מי המציא את אולמרט והירשזון

שלושה שבועות חלפו מאז התברר לכל אזרחי מדינת ישראל כי לשר האוצר שלהם יש חיבה, מוזרה, לעסקות והעברות כספיות במזומן; 16 ימים חלפו מאז פורסם בהרחבה בכלי התקשורת כי שר האוצר שלהם נתפס במכס עם מזוודה ובה 250 אלף דולר במזומן.

שבועיים חלפו מאז התברר כי לשר ולבנו, שהיה שקוע בחובות, היו קשרים כספיים - וזאת בניגוד לעמדה שהציג שר האוצר כאשר היה יו"ר ועדת הכספים והתעקש לעסוק בענייני בנקאות.

17 יום חלפו מאז זומן לראשונה שר האוצר לחקירה במשטרה כחשוד בעבירות פליליות חמורות - ואברהם הירשזון חושב שהוא יכול להמשיך לנהל את קופת המדינה ולהיות מופקד על מאות מיליארדי שקלים של כספי ציבור.

אבל צריך להודות שהיאחזותו של הירשזון בתפקידו הציבורי הרגיש - למרות הגילויים על התנהלותו הכספית האישית ומעילות הענק שהיו תחת כהונתו בהסתדרות הלאומית - לא מפתיעה במיוחד: בתוך עמו יושב הירשזון, ומי כמוהו יודע מהן הנורמות המקובלות כיום בקרברבים מחברי הממשלה, הכנסת ופקידי הציבור: באנו לכאן בשביל הכוח, הג'ובים והכסף - אותו נעשה היום, בחשאי, עוד בהיותנו אנשי ציבור, או מחר כאשר המערכת הפוליטית תקיא אותנו מתוכה ונצא לסקטור העסקי, לפרוע את השטרות שקיבלנו ולקצור את זרעי השחיתות הקטנים והסמויים שטמנו.

ראש הממשלה הוא זה שצריך היה להראות לשר האוצר את הדלת. להסביר לו שחשודים בפלילים שמנהלים את ענייניהם הכספיים במזומנים לא יכולים לשמש בתפקיד כה רגיש עד שלא ינקו עצמם מכל חשד. ולא רק מחשד להתנהגות פלילית, אלא גם מכל חשש להתנהגות שאינה אתית ואינה בגדר המינהל התקין.

אבל לראש הממשלה שלנו יש בעיה: תלויות ועומדות נגדו שורה של חקירות שבמקרה הגרוע יסתיימו בכתבי אישום פליליים ובמקרה הטוב יחשפו התנהגות שאינה ראויה לאנשי ציבור.

ראש הממשלה הוא האחרון שמעוניין עכשיו לשלוח מסר לציבור ולכל מערכות השלטון, שלפיו אנשי ציבור צריכים להתפטר או להשעות עצמם כאשר יש נגדם חשדות כבדים או גילויים על התנהגות מושחתת.

אולמרט מעוניין לשלוח דווקא מסרים הפוכים, כמו זה ששלח כאשר ביצע את המינוי האחרון שלו: פרופ' דניאל פרידמן לכהונת שר המשפטים.

על הרצון של פרידמן לבצע רפורמה בכת הסגורה של בית המשפט העליון אפשר להתווכח. יש שיראו בה רפורמה הכרחית ויש שיראו בה ניסיון לכרסם במעמדו של העליון.

לעומת זאת, את ההכרזות שלו נגד עבירת הפרת האמונים קשה לפרש בצורה חיובית. כל מי שעוקב אחר השחיתות הגואה בסקטור הציבורי ובמשק הישראלי בעשור האחרון יודע שעבירת הפרת האמונים היא אחד המעצורים האחרונים שנותרו במדרון החלקלק להפיכת מדינת ישראל לרפובליקת בננות - פלוטוקרטיה שבה משאבי המדינה עוברים בהדרגה למקורבי השלטון.

עם ראש ממשלה שחשוד בשורה ארוכה של פרשיות וידוע בחיבתו המיוחדת לעשירים, ושר משפטים שהכריז מלחמה על עבירות הפרת האמונים - אין פלא ששר האוצר-חובב-המזומנים שלנו לא ממהר להתפטר או להשעות את עצמו.

גל החשיפות של פרשיות שחיתות הצליח לתפוס בחודשים האחרונים תשומת לב תקשורתית. יש כאלה שמכים על חטא ויש כאלה הקוראים לאחרים להכות על חטא.

מה שנשכח מלבם של רבים מהמוכים והמכים המקצועיים הוא שעידן השחיתות לא החל בתקופתו של אולמרט.

מי שאחראי יותר מכל לריקבון שפשה בפוליטיקה, בשלטון ובמשק הישראלי הוא כמובן ראש הממשלה הקודם הנערץ של ישראל, שגם אלה שמקוננים עכשיו לפתע על השחיתות עדיין עורגים לימיו ה"גדולים".

ראש הממשלה הקודם אריאל שרון ובניו עמרי וגלעד היו שיאנים בפרשיות שחיתות והתנהלות ציבורית מכוערת; פרשיה אחר פרשיה רדפה אותם מהרגע שבו השתלטו על השלטון ושתלו בו את כל חבריהם.

אלא שאז, בחסות מסך העשן הביטחוני ואנשי שיווק ופרסום מוכשרים, הצליחו אריק ובניו לאחז את עיני הציבור ולקנות את לבה של התקשורת. כאשר אי אפשר היה כבר לעצור את זרם הגילויים נולדה תוכנית ההתנתקות, ועמה התיאוריה "לעזאזל השחיתות" - העיקר שיהיה לנו מנהיג שיעשה את מה שחלק מהפרשנים משוכנעים שצריך לעשות.

משפחת שרון ותיאוריית ה"עזבו אתכם משחיתות" הם שהביאו עלינו את אהוד אולמרט ואת האולמרטיזם.

לא רק מפני ששרון בחר למעשה באולמרט כמספר 2 - אלא בעיקר משום שהוא קבע את הסטנדרט שלפיו אין צורך להתעניין בהתנהלותו האישית של מי שמספק איזו "סחורה מדינית" מעורפלת או יודע לפזר מסך עשן ביטחוני במיומנות.

במישור ההתנהלות הציבורית אין הרבה הבדלים בין אולמרט לשרון - למעט אולי ההבדל שאריק סידר לעצמו את החווה ממשולם ריקליס כבר לפני 40 שנה.

מי שמעוניין באמת לעשות חשבון נפש ולהסיק מסקנות ממה שקורה כאן בשנים האחרונות מוטב שיתחיל בשאלה מהו הנושא החשוב ביותר שצריך להיות על סדר יומנו: תרבות הניהול, השלטון והחינוך במדינת ישראל או איזה ספין פוליטי-ביטחוני תורן על איראנים, סעודים, לבנונים, שבויים, מחבלים, קסאמים - שתכליתו העיקרית היא להסיט את תשומת הלב הציבורית כדי שבכירי השלטון וחבריהם יוכלו לשדוד את עתידנו הכלכלי, החברתי, החינוכי, הבריאותי או הפנסיוני.