לא קל לנהל תביעה ייצוגית בישראל. למעשה, אחוז מזערי ממספר הבקשות לאישור תובענות ייצוגיות מתקבל בסופו של דבר, ומספר התביעות הייצוגיות שהגיעו להכרעה בפסק דין בישראל מסתכם במספר המרשים - אפס. עם זאת, יש מי שממשיך לנסות את מזלו בהגשת תביעות ייצוגיות, לא מתוך אלטרואיזם חלילה, אלא משום שלאחר אישור תביעה ייצוגית רבים הסיכויים להתפשר עם החברה הנתבעת, ולגרוף סכומי הוצאות ושכר טרחה גבוהים ביותר.
אין מנוס מהמסקנה ששופטים נרתעים מלהכריע בתביעות ייצוגיות. תביעות אלה, המוגשות על נזקים של עשרות ומאות מיליוני שקלים ולעתים אף מיליארדים, עלולות להביא חברות גדולות ואיתנות אל פי תהום וקריסה. שום שופט לא היה מוכן עד עתה לקבל על עצמו אחריות כזו, חלקם אף כתבו זאת בגלוי בהחלטותיהם.
לפני חג הפסח דחה שופט בית המשפט השלום בחיפה, יעקב וגנר, תביעה קבוצתית שדרשה להורות למפעלים המזהמים את נחל הקישון להשיב את מצב הנחל לקדמותו. בין שאר נימוקיו לדחיית התביעה, קבע וגנר כי הסעד של החזרת הנחל לקדמותו הוא בלתי מעשי, ובעל משמעויות כלכליות אדירות ששום מפעל אינו מסוגל לעמוד בהן.
אם נוסיף לכך את האינטרס של התובע הייצוגי ובאי-כוחו לסיים תביעות מהר ככל שניתן, לקבל את שכרם במינימום מאמץ, ואת האינטרס של החברות הנתבעות שלא להגיע לפסק דין ולהתפשר מיד לאחר שנכשלו מאמציהן למנוע את אישור התביעה כייצוגית, הרי לנו מתכון לאי-הכרעה בתביעות ייצוגיות. לעתים מתגנבת אפילו תחושה שהשופטים אינם שבעי רצון מהסיטואציה שנכפתה עליהם על ידי התובע הייצוגי - הצורך לסלק תביעה עם בסיס מוצדק.
בעיות רבות עומדות בפני תובע בבואו להוכיח כי יש לאשר את תביעתו כייצוגית. אחת המרכזיות שבהן היא הנטל הרובץ עליו להוכיח את ההתנהגות האסורה לכאורה של החברה הנתבעת. הבעיה היא שהראיות נמצאות לרוב בידי הנתבעת, שעושה כל מאמץ להסתירן ולטשטשן. הקלה מסוימת צפויה לתובע ייצוגי שתביעתו עוקבת אחר הליך אחר שהתקיים לפי פרוצדורה אחרת, ונסמכת עליו. כזו היא תביעה ייצוגית המוגשת על יסוד עוולות או עבירות שנבדקו ונחקרו על ידי רשויות האכיפה השונות, בהן רשות ההגבלים העסקיים.
ייצוגית של מיליארד שקל
תביעות אלה מוגשות לרוב בעקבות מידע שנאסף ונצבר על ידי הרשות, שחקרה את העבירות במישור הפלילי. במקרים רבים יהיו אלה מקרים שהניבו כתבי אישום פליליים נגד החברות ומנהליהן. כזה היה המצב של תביעה ייצוגית שהוגשה בסוף 2003 נגד חברות קרטל הגז - פזגז, אמישראגז, סופרגז ודורגז. התביעה הוגשה על ידי עורכי הדין יהודה רסלר ורם דקל בשם לקוחתם לימור פופיק. התביעה הולכת עקב בצד אגודל אחר טענות שהעלתה רשות הגבלים עסקיים נגד חברות הקרטל.
פופיק טענה כי חברות הגז קיימו במשך שנים קרטל בקשר לאספקת גז, החל ב-93' ועד למועד הגשת התביעה ב-2003. לטענתה, כדי לבלום את חדירתן של חברות גז חדשות לשוק, שהוקמו בעקבות הרפורמה שהונהגה במשק הגז ב-89', הנתבעות תיאמו ביניהן חלוקה של שוק לקוחות הגז, הקיימים והחדשים. הנתבעות סיכמו, כך נטען, על מניעת תחרות לגבי לקוחות קיימים, ועל חלוקת שוק לגבי לקוחות חדשים. הנתבעות גם פנו לחברות חדשות והציעו להן להצטרף לקרטל.
נציגי החברות נפגשו מדי פעם כדי לתאם את הקרטל, את ההסכמות ביניהן ואת יישומן. הם קבעו מכסות ואזורים של לקוחות, וקבעו מחירים ללקוחות פרטיים ותעשייתיים, כך נטען. כדי למנוע תחרות, החברות נמנעו מלתת לקבלנים הטבות כלשהן, ערכו רשימות של לקוחות, וסיורים בשטח לאיתור פרויקטים חדשים שנבנים כדי לחלקם על פי עקרונות החלוקה שקבעו. התובעת טענה כי כתוצאה מהקרטל מכרו הנתבעות גז במחירים הגבוהים ב-30% עד 50% ממחירם הריאלי, כך שנותרו בידיהן שיעורי רווח עצומים. פופיק העריכה את תביעתה לכל הפחות במיליארד שקל. נורית אחיטוב, השופטת שדנה בבקשה לאשר את התביעה כייצוגית, התקשתה להסתיר את חוסר ההתלהבות שלה לטפל בתביעה נכבדה זו.
התביעה הוגשה בשלב שבו טיוטת כתב אישום כבר גובשה על ידי הרשות, והוגשה לבחינת הנאשמים וסנגוריהם לקראת שימוע. באותו שלב לא היה בידי פופיק חומר רב להוכחת תביעתה, מאחר שההסכמה על קרטל נעשית מטבע הדברים בחדרי חדרים ואינה נגלית לעיני הציבור. ראיות בודדות היו בידי פופיק. בין השאר, תצהיר שהגיש פעיל בשוק הגז, אורי קיסין, שבו נטען כי הציעו לו להשתתף בקרטל האמור אך הוא סירב. בנוסף, כתבה עיתונאית שדיווחה על טיוטת כתב האישום. הרשות, מצדה, סירבה באותו שלב להעביר לידי התובעת את חומר החקירה, והעדיפה כי הוא יועבר אליה ישירות בהליך האזרחי, במסגרת גילוי מסמכים.
בסוף 2004 הוגש כתב אישום לבית הדין להגבלים עסקיים בירושלים, ונפתח משפטם של 19 נאשמים, ארבע חברות הקרטל ומנהלים בהן. התקדמות ההליך הפלילי אמור היה לבשר טובות לתובעת הייצוגית, שכן ברור היה שככל שיתבררו פרטים במסגרת ההליך הפלילי שיעידו על קיום הקרטל, כך ניתן יהיה להעמיק את הבסיס הראייתי לתביעה הייצוגית במישור האזרחי.
אלא שתוכניותיה של השופטת אחיטוב היו שונות. היא לא התירה לתובעת לצרף כראיות פרוטוקולים של עדים שהעידו על קיום הקרטל במשפט הפלילי. היא גם סירבה, ללא נימוק, להתיר לתובעת לזמן לעדות כמה מהעדים שהעידו בהליך הפלילי על קיומו של הקרטל. על החלטות אלה של אחיטוב תלויה ועומדת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
מחכים למזוז
ואולם, בית המשפט אינו הגורם היחיד שמערים קשיים על ניהול התביעה הייצוגית. ציניקנים עלולים לתהות אם המדינה אינה משתפת פעולה דווקא עם הנתבעות, ולכל הפחות מקשה על התובעת הייצוגית למצות את אפשרויות האכיפה האזרחית על הנתבעות. כבר לפני כשנה פנו עורכי הדין רסלר ודקל ליועץ המשפטי לממשלה, בבקשה שיפעיל את סמכותו ויצטרף כצד לתביעה הייצוגית כ"ידיד בית משפט". ארבע בקשות כאלה הונחו על שולחן היועץ המשפטי, מני מזוז, אך עד עתה לא התקבל מצדו כל מענה ענייני להן.
עורכי דין טוענים כי היועץ מזדרז להתנגד בקול גדול להסדרי פשרה שאליהם מגיעים תובעים ונתבעים בתביעות ייצוגיות, אך כאשר הוא מתבקש להתייצב ולסייע להתמודד עם החברות, למען ציבור הצרכנים, הוא אינו משיב לפניות במשך יותר משנה. את תגובת היועץ המשפטי לא ניתן היה להשיג, בשל חופשת חול המועד.
הפנייה האחרונה ליועץ נעשתה בשבוע שעבר, לאחר שנודע כי חברת פזגז ומנהליה הגיעו להסדר טיעון והורשעו על פי הודאותיהם בקיום קרטל. הודאה כזו יכולה כמובן להוות הודאת בעל דין המשליכה באופן ממשי על ההליך האזרחי המקביל. ואולם, הסדר הטיעון נעשה בכפוף להגשת כתב אישום חדש ומצומצם על ידי רשות הגבלים עסקיים. על פי כתב האישום המתוקן, נאשמי פזגז הודו בתקופה מצומצמת של קרטל, שהחלה ב-94' והסתיימה במועד כלשהו במחצית הראשונה של 96'. כמו כן, הנאשמים הודו בקיום קרטל רק בנוגע ללקוחות חדשים, ולא בנוגע ללקוחות קיימים.
הגבלת התקופה לתחילת 96', מתאימה בדיוק לכך שההודאה לא תחול לגבי תקופת התביעה הייצוגית. התביעה הייצוגית הוגשה בסוף 2003, כך ששבע שנות התיישנות מובילים בדיוק לסוף 96'. אם הודאת הנאשמים תקפה רק עד אמצע 96', הרי שהיא לא חלה לגבי תקופת ההתיישנות של התביעה הייצוגית. קשה להאמין שהדבר אירע במקרה, או שהדבר חמק מעיניהם של באי-כוח פזגז, המיוצגת בהליכים האזרחי והפלילי על ידי אותם עורכי דין. יותר קשה להסביר מדוע רשות הגבלים עסקיים נתנה יד לעסקה הפוגעת באינטרס הציבור במישור האזרחי.
גם הוצאת ציבור הלקוחות הוותיקים מגדר הסדר הטיעון, יכול שנעשתה לצורכי דחיית התביעה הייצוגית. כדי לבסס תביעה ייצוגית, על התובע לבסס תחילה עילת תביעה אישית. התובעת במקרה זה היתה לקוחה ותיקה של פזגז. מאחר שהחברה הודתה בקיום קרטל רק לגבי לקוחות חדשים, הודעתה אינה תקפה לגבי התובעת הייצוגית, ומכאן שכל ציבור הלקוחות הוותיקים לא ייהנו מהודאת הנתבעים במישור האזרחי. לא ברור מדוע רשות הגבלים עסקיים הסכימה לכך, והאם הקלות אלה היו בגדר תמורה שניתנה לנאשמי פזגז, כחלק מהמשא ומתן לקראת הסדר הטיעון.
מרשות הגבלים עסקיים נמסר כי הם לא יתייחסו לשיקולים שעמדו ביסוד הסדר הטיעון שעוד לא אושר. לדברי הרשות, "לצורך גיבוש הסדר הטיעון נשקלו כל השיקולים הרלוונטיים והראיות הקיימות בתיק בכובד ראש. כל התייחסות מצד הרשות לשיקולים אלה או לגוף הראיות עלולה לפגוע בהמשך ניהול התיק נגד שאר הנאשמים".
עו"ד תמר בזק-רפפורט, הנמנית עם עורכי הדין המייצגים את פזגז, ביקשה שלא להתייחס להסדר הטיעון לפני שיאושר באמצע מאי. עם זאת, אמרה כי "עמדתה העקבית של רשות ההגבלים היתה כי כתב האישום המתוקן, שיוגש כחלק מהסדר הטיעון, לא יכלול טענות שאין להם עיגון בחומר הראיות. הם היו עקביים בעניין זה. כל דבר שיש בכתב האישום המתוקן, לטוב ולרע, מעוגן בחומר הראיות".
כלומר, אם כתב האישום המתוקן מייחס לנאשמים קרטל רק עד אמצע 96', המשמעות היא כי הראיות לימדו על קרטל רק עד למועד זה ולא לאחר מכן. ייתכן, אך ייתכן גם שלסנגורית יש אינטרס לצאת להגנת רשויות התביעה בהקשר זה. (א' 2319/03)
תביעה ייצוגית ככלי אכיפה אזרחי? המדינה לא בעד
ארנון בן-יאיר
8.4.2007 / 9:28