הפצצה המתקתקת של דובק - 300 מיליון שקל בשנה וחצי

בכל יום שעובר, ישי בשן ושלמה שמואלי משפשפים את עיניהם כלא מאמינים: הם מתקשים לעכל את העובדה שחברת דובק עדיין לא העבירה להם את הכספים שהיא חייבת להם לפי פסק בוררות.



במפתיע, הזמן משחק לטובתם: כל יום כזה עולה לדובק עשרות אלפי שקלים, והמחיר רק עולה משבוע לשבוע. כך, חובה הנטען של דובק בסך 2.3 מיליון שקל מוערך על ידם כעת ב-8 מיליון שקל. אם דובק לא תשלם את הסכום בתוך כחצי שנה, החוב יתפח ל-25 מיליון שקל; ואם תמתין שנה נוספת - הסכום יאמיר, לטענתם, ללא פחות מ-300 מיליון שקל.



בשן ושמואלי הם מכרים ותיקים של דובק, והקשר ביניהם לחברה נמשך עשרות שנים: השניים שימשו כמפיצים של התוצרת שלה, עד שבינואר 95' ביקשה דובק להפסיק את פעילותם. כך נולד הסכסוך בין הצדדים, שהתפתח למערכת הליכים משפטיים מסועפת בבתי המשפט.



ביוני אותה שנה, בעת ישיבה בפני נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב דאז, השופט אליהו וינוגרד, הגיעו הצדדים להסכם פשרה כללי. בפרוטוקול בית המשפט נכתב כי הצדדים החליטו למסור לבוררות של בורר יחיד את ההכרעה בשתי שאלות: מהו פרק הזמן הסביר למתן הודעה מוקדמת על הפסקת שיווק, ומהו הפיצוי המגיע - אם מגיע - לשניים בשל ההפסקה המיידית של השיווק על כל חודש שעבר.







עוד נקבע כי דובק מתחייבת לשלם את הסכום שייפסק בתוך 15 יום ממועד נתינת פסק הדין, ושאם לא ישולם הסכום במועד הנקוב, תתווסף אליו מדי שבעה ימים תוספת בשיעור של 5% מהסכום המגיע באותו מועד.



פלישת הסיגריות המיובאות



וינוגרד מינה את עו"ד חיים גרוסמן לבורר בין הצדדים. בפסק הבורר המקיף שכתב גרוסמן כעבור 11 שנה, הוא מסביר כי משנותיה הראשונות של המדינה היתה דובק החברה הדומיננטית בייצור הסיגריות בישראל, וכי בעבר הפיצו מפיצי החברה גם את התוצרת של דובק וגם את זו של יבואנים, שכן דובק לא חששה אז מהתחרות מול סיגריות הייבוא שהיו יקרות ובלתי מבוקשות. כשבשן ושמואלי רכשו זכויות הפצה בדובק - בשן ב-78' ושמואלי ב-82' - העתיד היה נראה מבטיח.



אלא שבתחילת 88' חל שינוי במדיניות מיסוי הסיגריות שהתבטא בהוזלת מחיר סיגריות הייבוא, במטרה להפחית את כוחה המונופוליסטי של דובק ובתוך זמן קצר כמות מכירת סיגריות הייבוא עלה ל-25% ומכירת תוצרת דובק ירדה ל-75%. הפער הלך וגדל, ונראה היה שההסדר המאוזן של ההפצה המשותפת מאבד את הבסיס לקיומו, ודובק החלה להתכונן לשינוי מערך ההפצה כך שמפיציה יפיצו את תוצרתה בלבד.



ב-89' הוכרזה דובק כמונופולין בתחום הסיגריות מיוצר מקומי, וב-93' הגיש הממונה על ההגבלים העסקיים בקשה נגד דובק לבית הדין להגבלים עסקיים, למנוע מהחברה לכפות על מפיציה בלעדיות בהפצה.



הסכם הפצה כזה הגיע גם לידיהם של בשן ושמואלי. ב-94' זומנו שניהם לחתום על "הסכם הפצה בלעדי" ועל מפה הכוללת את אזור הבלעדיות שלהם. ההסכם עצמו לא הובא בבוררות, השניים טוענים כי לא קיבלו העתק של החוזה מעולם, ובא כוחה של דובק, עו"ד אבי וינרוט, הודיע שלא נמצא עותק שלו בחברה.



דובק, לעומתם, טענה כי היתה זו רק טיוטה של חוזה, שלא נחתמה על ידה. "איני מבין את משמעות המלים 'טיוטה מוצעת של חוזה בלעדי'", כתב על כך הבורר גרוסמן בפסק שלו. "הרי דובק היא המנסחת של החוזה, זו לא טיוטה".



דובק נהפכת רשמית למונופול



כך או כך, הבורר קובע כי במשך כל התקופה שבה התנהלו הדיונים בבית הדין ועד שהתקבל פסק הדין של ההגבלים העסקיים ב-2005 המערכה האמיתית של דובק התנהלה בבית הדין, שם היא עשתה "כל האפשרי", כלשונו, "בוויתורים, ובהצהרות ובהבטחות לרצות את הממונה ואת בית הדין ובלבד שלא תיחסם דרכה ולא תתקבל עתירתו של הממונה על ההגבלים".



בעניינם של התובעים בשן ושמואלי, הבורר מצא לנכון לצטט חלק מפסק הדין, שלפיו "דובק אינה חולקת על כך שעליה לשלם פיצוי למי שיחדל להפיץ עבורה".



כשבוע ימים לאחר שהתקבל פסק הדין שקבע כי דובק היא אכן מונופול, כפי שמתאר גרוסמן, שלחה דובק לבשן מכתב, שבו נאמר כי דובק אינה מקבלת את ההצעה שעליה חתם, וכי יש לראות אותה כמבוטלת.



"דובק הפקיעה את זכויות ההפצה הבלעדיות של בשן ושמואלי, ורוקנה מכל תוכן את הנכס שרכשו במיטב כספם", אומר עו"ד רענן בשן, בנו של ישי בשן, המייצג כעת את עניינם של השניים עם עורכי הדין יצחק הוס ונעה ברזיל. "היא מכרה את זכויות ההפצה שגזלה מהם לאחרים, תוך שהיא משלשלת לכיסה את תמורת מכירת הזכויות שהפקיעה מהם באופן חד-צדדי ודורסני".



הבורר פסק - 24 חודשים



בפשרה הכללית בין הצדדים נקבע סכום של 40 אלף שקל בחודש, שיוכפלו במספר החודשים, שהבורר יקבע כי בהם היתה דובק צריכה לתת לשניים הודעה מוקדמת.



בפסק הבורר, שניתן בספטמבר 2006, מצא גרוסמן כי מטרת הפיצוי לבשן ושמואלי בשל ההפסקה המיידית של פעילותם היא לתת להם שהות לחפש לעצמם מקור פרנסה אחר. הוא קבע כי פרק הזמן הדרוש הוא 24 חודשים. לפיכך, נקבע כי חובה של דהחברה הוא 840 אלף שקל (בקיזוז 120 אלף שקל שדובק כבר העבירה לשניים), וכי מועד תשלום החוב המקורי היה ספטמבר 95'. מכיוון שפסק הבורר ניתן כעבור 11 שנה, העריכו בשן ושמואלי את גובה החוב בכ-2.3 מיליון שקל כיום.



ואולם דובק סירבה להשלים עם פסק הבורר: החברה הגישה באותו חודש בקשה לביטול פסק בורר לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שבו טענה כי הבורר החליט, שלא בצדק, כי אינו צריך לדון בשאלה מה הפיצוי המגיע למפיצים בגין כל חודש של הודעה מוקדמת, מכיוון שנושא זה הוסכם כביכול מראש. "כלומר, הבורר לא עשה את מלאכתו", נכתב בבקשה.



כמו כן טענה דובק כי הבורר לא שלט בדיון הבוררות וכי במהומה שנוצרה לא ניתן היה לחקור עדים. לטענתה, הבורר אף טעה טעות סופר בחישוב המועד שממנו יש להוסיף את הפרשי הריבית וההצמדה - טעות שמשמעותה כ-250 אלף שקל שנפסקו בטעות לטובת התובעים.



ריבית של 1,250%



"בתי המשפט אימצו מגמה ברורה, לפיה יש לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן, ולצמצם את התערבות בית המשפט בהכרעות הבורר", אומר בתגובה עו"ד בשן. "אף אם הבורר טעה, אין בכך כדי לבטל את הכרעתו".



ואולם בדובק חושבים אחרת: בבקשה לביטול פסק הבורר כתבה דובק כי "המשמעות של ריבית כזו היא 1,250% בשנה - דהיינו, לאחר שנה הסכום צומח פי 12.5. אין כדבר הזה גם בשוק האפור".



לטענת החברה, ריבית כזו מנוגדת לדין. "הריבית האמורה נקבעה במסגרת מתווה שלפיו היה אמור פסק הבורר להינתן בתוך שלושה חודשים. מחוץ להקשר זה, ברור שאיש לא סבר שצריך להוסיף על פסק הבורר ריבית בשיעור של 1,250% בשנה", נכתב. לטענת החברה, הבוררות ארכה בפועל 11 שנה - "וגם כעת אין בפנינו פסק בורר. התוצאה היא הן ריבית 'רצחנית' המנוגדת לדין, והן במישור הפרקטי, נעילת דלת בפני המבקשת מלפנות לבית המשפט לביטול פסק".



עו"ד בשן לא סבור כך. לדבריו, אם לוקחים בחשבון כי לאור העומס בבתי המשפט, ההחלטה בבקשה לביטול פסק בורר צפויה להינתן רק בעוד כשנתיים, "קיים סיכוי גבוה ביותר שבעת מתן ההחלטה יגיע חובה של דובק לבשן ושמואלי, על פי פסק הבורר, לסך האסטרונומי של כ-300 מיליון שקל".



"נשאלת השאלה אם החלטתה של דובק שלא לקיים את פסק הבוררות במועדו, אינה יוצרת פצצה כלכלית מתקתקת מעל ראשה, העלולה למוטטה, או האם אכן מדובר בסיכון מחושב", הוא מסכם. "על כך ככל הנראה תצטרך מועצת המנהלים לתת תשובה לבעלי המניות ולנושיה של דובק".



בדיון שהתקיים בתחילת השבוע נקבע כי התיק בשל לכתיבה. בדיון אמרה השופטת, ד"ר דרורה פלפל, כי מוצדקת טענתה של דובק, כי נראה שהבורר טעה כשהסתמך על ההסכמה וקבע כי יש לפצות את המפיצים ב-40 אלף שקל בחודש, אך הוסיפה כי דובק אינה צודקת בשאר טענותיה. המפיצים דחו הצעה לפנות לבורר אחר, שידון בשאלת הפיצוי.



בא כוחה של דובק, עו"ד וינרוט, מסר בתגובה: "ריבית הפיגורים נקבעה רק ביחס למצב מאוד ספציפי שאינו רלוונטי כעת. במקרה מיוחד זה מבהיר הבורר בהחלטתו כי בסוגיה המרכזית שבה התבקש להכריע - הוא לא קובע דבר.



"מדובר איפוא במצב נדיר, שבו ברור, מתוך פסק הבורר עצמו כי המלאכה לא נעשתה, וכי אין בפנינו פסק בורר. בהיעדר פסק בורר, לא חלה חובה לשלם ריבית פיגורים כלשהי, ובעניין זה הוגשה בקשה מפורטת לבית המשפט". (ה"פ (1142/06)