עורך דינו של הירשזון - על תפקיד הסנגור

"המשפט הוא טרגדיה", אומר ד"ר יעקב וינרוט, מגדולי הסנגורים של בכירי המשק והפוליטיקה. ייאוש מהמקצוע? לאו דווקא. וינרוט פשוט מתבונן על עולם הסנגוריה בישראל באופן מפוכח וריאליסטי, ומודע למגבלותיו - ולמגבלות המשפט בכלל. "אני לא אדם פסימי, אבל אני פסימי בקשר למשפט הפלילי", הוא אומר. "קשה למצוא כיום סנגור שיגיד ביושר מתי בפעם האחרונה הוא זכה בפלילים על בסיס טיעון משפטי מורכב ומבריק".

כמעט בכל פרשה פלילית שבה מעורבים פוליטיקאים או בכירים אחרים מייצג וינרוט את אחד המעורבים. הוא עמד לצד בנימין נתניהו בפרשת בר-און-חברון, ייצג את יו"ר טבע אלי הורביץ במשפט שבו הואשם בעבירות מס, ייעץ לש"ס במו"מ הקואליציוני ומייעץ לשר האוצר אברהם הירשזון הנחקר בחשד למעילה.

כפרקליט-על מצויד וינרוט בארסנל ידע רב-תחומי, החורג בהרבה מהדרישות שבהן צריך לעמוד בוגר מצטיין של בית ספר למשפטים: הוא פסיכולוג, פילוסוף ומתמטיקאי בעל ידע נרחב, שאותו אגר בקורסים אקדמיים ובאמצעות לימוד עצמי של תלמיד חכמים הקובע זמנים לתורה.

דווקא בפרשה שבה נחשד הנשיא משה קצב באונס ובפרשת המעשה המגונה של שר המשפטים לשעבר חיים רמון הוא לא התבקש לסייע לאיש. "אני פשוט לא מסוגל - ולא מפני שאני שומר מצוות. איני מסוגל לחקור נאנסת על הדוכן", הוא אומר. "אני לא אייצג בתיקי אונס כי אני לא יכול להשתחרר מההטיות שלי. אני לא מסוגל להגן על אנס. גם בעניין הרב פרדס לקחתי לצדי את עו"ד פנינה דבורין". בפרשה הכאובה ההיא התבקש וינרוט להתערב בשל קרבתו לחוגים החרדיים של הרב, שהואשם באונס ובמעשים מגונים. מפני כבודם של הפונים הוא לא יכול היה לסרב, אך הסתפק בתיווך בין הרב לעורכת הדין שקיבלה עליה את התיק.

בפרשת רמון הוא מצטרף לדעת המבקרים את פסק הדין. לדעתו, המשפט הוא דוגמה לכשלים של יישום המשפט הפלילי. "איני מבין אנליטית את פסק דין רמון", הוא אומר.

וינרוט אינו מוכן להתייחס לתפניות המוזרות בקו ההגנה שנוקטים קצב ופרקליטיו. יש לו הערכה גדולה לכישורים של פרקליטי הנשיא, ובסביבתו אומרים שקו ההגנה המאופק והמשפטני יותר, שבו נוקט אביגדור פלדמן, נראה לו סביר יותר.

וינרוט הוא ג'ינג'י סוער שנוטה לעתים להתפרצות. הוא נולד ב-1948 בעיר אינסבך שבגרמניה, בעת שהוריו הגליצאים שהו במחנה מעבר לקראת עלייתם לישראל. משפחת וינרוט, משפחה שומרת מצוות אך לא חרדית, התיישבה בנתניה. האב היה מנהל חשבונות והאם עקרת בית. כשגדל למד וינרוט בישיבה התיכונית פוניבז', לשם משכה אותו השמועה על ראש הישיבה, רב צנוע שאין על שמו רחוב והוא "חכם יותר מאריסטו".

לימים, כשהתנדב להיות פה למיעוט החרדי, המופלה והמנודה לדעתו על ידי הרוב החילוני, דבק בו הדימוי של "הפרקליט החרדי". ואולם הוא רחוק מלהיות חרדי: את מגוריו קבע על קו הגבול שבין העיר החרדית בני ברק לעיר החילונית רמת גן; משרדיו החדשים צופים אל תל אביב מקומה גבוהה באחד ממגדלי הזכוכית החדשים בצפון העיר; וחייו נעים בין לימוד תורה בחברותא עם אחד מחכמי הדור, לימודי חול באוניברסיטאות והגנה בבית המשפט על חשודים גדולים ומפורסמים.

בהגיע זמנו התגייס וינרוט הצעיר לנח"ל. החוויה הקיצונית שעבר אברך המשי בפגישה עם צה"ל המחוספס של שנות ה-60 נחרתה בנפשו. לדבריו, הקללות וניבולי הפה ששמעו בחורי הישיבה מיד כשירדו מהמשאית שהביאה אותם למחנה הטירונות גרמו לחלק מהם לגזור על עצמם תעניות.

"אין לכם מושג מה המרחק התרבותי בין העולם החרדי לעולם החילוני", אומר וינרוט. "ובעימות שבין שתי החברות האלה אין לי לרגע אחד ספק היכן אני עומד: לצד החרדים, למרות שאני עצמי איני חרדי. בכל חברה חייבים למצוא 'אחר' כלשהו, שכלפיו מותר להחצין רגשות חייתיים ואלימים. בישראל זה לא תקין פוליטית להחצין שנאה לערבים, על אף שהיא קיימת, אז הכי פשוט לקרוא לחרדים פרזיטים. הם נראים אחרת, לא הולכים לצבא, מסריחים מזיעה בקיץ. אין שום הגנות לציבור הזה. כלפיו הכל מותר".

וינרוט מודה כי בשנים האחרונות פחתה עוצמת הרגשות, אולי גם בגלל ארגוני חסד שהקימו חרדים, שמושיטים יד מפויסת ומפייסת למדינה ולציבור החילוני - ארגונים כמו "יד שרה" שמשאיל ציוד רפואי או זק"א שנהפך לחלק ממנגנוני החירום וההצלה. הוא מעיד שדווקא החרדים נוטים לנטוש את ניסיונות הכפיה על הציבור החילוני, בעוד שלדבריו הדתיים-לאומיים עדיין רואים עצמם ערבים לקיום המצוות בישראל.

לדבריו, בקרב הציבור החרדי חלה התקרבות לציבור הדתי-לאומי. "מראשית ימי הציונות האמין הציבור הדתי-לאומי שיש לו ברית גורל עם הציבור החילוני", הוא אומר. "אחת התופעות המדהימות בציבור החרדי היא שהוא מדבר יותר ויותר במונחים של הציבור הדתי-לאומי. כשסיפרתי לרב אלישיב על חילול השם בעניין אל על, הוא שאל 'מה יהיה על המדינה היהודית?' בשפה הזו דיברו בעבר מנהיגי הציונות הדתית". וינרוט אומר כי הוא תומך קיצוני של המדינה הדמוקרטית "ככל שמדובר בזכויות הפרט". לדבריו, "מי שנהנה מזכויות הפרט הם, בראש ובראשונה, מיעוטים כגון הציבור החרדי".

וינרוט היה חבר בוועדת טל, שעסקה בגיוס בחורי ישיבות. המלצותיה של הוועדה לא יושמו מעולם. "הצבא פשוט לא רוצה להתעסק עם חיילים חרדים", פוסק וינרוט. בימים אלה הוא מנסה לעשות נפשות לרעיון חלופי, שיאפשר לחרדים להשתלב בחברה הישראלית. לפי הצעתו, בחור ישיבה יעבור אימון בסיסי שיימשך כשבועיים ואז יוכל לבחור אם לשרת במשימות עורפיות, במשמר האזרחי או בארגונים התנדבותיים. "כך אף אחד לא יתנתק מהקהילה שלו", מסביר וינרוט.

וינרוט מסכים כי מתעוררת בעיה של שוויון, אך לדבריו "שוויון הוא לא הטיעון היחיד שמשחק כאן. בין האוכלוסייה החילונית לחרדית יש שוני רב, וכשבאותו מקום חיות שתי חברות כל כך שונות לא ניתן ליישם את השוויון". הצעתו של וינרוט הוגשה לראש אגף משאבי אנוש בצה"ל, אלעזר שטרן.

עבירות צווארון לבן הן ההתמחות העיקרית של וינרוט. דקות אחדות לפני שהתחיל הראיון חמק ממשרדו עופר הירשזון, בנו של שר האוצר הנחשד במעילה. וינרוט מודע לפרסומו כעורך דין פלילי, אך אומר כי רוב עבודת משרדו היא בתחום האזרחי, כמו חוזים ומחלוקות כספיות.

לשיא פרסומו הציבורי הגיע וינרוט בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו כראש הממשלה. וינרוט היה היועץ המשפטי של נתניהו בפרשת "בר-און-חברון", שבה קיבל לכאורה נתניהו את תמיכת ש"ס בהצבעה על הסכם חברון בתמורה לאיוש משרת היועץ המשפטי לממשלה על ידי רוני בר-און, שאמור היה לסייע לאריה דרעי לקבל עסקת טיעון נוחה במשפט שהתנהל נגדו. נתניהו טען כי תמך במינוי מכיוון ששר המשפטים, צחי הנגבי, אמר לו שנשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, תמך במינוי. ברק, שלמעשה התנגד למינוי, קצף עליו והנגבי טען שלא דיווח לראש הממשלה על תמיכת ברק. בצעד חריג מאוד מבחינתו התייצב וינרוט לפני מצלמות הטלוויזיה ודחה את האשמות הנגבי. נראה כי הנגבי לא לקח אישית את האשמותיו של וינרוט, שכן כיום וינרוט הוא יועצו המשפטי במשפט התלוי נגדו בפרשת המינויים הפוליטיים.

בזמן האחרון גוברות הטענות שאישי ציבור נשפטים בתקשורת ובית המשפט רק מעניק גושפנקא למשפט הציבור, ושפרקליטים עובדים מול התקשורת יותר מאשר מול השופט.

"אם מה שנאמר באולם בית המשפט לא צף החוצה משם, לא שומעים אותך. השופט הוא בסך הכל אדם אחד, שעליו מופעלים כל הגורמים של המשפט הפלילי. זו משימה של מלאכים. מי שמנהל תיק ציבורי רק ברמה המשפטית היבשה חוטא למלאכתו. כיום כבר יש משרדי יחסי ציבור שעושים את העבודה הזו ומלווים הליכים משפטיים, אך ב-1997 בפרשת בר-און-חברון, הם לא היו קיימים ולכן נאלצתי לעשות את העבודה הזו בעצמי".

ואולם לא היתה זו הפעם האחרונה שבה ראה וינרוט צורך לצאת אל התקשורת. באחרונה עשה זאת למען לקוח מתוקשר אחר, ניצב יעקב גנות. השר לביטחון פנים, אבי דיכטר, בחר בו כמועמדו לתפקיד המפכ"ל, אך כתם בעברו - משפט שבו זוכה מקבלת שוחד אך ספג נזיפה על התנהלותו - גרם לביקורת ציבורית והסרת המועמדות.

"עשו לגנות עוול נורא", מזדעזע וינרוט. "מה שעשה השופט יצחק זמיר, שירד מהכס השיפוטי וקבע את הקביעות שלו בכל כלי התקשורת כשהוא נושא את המטען של הסמכות השיפוטית - זה מעשה שלא היה צריך לעשות, על אף שאני מעריך מאוד את האיש ומוקיר אותו עד מאוד.

"באווירה של היום לא היה לגנות שום סיכוי ענייני. אף אחד לא ראה את כל פועלו במשך כל תקופת חייו. כל מה שזמיר ידע זו נקודה אחת שהגיעה אליו לדיון בעליון, וגם מבחינה זו אסור היה לו להתערב. אבל אחרי שזמיר אמר את מה שאמר, לא היה לגנות שום סיכוי. חבל שהאיש סיים קריירה מפוארת כך. תשאל היום ברחוב מי זה יעקב גנות, ואנשים יידעו רק על קיומה של אותה הערה בפסק הדין של בית המשפט העליון, אבל לא יידעו שהאיש קיבל אותות גבורה במשמר הגבול".

אחד הלקוחות העסקיים המפורסמים של וינרוט הוא משה פרג, לשעבר מנכ"ל חברת הביטוח לה נסיונל שקרסה בשנות ה-90. פרג הורשע בבית המשפט המחוזי במעשי תרמית שגרמו להתמוטטות החברה ונידון לשש שנות מאסר בפועל. וינרוט מוליך את הערעור לבית המשפט העליון. הוא אינו מעוניין לדבר על המשפט, כי "ישנו ערעור תלוי ועומד בעניין". עם זאת, הוא מוכן לומר בהקשר זה שבפרשות ציבוריות שופט זקוק לאומץ יוצא דופן כדי לזכות נאשם, ופרקליט צריך להיות "שמשון הגיבור" כדי לא להגיש כתב אישום. "יש כאן עובדות שקשה להתעלם מהן: חברה קרסה והרבה אנשים הפסידו את כספם. כיום עוצמת הלחץ של המדיה היא משהו שקשה מאוד לעמוד בו", הוא אומר.

בשנת הלימודים הבאה יחזור וינרוט לאקדמיה, הפעם כמורה. הוא ילמד קורס בליטיגציה (טיעון בבתי משפט) בתוכנית לימודים מיוחדת לתואר שני למשפטנים באוניברסיטת בר אילן (ראו מסגרת). ההופעה בבית המשפט נחשבת בציבור לגולת הכותרת וללחם חוק של העיסוק המשפטי, אך בפועל רוב עורכי הדין לא עוסקים בכך - ומעטים מצטיינים בתחום. וינרוט מרבה להופיע בבתי משפט ונחשב לטוען בחסד. אחד מסודותיו המקצועיים הוא לימוד יסודי של השופט שמולו הוא עומד לטעון. כל פרט בחייו של השופט - הרגליו, כתיבתו, ניסיונו המקצועי ואפילו מצבו המשפחתי - רלוונטי לדעת וינרוט ועשוי להשפיע על תוצאות המשפט.

הופעה בבית משפט נתפשת כסוג של הצגה שרואים בסרטים.

"הופעה בבית משפט אינה שואו. מלאכת הטיעון היא אמנות עתיקה השואבת מהמסורת הסופיסטית, שבה הטיעון עצמו הוא המטרה ועומד במרכז העיסוק. תוכניות הטלוויזיה וג'ון גרישם זה שטויות: גם אדם מגמגם ומכוער יכול להופיע מעולה. הדבר החשוב ביותר שהטוען צריך לדעת הוא לשלוט היטב בכל החומרים שלפניו".

בסרטים הסנגור הוא בדרך כלל הגיבור. בתקשורת הישראלית מככבים התובעים.

"הדיון המשפטי מאבד היום מעומקו. המשפט נהפך לעיתון. אני לא זוכר מתי שמעתי בפעם האחרונה טיעון משפטי עמוק ומורכב. אני רוצה ללמד את הסטודנטים על העליבות והדלות של מקצוע הסנגור. זו עליבות בלתי אפשרית, הטבועה באופי המקצוע. הסנגור לא נתפש כדמות חיובית. כביכול, תפקידו הוא לקלקל את השורה ולעשות כל טריק אפשרי כדי לזכות. המשפט הוא טרגדיה. הוא פשרה בין הצורך לעשות סדר לבין חוסר היכולת לחשוף את היצור שנקרא אדם. לכן מה שהמשפט עושה זה להותיר לצד האדם את הסנגור, שצריך לשים לנגד עיניו דבר אחד בלבד: זיכויו של האדם. ומנגד נמצאות המשטרה המאורגנת וכל רשויות התביעה. הסנגור מקבל לידיו תיק שאותו אינו יכול לחקור, כי הוא כבר נחקר על ידי המשטרה".

הסטטיסטיקה מראה שרוב הנאשמים מורשעים. מדובר בעבודה טובה של החוקרים או בהטיה של בתי המשפט?

"בכל חברה יש פחד גדול מעבריינים, ויש לכך משקל גדול בעבודת בית המשפט. הסנגור צריך לדעת אילו כוחות פועלים נגדו וכי ידו תמיד על התחתונה. מה שמלמדים אותנו, שנטל ההוכחה הוא על התביעה ולכל אדם עומדת חזקת חפות עד שלא הוכחה אשמתו, הן סיסמאות ריקות שאינן משקפות את המציאות. אין שום חזקת חפות. אלה רק אילוצים שפועלים במישור הרציונלי, שהוא המישור הכי חלש אצל אדם".

וינרוט, שראה דורות של שופטים עוברים בסך, אינו מאמין ביכולתו של השופט להתעלות מעל נהמת הרחוב וחולשות אנושיות. יתר על כן, הוא טוען שהשופטים אינם עוברים הכשרה מספקת לתפקיד שמייעד להם הציבור ונכשלים לא אחת בטעויות לוגיות פשוטות. הוא מאמין באמת ובתמים שהם מזהים את ביעור הרע עם הרשעת הנאשם שמתייצב לקרב אבוד: "הציבור מייחל למציאת האשם. דמי הקורבן זועקים מהאדמה ומערכת המשפט אחראית לספק את הקתרזיס".

מה הסיכוי של הסנגור לגייס לחץ ציבורי לזיכוי נאשם?

"יש צורך עצום של הציבור למצוא את האשם ויש חוסר יכולת להעביר מסרים מורכבים. כשעולם הסנגוריה והבסיסים שלו לא נלמדים בבתי הספר למשפטים, יש קושי ליישם את המשפט הפלילי, שאחת המטרות המרכזיות שלו, לדעתי, היא לרסן את הצורך לבוא לידי סיפוק על ידי מציאת אשם אוטומטי, להתגבר על האמונה שאין עשן בלי אש".

מה הפתרון להטיית השופטים?

"תחילת הפתרון הוא החדרה עמוקה מאוד של תורת הסנגוריה. יש לבצע ריבוד של המקצוע השיפוטי, במובן ששופט שמגיע מהפרקליטות יתמנה רק לאחר שנה בסנגוריה הציבורית או הפרטית. שיראה גם את העולם שמנגד. בצירוף הוראה זה יכול להביא לתוצאות. אלמלא כן, המשפט הפלילי ידרדר".

וינרוט מציע לערוך במערכת המשפטית רפורמה, שתאפשר לשפוט אישי ציבור על פי מערכת נורמות אחרות, לאו דווקא פליליות. זה יהיה משפט שדומה לדין משמעתי, אך נמצא ברמה פחותה ממנו. ניתן יהיה להטיל באמצעותו סנקציות שהמטרה היחידה שלהן היא שינוי התנהגותו של אדם, בלי לפגוע בו. במשפט שכזה יהיה אפשר לכלול את הפרת האמונים - שמדגים לדעת וינרוט את הבעייתיות הרבה שבפליליזציה של ישראל. סעיף זה בחוק פותח לפרשנות בית המשפט מקרים שיכולים להיחשב לא פעם כהפרת משמעת במקום עבודה ציבורי, ומאפשר להפוך אותם לפסק דין המכתים עובד ציבור בהרשעה פלילית. "הסעיף הזה קיבל ממדים מפלצתיים בפסק דין שמעון שבס", אומר וינרוט. "הסעיף סותר כל עיקרון חוקי בכך שהוא יוצר תבנית כללית שנותנת לבית המשפט שיקול דעת אינסופי על פי כללים שלא הוגדרו מראש".

דיברו עליך כמועמד לתפקיד שופט בבית המשפט העליון.

"אני לא אתמנה לשיפוט. אני לא מסוגל להיות שופט. לא הייתי מסוגל לחתום על פסק דין של מאסר. רועדות לי הידיים אפילו כשאני צריך לחתום על ציון נכשל לסטודנט בבחינה".

אתה מצדד בניסיון להגביל את כוחם של שופטי העליון בבחירת עמיתיהם?

"בית המשפט העליון הוא במידה מסוימת מנזר. חבר בו צריך לחשוב פעמיים לפני שהוא מספר בדיחה או לפני שהוא הולך להיות נוכח במקום כלשהו. זה הופך אותם לחברי מועדון סגור שנידונים לחיות בו יחדיו. ככאלה, זה מקנה להם את הזכות לקבוע מי יישב אתם. זה לא אומר שהם היחידים שיכריעו, אבל צריך להיות להם משקל מיוחד בבחירה".

יש התובעים להקים בית דין חוקתי לצד העליון.

"הדיון הזה תלוי באווירה שבה הוא מתנהל. כדיון מופשט בוודאי שיש לו מקום, אבל היום הדיון לא נקי והרעיון שבבסיסו הוא עיקור בית המשפט העליון. הייתי מהסס מאוד לפני ניסיון שכזה. כל הניסיון החוקתי בישראל נעשה בדרך לא דרך. אנחנו עם מאוד מורכב, שלא התגבש עד עצם היום הזה וקשה לנו להגיע לקונצנזוס בהרבה עניינים. דחיית הדיון החוקתי היתה אינסטינקט בריא של מייסדי המדינה".

איך אתה מתייחס להצעתו של שר המשפטים, דניאל פרידמן, לאפשר לכנסת לאשר מחדש חוקים שבג"ץ פסל?

"זה לא דבר חדש, אלא דבר שקיים בחוק יסוד חופש העיסוק, שבו יש מנגנון דומה. בדבר הזה כשלעצמו אין פגם קונסטיטוציוני. הצרה היא שכל צעד כזה נתפס כטקטיקה לעיקור בית המשפט העליון. לאסטרטגיה שכזו אני מתנגד. בהצעות פרידמן לא ניתן לדון כיום בצורה נקייה, כי נלווית להן מערכה על סמכות העליון ותפקידו. זה גורם לכך שאנשים, שמבחינה עניינית היו אולי מתייחסים לעניין בחיוב, לא יכולים לתת לו יד. גם הדיון הבלתי פוסק בכלי התקשורת והכניסה לזוויות אישיות פוגעים ברמת הוויכוח".

הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן היא היחידה בישראל שבה יכולים ללמוד לתואר שני סטודנטים שאין להם תואר ראשון במשפטים. לדברי דיקנית הפקולטה, הפרופ' יפה זילברשץ, בעידן שבו המשפט תופס מקום מרכזי מן הראוי להרחיב את הידע המשפטי של בעלי תפקידים שונים במשק ובמינהל הציבורי, גם אם אינם משפטנים בהכשרתם. הלימודים מתקיימים בכמה מסלולים: מסלול לבוגרי כלכלה ומינהל עסקים; מסלול לבוגרי מדעי החברה; ומסלול לבוגרי מדעי הרוח והיהדות. בעקבות פניות רבות ייפתח בקיץ בראשונה מסלול לימודים לבוגרי מדעי החיים ומקצועות פרא-רפואיים.

לימודי התואר השני המיועדים לבוגרי משפטים נערכים בשלושה מסלולים: מסחרי, פלילי וגישור. באחרונה צורפו לכל המסלולים מרצים חדשים: במסלול המסחרי ירכז הפרופ' יעקב נאמן קורס מתקדם במיסוי אקס-טריטוריאלי; במסלול הפלילי ילמד ד"ר יעקב וינרוט קורס ייחודי בליטיגציה משפטית; ובמסלול הגישור נכלל קורס הכשרה למגשרים. מרצים נוספים שהצטרפו לפקולטה הם הפרופ' שלום לרנר, הפרופ' גדעון פרחמובסקי והשופטים בדימוס דליה דורנר ובועז אוקון.

------------------
ד"ר יעקב וינרוט

גיל: 59

מצב משפחתי: נשוי + 6

מגורים: רמת גן

עוד משהו: עבודת הדוקטורט שלו שימשה בסיס לחוק לשחרור נשים עגונות