צדק צדק תגלוש

העולם, כידוע, הוא מקום מסוכן. הפוליטיקאים מושחתים. השוטרים עצלים. הרחובות גדושים בזוהמה אנושית. נוכלים, סוטים וגורמים חתרניים אורבים בפינות החשוכות. הם רבים ומתוחכמים מכדי שאנשי החוק יוכלו להגן עלינו מפניהם. מזל שכמה פטריוטים שומרים על עיניים פקוחות, ודואגים להזהיר את האזרח חסר ההגנה מפני אלה שמבקשים לפגוע בו. הם לא זקוקים לאלימות, חס וחלילה. די במצלמה דיגיטלית פשוטה וחיבור לאינטרנט.

זהו הטיפוס החדש של לוחם הצדק העצמאי: לא עוד אביר עשוי ללא חת הנחלץ להגנת הגברות, או קאובוי הנלחם לבדו בשודדים, אלא אזרח חשדן ונרגן, הממהר לדווח באתרים המיועדים לכך על מעשיהם של שכנים ועוברי אורח. אם יש לו מזל, הוא גם יתעד אותם ויעלה את התמונות לרשת.

הבעיה היא שבמקרים מסוימים מניעיו של עושה הצדק מתגלים לבסוף כמכוערים לא פחות מאלה של העבריינים עצמם. במונטריאול שבקנדה התפרסם בתחילת החודש המקרה של מרטין תיבודו, אזרח שיצא למאבק עצמאי במלכלכי הרחובות בעירו. למשך שבוע אחד היה תיבודו הגיבור של העיר. בסרט משעשע שהעלה ביו-טיוב הוא תיעד טיול שעשה עם חברו, קלוד לנדרי, ברחובות העיר, ובו נתקלו במקרה באדם שהשליך לרחוב את הפסולת שנותרה במאפרה שבמכוניתו. שני האזרחים הטובים מיהרו להגיב: לנדרי אסף את האפר והשליך אותו חזרה על הנהג. בו זמנית, התקרב תיבודו אל האיש וצילם את פרצופו. הסרטון החינוכי זכה לעשרות אלפי צפיות, והופץ גם בערוצי טלוויזיה בקנדה ובעולם. מה חבל שאחרי כמה ימים התברר ששני החברים ביימו את ההתרחשות כולה.

ברוב המקרים הבעיה אינה חוסר האמינות של התיעוד, אלא המשפט הציבורי חסר האחריות שנעשה ל"נאשמים" שתועדו. במקרה אחר בדרום קוריאה הדבר כמעט נגמר באסון: בחורה צעירה שנסעה ברכבת התחתית תועדה על ידי אחד הנוסעים כשהניחה לכלב הזעיר שלה לעשות את צרכיו על הרצפה. כשאחד הנוסעים ביקש ממנה לאסוף את הצואה, היא התעלמה וירדה מהרכבת. ימים אחדים אחרי שהסרטון הועלה לפורטלים קוריאניים מרכזיים, החלו גולשים לחשוף פרטים על זהותה של האשה. כמה אזרחים מודאגים השתמשו במידע ושלחו לה מכתבי איום, ולבסוף היא נאלצה לעזוב את האוניברסיטה שבה למדה. רק כשהאשה פירסמה הודעת התנצלות, החלה הסערה הציבורית לדעוך.

"החוויה הדיגיטלית מנסה לעשות מעין קיצור דרך, ולוותר על ההליך המשפטי המייגע, האטי והמוקפד המקובל במערכת עשיית הצדק", מסבירה הד"ר שולמית אלמוג מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, מחברת הספר "משפט וספרות בעידן הדיגיטלי", שיצא לאור באחרונה בהוצאת נבו. "היכולת הטכנית נעשתה נגישה לכל אחד, וכל אחד יכול לקחת לעצמו את כל התפקידים - חוקר, תובע, שופט ועיתונאי, בלי שום בקרה. לכאורה, אפשר לדלג על כל התהליך ולהגיע לאותה תוצאה, כלומר לגרום למי שצריך - לשלם את המחיר. אבל התוצאה היא שההליך המשפטי המסודר נהפך לכאורה למיותר, והמשפט מאבד את המעמד שלו כמנגנון שממונה על עשיית צדק".

בארצות הברית התופעה המכונה על ידי מבקריה "Net Vigilantism" נפוצה במיוחד. נושא הדגל של הצדק המקוון הוא האתר perverted-justice.com - קבוצת מתנדבים שמשוטטים בחדרי צ'אט ברשת ומתחזים לילדים, כדי להניח את ידם על פדופילים פוטנציאלים ולחשוף את שמותיהם ופניהם. "אנו נמצאים בקו החזית של המאבק בפושעי הסקס", הם מכריזים. באתר אחר, מעלות נשים תצלומים של עוברי אורח שהטרידו אותן ברחוב. מאבק מתוחכם במטרידים? ייתכן. אבל שמם של האנשים המצולמים מוכתם לעיני אינספור גולשים, מבלי שניתנת להם זכות להציג את גרסתם להתרחשות.

"מי שהשם שלו מופיע בגוגל ליד המלה אונס, כבר לא יכול לטהר את שמו", אומרת הד"ר אלמוג. "מבחינת הרבה מאוד אנשים, לכל מיני דברים שכותבים באינטרנט יש תוקף יותר משמעותי מלפסקי דין מסודרים. זה דבר שמשנה גורלות, ואנשים נותרים חסרי אונים. יש טשטוש גבולות בין פסק דין לבין משהו ש'אנשים אומרים'".

גם בארץ הופיעו בתקופה האחרונה כמה יוזמות בעלות אופי דומה. הבולטת שבהן מתפרסמת באתר "נגישות ישראל", שבו מופיעים תצלומים של כלי רכב שחנו בחניית נכה. גם כאן אפשר לברך על היוזמה העצמאית נגד הנהגים חסרי הבושה, אבל אפשר גם להיבהל מהתוצאות האפשריות שעלולות לנבוע מהדרך הזאת.

זירה פופולרית אחרת לפוקחי עיניים פעלתניים היא הפורומים שמפעילות תוכניות התחקירים בטלוויזיה. חלק מההודעות נוגעות לנוכלים ופושעים שנחשפו בתוכניות, אך חלקן הן יוזמות עצמאיות של גולשים. במקרים מסוימים מה שעומד מאחורי הדיווח הוא סתם "תחושת בטן" הנובעת מסכסוך שכנים מכוער. "בשכונה... יש איזה אשה סימפטית שמפנצ'רת את גלגלי הרכב של כל מי שחונה קרוב לבית שלה", כותב אחד המשתתפים בפורום של התוכנית "שומר מסך" בתפוז.

"זה קרה לי לפני יומיים והיום גיליתי שזה קרה למישהו אחר. אני כמעט בטוח שזו היא, כי בכל בוקר היא יוצאת וצועקת על כל מי שחונה ליד הבית שלה". מערכת התוכנית אמנם פירסמה הודעה בולטת, שלפיה יש "להימנע מלפרסם שמות של אנשים או חברות שבהם אתם חושדים". ולמרות זאת, בפורום ממשיכות להתפרסם האשמות נגד חברות ואנשים, שקשה מאוד לבדוק את אמינותן. עד סגירת הגיליון לא ניתן היה להשיג את תגובת האחראים על הפורום.

מי שנתון למבט החשדני והחטטני ביותר הם כמובן מהגרים וקבוצות מיעוט. בטקסס פועלים אתרי אינטרנט המשדרים במשך כל שעות היום ממצלמות על גבול מקסיקו. אזרחים המודאגים מסכנת ההגירה יכולים לקבוע את השידור כשומר מסך, ולדווח לרשויות על מהגרים המנסים לחצות את הגבול. גם בפורומים בישראל עובדים זרים וערבים מאוזכרים בתכיפות גבוהה במיוחד, גם אם לא מתייחסים ל"דף הפניות" של מינהלת ההגירה (hagira.gov.il), שאין לדעת כמה עובדים כבר גורשו בגללו.

החשש מפני מעקב של רשויות השלטון אחרי האזרחים הוא אחד הנושאים הפוליטיים המדוברים ביותר במדינות שונות בעולם, בעיקר מאז חקיקת "החוק הפטריוטי" בארצות הברית אחרי פיגועי 11 בספטמבר 2001. אלא שדווקא בילוש ומעקב על ידי אזרחים אחרים הוא תופעה נפוצה הרבה יותר: הוא נעשה בגלוי, ובמקרים רבים תוצאותיו מסוכנות לא פחות מאלה של מעקב ממשלתי. כשהרבה אחים קטנים עם עיניים פקוחות משקיפים בעוינות מכל פינת רחוב, החיים יכולים להיות מפחידים למדי גם בלי אח גדול.