עשר מכות הנחית הקדוש ברוך הוא על מצרים, ולא חס גם על מנהלי חברות וארגונים בישראל. אלה יורקים דם ואוכלים צפרדעים, עסוקים בהרחקת הכינים הטפיליות שמוצצות את כוחו של הארגון, נלחמים בחירוף נפש בחיות הרעות הנקראות מתחרים, ומנסים לעצור בגופם את מגיפות השחין והדבר (או בלשון מודרנית: עליית מחיר חומרי הגלם מול ירידת המחיר לצרכנים).
את החושך מגרש המנהל הישראלי בעזרת האורות הדולקים במשרד 15 שעות ביממה, מול ברד המתנות לחג (שנהפך לכואב יותר בכל שנה). הוא חורק שיניים עצבניות, ומעל הכל, כמו בסיפור המוכר ההוא, מרחפת המכה הקשה מכולם - מכת האח הבכור, אותו מנכ"ל שאין לו אלוהים מלבד שורת הרווח, או במקרה המצער באמת - מלבד מבטיהם הזועפים של חברי הדירקטוריון. מנהלים ישראליים מספרים על המכות שבהן הם פוגשים מדי יום.
הפער המתסכל בין הצורך העסקי לבין המציאות המרה
חן עמישי, מנכ"ל חברת TraveList.co.il
לפני כמה חודשים הייתי בסבב פגישות בלונדון, שבהן הצגתי את החזון החדשני של TraveList.co.il המתוכנן לעולם התיירות בחו"ל, ומבוסס על פיתוח שפועל בישראל כבר שנתיים: זירת מסחר אובייקטיווית חיה ונושמת, שבה הצרכנים בוחרים את החופשה המתאימה להם מתוך מאגר הצעות. הפגישות היו מצוינות עד השלב שבו נשאלתי לגבי לוחות הזמנים. "בתוך חצי שנה אנחנו מוכנים", עניתי בשיא הביטחון. כשסיימתי את הפגישות התקשרתי למנהל הפיתוח, עידכנתי אותו בנקודות העיקריות ושאלתי בתוך כמה זמן אפשר להיות מוכנים באירופה. "בהתחשב בכוח האדם הקיים ובכמות הפרויקטים הפתוחים, 2012 לכל המאוחר", הוא ענה.
עליתי על הטיסה חזרה "חמוש" בחיזוקים חיוביים בסגנון ההומור הבריטי ("אם הצלחת בישראל, בטוח שתצליח בכל העולם...") ונחוש בדעתי לפטר לאלתר את מנהל הפיתוח ש"מפריע" לי לממש את חלום ההתרחבות הגלובלי. כשנחתתי החלטתי לדחות את פיטוריו לעת עתה ולהסתפק בנזיפה קלה.
אם בתקופת הבועה יכולת לגייס הון רק כי פינטזת להגיע לירח, כיום אתה חייב להוכיח שאתה מסוגל לבנות את החללית הכי משוכללת שתיקח אותך לשם לפני שתראה חלק קטן מהכסף הגדול, וגם אז זה לא בטוח. בהנחה שאין לך מיליוני דולרים בקופה ואתה עדיין נאבק בנחישות על ההכרה המקומית בפריצת הדרך שאתה מוביל, כיצד בכל זאת הופכים חזון מקומי למציאות גלובלית מבלי להתאשפז בכפייה?
מנהלי הסטארט-אפים של התקופה הנוכחית מוצאים עצמם בקונפליקט תמידי: הם מונעים על ידי החזון, אך נבלמים בידי המציאות. קצב התפתחות החברה - מבחינה טכנולוגית, שיווקית, גיוסי כספים וזמן - אינו עומד בקצב הרעיונות וההזדמנויות, ועל המנהלים מוטלת האחריות להיות מספיק יצירתיים כדי לחתור למימוש החזון במינימום זמן, ומספיק גמישים כדי לנווט את החזון בין המכשולים הרבים שמציבה המציאות.
עובד נפלא (אך בלתי נסבל)
רוני רוס, מייסדת ויו"ר חברת התוכנה פנורמה
על פני השטח הוא עובד מצטיין: משקיען, מסור, אכפתי, מבין ברזי המוצר, ואהוב על הלקוחות. אין כמוהו - מבין את הצרכים של הלקוחות ואת הדרך שבה הם משתמשים במוצר ועושה עבודת קודש בייצוג הדרישות שלהם כלפי צוותי הפיתוח. בקיצור - חלומו של כל מנהל. אך אליה וקוץ בה.
הוא תמיד יודע למה שגינו כשלא יישמנו את המלצתו לפיתוח תכונה מיוחדת שלקוח כלשהו דרש. הבעיה: הוא שוכח שבאותה עת היינו שקועים מעל הראש בפיתוח תכונות אחרות שנדרשו על ידי לקוחות אחרים. הוא נכנס למשרד המנכ"ל כולו נרעש: אנחנו לא עושים מספיק! (באמת? הרי צוות הפיתוח ממש ישן במשרד). אנחנו לא נותנים תשומת לב לנושא X! (אבל הוא לא מוכן להמליץ על חשבון איזה נושא אחר נקצה ל-X משאבים). אנחנו מאבדים הזדמנות זהב בכך שאנחנו לא משקיעים בטכנולוגיה Y! (ומה נעשה עם אלפי הלקוחות שמבוססים על הטכנולוגיה הקודמת?). כל שיחה כזו מתפתחת ונמשכת זמן רב.
בקיצור - הוא צורך תשומת לב ניהולית בכמויות גדולות, ואם לא נותנים לו תשומת לב, הוא מתחיל לקטר, להפיץ את חרדותיו בקרב העובדים ולהוריד את המוטיווציה שלהם.
אז איך מתמודדים? מנסים למצוא את שביל הזהב: לא מוותרים על העובד - אבל גם לא מוותרים לו. ממשיכים להקדיש לו זמן, אבל במשורה. מסבירים לו את ההשפעה שיש לקיטורים שלו ומבקשים ממנו לחשוב "כמו מנהל". מעמתים אותו עם ההחלטות הקשות שצריך לקבל בעקבות ההמלצות שלו - ומבקשים ממנו שיעשה סימולציה של התוצאות.
את ההסברה מרחיבים גם למעגל העובדים שעובדים יחד עמו, ובונים אצלם הבנה שדברים כאלה עלולים לקרות ושלא צריך להתרגש. חשוב מאוד לתת לו להיות חלק מתהליך של קבלת החלטות תחת מגבלות של תקציב כדי שיחוש על בשרו מה זה אומר כשאי אפשר לבצע את כל מה שרוצים.
סינדרום אסתרינה
איילת ורשביאק, מנכ"לית קבוצת חבר
אחת המכות הקשות שפשתה בעם ישראל על כל שכבותיו היא המכה שאנו קוראים לה בעדינות האדרת קורות החיים - או בשמה המוכר יותר באחרונה, סינדרום אסתרינה. מסיבה לא ברורה נוטים עובדים בכל הרמות לעגל פינות ו"לשפץ" קלות את קורות החיים שלהם. בדרך כלל לא מדובר בשקרים גסים (רק בודדים מגיעים עד כדי בידוי תארים, למשל), אלא בשימוש בבסיס קיים והפיכתו למה שמעולם לא היה: כל מלצר נהפך למנהל שירות וכל ראש צוות שניהל שניים וחצי אנשים נהפך למנהל חטיבה.
הנורמה הפסולה הזו שהשתרשה בקרבנו, נובעת, להערכתי, מתחושה כי קורות החיים הם דלת הכניסה, וכי אם לא יעשו את הרושם הנכון - הקריירה מוטלת על כף המאזניים. התפיסה הזו אולי נכונה, אך יש להבין כי דף קורות החיים הוא מסמך כתוב ומחייב שמתגלגל בהרבה מאוד מקומות. תפישת עובד פוטנציאלי על אי-דיוק בקורות חייו עלולה "לסמן" אותו כאדם לא אמין שאסור להעסיק אותו והתדמית הזו תפגע קשות בקריירה המתוכננת שלו.
לכאורה נדמה כי הנייר סובל הכל, ואני אומרת: זה פשוט לא נכון! אין דבר מביך יותר מאדם שיושב בראיון ומתחיל להתפתל כדי להסביר מדוע כתב שעבד חמש שנים בחברה למרות שעבד שם רק חצי שנה, או שאינו מסוגל לענות על שאלות מקצועיות פשוטות למרות שכתב את העניין בתחומי התמחותו. המדינה הזו קטנה, "אי-דיוקים" נוטים להתגלות, והעצה שלי לכל עובד בכל רמה היא: דבר אמת!
מכה נוספת שנופלת עלינו חדשות לבקרים היא מכת ה"רגע האחרון". חברות מסחריות משקיעות הרבה מאוד זמן וכסף בהכנת חוזים או מסמכים בינלאומיים, שהתרגום שלהם מגיע תמיד ברגע האחרון. שואלים אותנו למתי התרגום יהיה מוכן, אנחנו אומרים שנדרשים שלושה ימים ואז התשובה היא: או.קיי, אבל אני חייב את זה למחר בשתיים. אל תכו בנו! תנו לנו לעשות עבודה טובה! תרגום טוב הוא לעתים חלק בלתי נפרד מהעסקה. אל תחכו לרגע האחרון.
מכת המטפלות
זיו מנדל, מנכ"ל משותף בג'ון ברייס הדרכה ותלפיות
כמנכ"ל של חברת הדרכה טכנולוגית ומרכז פיתוח ובדיקות תוכנה בתפישת האוף שור, ניתן היה לשער כי המכה שאדבר עליה היא הכשל הטכנולוגי והקושי שלנו במימוש העסקי של הטכנולוגיה.
רבים רואים בתלות בטכנולוגיה את המכה ה-11 וכולנו כועסים כשהמחשב נופל, הדואר האלקטרוני לא עובד או דיבורית ה-BlueTooth מתנתקת לנו דווקא באמצע שיחת ועידה חשובה. אך האם זאת המכה הקשה באמת? דווקא לא.
בעידן הנוכחי של הניהול, המכה הגדולה ביותר היא המטפלת שלא מגיעה בבוקר לטפל בילדים. כולנו מכירים את המשפט "הצבא צועד על קיבתו". על אותו משקל אפשר לומר שבעידן המודרני הארגון צועד על המטפלות של ילדי עובדיו ומנהליו.
משפט ותיק אומר שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה מצליחה. כיום, כשהנשים מהוות כוח מתחזק והולך ברמת דרגי הניהול של הארגון, ניתן לומר שמאחורי כל אישה מצליחה עומדת מטפלת מוכשרת.
בעידן הנוכחי שבו אנו מנסים להשקיע מצד אחד בעסקים, ומצד שני לשמור על האיזון של חיי המשפחה, עולה החשיבות של המטפלת - במיוחד לאור התופעה של משפחה המבוססת על שני בני הזוג שעובדים כמנהלים, ולשניהם קריירה דורשת ותובענית. אז מהי המכה הקשה ביותר? אתה קם בבוקר, מתכונן לעוד יום של עבודה, ומגלה שהמטפלת לא מגיעה (או שההסתדרות שובתת בסתם שבוע של לימודים, חוגים ושאר מטלות).
אז מה עושים? התינוק בן השלושה חודשים לומד עסקים ומצטרף לישיבות העבודה (במציאות הנוכחית, התינוק תמיד יילך עם הגבר ולא עם האשה, כי מנהל עם תינוק נחשב נחמד ואפילו מתוק. כאשר האישה תלך עם התינוק לישיבות - האנשים יסתכלו על כך בצורה לא חיובית), הסבתא מגויסת גיוס חירום (אבל מה עושים כשגם הסבתא עוד עובדת?), החברים עוזרים בהסעות לצופים - ובקיצור, הבלאגן חוגג והמכה גדולה.
בדידות מזהרת בפסגה וגברים שמקנאים
ליאורה בירנהק-מרקוס, מנכ"לית חברת מנעמים ויו"ר התאחדות התעשיינים צפון
אחת המכות הקשות שמנכ"ל נתקל בהן היא הבדידות המזהרת בפסגה. בכל דרג ניהולי אחר, אתה יכול להתייעץ עם מנהלים מקבילים או עם אלה שמעליך, אבל כשאתה מגיע לשפיץ, מצפים ממך לקבל החלטות קשות וגורליות, ואין עם מי להתייעץ.
זו היתה הסיבה מדוע הפכתי לפעילה בהתאחדות התעשיינים - הבנתי שבפורמט הזה אני אפגוש מנהלים רבים, אנשים שנמצאים בדיוק במקום שבו אני נמצאת ו"סובלים" מאותה מכה. כיום אני מתייעצת לעתים עם בני המשפחה (מכיוון שמדובר בחברה משפחתית) ובעיקר עם קולגות, מנכ"לים-חברים מתחומי פעילות אחרים.
מכה אחרת קשורה דווקא בהיותי מנכ"לית-אשה. כאשה את תמיד צריכה להוכיח את עצמך יותר, אחרת יהיה מי שיגיד "נו... בטח". גם כיום, אחרי 25 שנות עשייה בתפקידים שונים ובכירים, אני עדיין מרגישה פעמים רבות מה שמרגישה כל אשה: ש"מחפשים" אותי.
בעבר כשהייתי נכנסת לחדר תמיד ידעתי שמחכים שעוד משהו ייכנס איתי, וגם כיום משעשע אותי לשמוע בטלפון את המבוכה של האנשים שמחכים ליו"ר התאחדות התעשיינים בצפון ושומעים קול נשי. יש מן שקט פתאומי על הקו, והמון פעמים זה שבצד השני אומר: "אבל ביקשתי את היו"ר", "אבל ביקשתי את המנכ"ל".
כשהייתי צעירה יותר לא חשתי כלל באפליה על רקע היותי אשה, ודווקא עכשיו, אחרי שכבר הגעתי להישגים, אני מרגישה את הקנאה - גברים שלא הגיעו למקום הגבוה הזה קצת מעוצבנים על האישה שהצליחה יותר מהם.
מכה שלישית ואחרונה קשורה בשינוי התנהגות אישית בעקבות התפקיד. כשאתה מגיע למקומות הגבוהים, מצפים ממך להתנהגות סולידית. אי אפשר יותר להשתולל במסיבות, למשל. זה מעצבן - אתה הרי מנהל, אבל גם אדם פרטי שרוצה להיות אתה עצמך, אך התפקיד חוסם.
חוסר סובלנות לשונה וטיפול בהתנגדויות
יובל אקשטיין, מנכ"ל ארגון בית אקשטיין לאנשים בעלי צרכים מיוחדים
אחת המכות הקשות שבהן אני נתקל בעבודתי היא התהליך המורכב הכרוך בהקמת מסגרות לאנשים בעלי צרכים מיוחדים בתוך הקהילה בישראל. החברה שלנו נעשתה מעט יותר סובלנית בשנים האחרונות, אך עדיין אנשים מעדיפים שבעלי מוגבלויות לא יחיו בשכונות שלהם, אלא במקום מבודד ורחוק.
כשהארגון שאני עומד בראשו מקים הוסטל לאוטיסטים או פגועי נפש בתוך יישוב, אנו נתקלים תמיד בחוסר סובלנות בסיסי מצד השכנים. לאנשים נדמה שההוסטל יוריד את ערך הנכס, ולכן הם לא מוכנים להקשיב למה שיש לנו להגיד, ויוצאים למלחמה.
ההתנגדויות באות לידי ביטוי בדרכים שונות, מניסיון לגייס את ראש הרשות נגדנו או הגשת תביעות בבתי משפט, ועד שריפת הוסטל (כפי שכבר קרה), הטרדות טלפוניות, ניפוץ חלונות וכתובות נאצה.
כמנכ"ל, אני יוזם מפגשי הכנה עם השכנים כדי לספר להם על ההוסטל, ואף להפגיש אותם עם אחד מהדיירים במטרה להוכיח שהדברים הרבה פחות מפחידים ממה שנדמה. אבל בכנסים אני נתקל פעמים רבות באלימות מילולית קשה שנובעת מבורות ומחרדה, ולא מרוע לב. אחרי שהתופעות מתחילות להתרחש (וזה קורה ב-90% מן המקרים), אנו, אנשי הצוות, משתדלים לספוג אותן בעצמנו ולהרחיקן מהדיירים כדי שלא יחושו דחייה, מורידים את הראש ומקווים לימים טובים יותר.
אני שמח לציין שבעוד שהחודשים הראשונים לקיום ההוסטל הם תמיד קשים, הרי שאחרי תקופת ההתרגלות אנו עדים לתופעות מקסימות: השכנים מזמינים את הדיירים לבריכות הפרטיות שלהם ובאים להוסטל לשתות קפה. אדם שמסכים לפתוח את הלב יודה כי הוא מקבל מעצם קיומו של ההוסטל מה שלא היה מקבל לו היה מוקם במקום אחר.
תחום מסובך הנתפש בעיני הלקוחות כסיוט
יובל גביש, מנכ"ל בנק לאומי למשכנתאות
תחום המשכנתאות נתפש בציבור כסיוט שרובנו צריכים לעבור בדרך להגשמת החלום - קניית בית. מרבית הלקוחות מקיימים סקר שוק ומסתובבים בין הבנקים השונים, ארבעה בממוצע, כדי לנסות ולפצח את המרכיב המנצח לעסקה טובה שתהיה כדאית למשך שנים קדימה. בדרך נתקלים הלקוחות בסבך ביורוקרטי שגוזל מהם זמן יקר ובשמות של משכנתאות שנשמעים לעתים כמעט כמו קללות, כמו "בוליט" ו"שפיצר", והתהליך כולו מסתיים בכאב ראש אחד גדול.
עם כניסתי לתפקיד מנכ"ל לאומי למשכנתאות, ראיתי אל מול עיני את כאב הראש של ציבור לוקחי המשכנתאות, והחלטתי לקחת על עצמי משימה לא קלה: למצוא את הכלים כדי להתיר עד כמה שניתן את הסבך הביורוקרטי, ולפשט את התחום המורכב הזה, על מנת שיועצי המשכנתאות והלקוחות ידברו באותה השפה - משימה לא קלה שאליה גייסתי כמה מהמוחות הטובים אצלנו וקורטוב של חשיבה יצירתית "מחוץ לקופסה".
בחצי השנה האחרונה אנו עוברים תהליך של האצלת סמכויות וקיצור הליכים, הסבך הביורוקרטי מתקצר, ובאחרונה עובדי הבנק החלו לרוץ עבור הלקוחות כדי לטפל בכל "כאב הראש" הביורוקרטי של השגת האישורים מהטאבו, רשם המשכנתאות ועורכי הדין. כדי שנדבר כולנו באותה השפה, השתנו אפילו שמות המשכנתאות.
לסיכום, נכונה לנו עוד עבודה רבה, אבל אני מאמין כי שוק המשכנתאות בעתיד הקרוב ייראה אחרת. בעתיד הקרוב, לאור השינויים שקרו ועוד יקרו, אני מקווה שציבור לוקחי המשכנתאות יתפוש את עניין המשכנתה כהליך פרוצדוראלי נוסף ולא כסיוט. יש מי שיגידו שאני אופטימי מדי, אבל בעזרת נחישות, התחברות ליעד, שירות, מקצועיות, יזמות וחדשנות, ניצור את התפנית לטובת רוכש הדירה בדרך להגשמת חלום.
התחרות
רו"ח אהרון זהר, שותף מנהל במשרד זהר את זהר
ה"מכה" היא התחרות בשוק העסקי, שבדרך כלל תורמת לעבודה, אך בימים אלה משנה את פניה ומציבה התמודדות מסוג אחר. בשנה האחרונה, הקושי שעומד בפני משרדי ראיית החשבון שניצבים מול מכרזים ממשלתיים או מול לקוחות פרטיים, הוא בעיקר תחרות עזה שגורמת למחירים בגין העבודה ליהפך ללא-ריאליים מבחינה כלכלית ומקצועית כאחד.
כאשר מתחרים מבקשים לחדור לתחום או לענף מסוים, או לעבוד עם לקוח מסוים שלנו, או במקרים שהלקוח מתקשה לשלם את שכר הטרחה הראוי להיקף העבודה הנדרש - אנו נאלצים להתמודד עם הפחתת תעריפים. לתפישתי, הפחתת המחיר אינה הדרך הראויה והיא עלולה לגרום לנזקים בלתי הפיכים למקצוע ראיית החשבון, וכן ללקוחות הנושאים אף הם בנטל האחריות על הדיווח החשבונאי והכספי. הדבר מקבל משנה תוקף לאור העובדה שהמקצוע עובר שינויים משמעותיים והבקרה והדרישות הרלוונטיות רבות.
כדי להתמודד עם ה"מכה" הזאת, אנו בוחנים כל התקשרות או מכרז בצורה מעמיקה ומתמחרים את הצעת המחיר, שתשלב את הצורך המקצועי עם התחרות בשוק. כבר קרה לנו, למשל במכרז של בתי החולים, שלא היינו מוכנים לרדת מהצעה מסוימת מאחר שידענו שאם נעשה כן, ייפגע השירות שלנו ללקוח, או שפשוט נפסיד כסף על כל שעת עבודה. ברור שה"מכה" הזאת פגעה בנו כי משרדים אחרים הגישו הצעות נמוכות יותר.
לכן, במקום להתמקד בעניין המחיר בלבד, אנו פועלים בעיקר בהדגשת המיצוב הייחודי לנו, שמתאפשר בשל האופי המיוחד במשרד.
כשהמנהל זמין תמיד
אלקה אילני, מנכ"לית חברת עתידים
אם בעבר היה ניתן להשיג את המנהלים רק באמצעות הטלפון או בפקס, כיום הם זמינים באמצעות האינטרנט, הטלפון הנייד ואמצעי תקשורת נוספים - גם בכל מקום בחו"ל.
מצד אחד, העבודה התייעלה לאין ערוך ונפתחו אפשרויות שליטה וניהול שלא היו כדוגמתן בעבר, ומצד שני, אלה הפכו אותו לזמין בכל עת ובכל מקום - כאשר לא תמיד הדבר מהווה יתרון.
"מכת" התקשורת הופכת אותי לזמינה ועובדת סביב השעון, ביום ובלילה. גם ה"הפוגה" בחופשה ובבית אינה הפוגה ראויה, והסקרנות והאפשרות להציץ במחשב ולסרוק את האירועים השוטפים גם היא גדולה וממכרת.
אחרי שהכנסנו אמצעים טכנולוגיים חדישים גם לשיטות התכנון, השיווק והניהול שלנו, הכל קורה בזמן אמת. התוכנות האינטרנטיות זמינות בכל עת - שקופות ומספקות מידע עדכני. כל זה מסייע לקריה שחיה ומתפקדת 24 שעות ביממה 365 יום בשנה - ואני איתה.
עבודה של חודשים יורדת לטמיון ברגע
אירינה שלמור, מנכ"לית משרד יחסי הציבור שלמור תקשורת
אנחנו משרד שעוסק ביחסי ציבור, וכדרכו של משרד שכזה מפיקים הרבה מאוד אירועים ובונים את פעילות הלקוח לקראת רגעי שיא. הפעילות הזו דורשת הרבה מאוד אנרגיה ואין סוף שעות עבודה. אחת המכות היותר גדולות בתחום שלנו היא המכה המשלבת את המישור המקצועי והלאומי.
עד לפני זמן לא רב היו בישראל המון פיגועים ואסונות לאומיים בלי סוף. גם המלחמה האחרונה נכנסת לתחום הזה. אין דבר יותר מתסכל מעבודה שוטפת על ערב גאלה או אפילו מסיבת עיתונאים חשובה כשרגע קודם מתרחש אירוע לאומי מזעזע.
מצד אחד, קרה דבר נורא, ומצד שני, כל כך הרבה משאבים ירדו לטמיון. מצד אחד, אתה מזדעזע עם כולם, ומצד שני, אתה חושב על עצמך ומרגיש רע עם זה שאתה בכלל מעז להעמיד את הקושי שלך מול הקושי של האנשים שנפגעו.
הסיטואציות האלה מכניסות לדילמה אמיתית: לקיים הרצאה עם מרצה אורח שבא מחו"ל או לבטל? לקיים מסיבת השקה או לדחות? לעזרתנו באה בשנים האחרונות הטלוויזיה שמכתיבה במובנים מסוימים את ההחלטה: אם האירוע נכנס לחדשות השוטפות, אפשר להמשיך. אבל אם הוא מקבל סיקור יוצא דופן - כדאי לבטל.
באופן אישי, אני טוענת שאם יש דילמה אז אין דילמה, וצריך לבטל. אבל הלקוחות, שלא באים בטענות ומבינים בדיוק כמונו את המצב, ממשיכים לצפות שגם בסיטואציות קשות נמשיך לעשות עבורם את העבודה.
לא לחינם שיבח אותנו עיתון מקצועי על העובדה שהצלחנו להכניס שני איזכורים לפסטיבל הפיסול בחול ביום הראשון למלחמת לבנון השנייה - הישג מקצועי שקשה להתפאר בו. אני מאחלת לכולנו שנים של שקט, שבהן החדשות הרכות שאנחנו עוסקים בהן יחליפו את כותרות הדם.