שלושה עמודי יסוד - רם כרמי, גרשון ציפור, אברהם יסקי - האדרכלים הוותיקים שבנו את הארץ

רם כרמי, גיל: 76



תפקידים שמילא בעבר: אדריכל ובעלים של משרד כרמי אדריכלים. כרמי היה מרצה בפקולטה לאדריכלות בטכניון ואדריכל ראשי במשרד השיכון במחצית השנייה של שנות ה-70.



פרויקטים בהם היה מעורב: כרמי תיכנן פרויקטים רבים, בהם בית על אל, בית הספר עמל ע"ש ליידי דייויס בתל אביב, מרכז הנגב בבאר שבע, ואת בית המשפט העליון בירושלים. במסגרת תפקידו כאדריכל ראשי במשרד השיכון היה שותף לתכנון השכונות רמות, גילה ומעלה אדומים.



הפרויקט החשוב בהיסטוריה של ישראל: כרמי מאמין שהעיר הלבנה היא פרויקט אדריכלי בעל משמעות רבה להיסטוריה של המדינה. "תל אביב הלבנה נוצרה בידי אדריכלים אידיאליסטים שהיו מחויבים ושרצו לבנות ארץ חדשה, מקום חדש, ולכן זה המקום היחיד בארץ שאפשר להגיד עליו שבתים שאינם בעלי מראה ארכיטקטוני יוצא מגדר הרגיל יצרו עיר עם ניחוח ייחודי שמבטא אותנו. מאז החזון התפוגג, ואנחנו נשארנו עם הנוסטלגיה וללא אמונה בעתיד. תל אביב שנבנתה כולה למען העתיד משתכשכת בעברה", גורס כרמי.



ההבדלים בין אז להיום: "אנשים גרים בעיר כי הם רוצים להיות אחד עם השני, ותיאורטית גם הבניינים צריכים להיות אחד עם השני. אצלנו כל בניין לבדד ישכון, ללא תלות בשכנים, ולכן הוא יכול לצפצף על כל העולם. המגדלים הם הסמל הבולט ביותר לצפצוף הזה.



"בגלל ההפרדה אין לנו כיכרות יפות או רחובות יפים שמבטאים את הביחד ולא את הלחוד. כיום אין אדריכלות שמבטאת אותנו כחברה. היוזמה הפרטית בונה בתים, בזמן שאת המרחב הציבורי אי אפשר למכור ואין מי שיתכנן אותו. יזמים בונים בתים 'מכירים' שמכוסים חזית של אלומיניום כמו צלופן ומייצרים זיקוקי דינור ולא אמת אדריכלית. לאדריכלות יש אחריות לדורות, ולא רק להווה. אין לנו היום פרטנרים, לא במקצוע, לא בין היזמים ולא בוועדות - כדי לבנות מקום שהוא שלנו".



גרשון ציפור, גיל: 76



תפקידים שמילא בעבר: עבד כשכיר במשרד האדריכלים של אריה שרון (שהיה האדריכל האחראי על הפרויקט הישראלי: תכנון המדינה בראשיתה) ובנימין אידלסון. לאחר מכן פתחו ציפור ואידלסון משרד אדריכלים משותף. ב-72', עם מותו של אידלסון, פתח ציפור את משרד ציפור אדריכלים שבו הוא עובד עד היום.



פרויקטים בהם היה מעורב: ציפור תיכנן בניינים רבים כמו בניין רקאנטי באוניברסיטת תל אביב, בית החולים שיפא בעזה, בית החולים על שם אליה בחברון, קמפוס הר הצופים של בצלאל והמרכז לבריאות הנפש בבאר שבע עליו קיבל את פרס רכטר ב-88'.



הפרויקט החשוב בהיסטוריה של ישראל: ציפור מאמין שהשיכונים הם המבנים שהשפיעו ביותר על ההיסטוריה של מדינת ישראל. "מכל העולם באו ללמוד ולראות את השיכונים בשנות ה-50, כיוון שלא היה קיים דבר כזה בשום מקום אחר", מספר ציפור ששימש ראש הוועדה שטיפלה במשכנות העוני "כשהתחילו לתעב את מה שיש", כדבריו.



ההבדלים בין אז להיום: את ההבדל העיקרי בין אז להיום רואה ציפור במעמד האדריכל הישראלי בעולם. "פעם כששמעו שאתה אדריכל מישראל, היתה המון התעניינות בכל העולם: באירופה, באוסטרליה ובאמריקה. אדריכלות ישראלית היתה שם דבר. היום מה שרואים בתל אביב נבנה כבר בדובאי או בסינגפור לפני חמש שנים", טוען ציפור.



לטעמו, "פעם היתה מחשבה כללית אחידה, מסגרת שהלכו לפיה. היום כל אחד מתכנן עם זווית אלכסונית, זו שאלה של מודה ולא של ארכיטקטורה. המגדלים החדשים של יסקי הם בעלי מבנה פשוט, לא כמו הבניינים העקומים ליד הקריה שמפחיד לעבור מתחתם", מסביר ציפור.



אברהם יסקי, גיל: 80



תפקידים שמילא בעבר: עם סיום לימודי האדריכלות ב-52' עבד כשכיר אצל אריה שרון. לאחר שנתיים בהן זכה בשיתוף עם ש.פוזנר בתחרות לתכנון בית הספר לכלכלה ומדעי המדינה בקמפוס החדש של האוניברסיטה העברית בגבעת רם, עזב יסקי את המשרד ומאז הוא בעל משרד עצמאי בשותפות עם אדריכלים שונים. במקביל למשרד הפרטי כיהן יסקי כחבר מועצת העיר תל אביב בשנים 78'-83', יו"ר איגוד האדריכלים בסוף שנות ה-60 ובעוד תפקידים ציבוריים. היה חבר בוועדות מקצועיות שתיכננו את תוכנית האב לתל אביב, לנתניה ולחדרה. יסקי שימש פרופסור חבר בטכניון והקים את בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב שם שימש ראש בית הספר הראשון.



פרויקטים בהם היה מעורב: יסקי היה מעורב בתכנון של מאות פרויקטים ובהם כיכר מלכי ישראל (רבין), בית החולים הרצפלד בחדרה, בית הלוחם בתל אביב, מגדל האופרה, מגדלי צמרת של אקירוב ומגדלי yoo (בשיתוף עם פיליפ סטארק).



הפרויקט החשוב בהיסטוריה של ישראל: יסקי חושב שבכל תקופה יש בניין שמקבל תשומת לב מסיבות שונות, ולדעתו אי אפשר לבחור בניין אחד שהשפיע על ההיסטוריה של מדינת ישראל.



אבל אי אפשר להתעלם מכך שיסקי (בשיתוף עם ש. פוזנר), תיכנן את כיכר מלכי ישראל, מקום שההיסטוריה הוכיחה את השפעתו על המדינה. יסקי מספר שבתחרות לתכנון הכיכר זכה כשהיה בן 25, ועבד עדיין כשכיר אצל אריה שרון. מכיוון שהאזור לא היה עדיין מפותח, המתינה התוכנית 12 שנה עד לבנייתה.



בתכנון הראשוני הכיכר תוכננה ככיכר פתוחה וריקה לכינוס המונים, פרט לדופן שנגע במבנה העירייה, שבו תוכננו מדרגות למשטח מוגבה. לדברי יסקי, "אחרי 12 שנה, כשהגיע זמן הבינוי, חשבנו שטעינו ותיכננו את הכיכר מחדש עם פעילויות שונות וככיכר דו-קומתית. את התוכנית החדשה הצענו לראש העירייה דאז, מרדכי נמיר, שהחליט לזמן ישיבה עם "גדולי התרבות" של העיר ולקבל את חוות דעתם באיזו תוכנית לבחור. בזמן הישיבה הגיע מברק מאורי צבי גרינברג, שהיה תושב רמת גן, שביקש להשאיר את הכיכר פתוחה כמקום כינוס להמונים ברגעי שמחה ואבל. גרינברג שיכנע את הנוכחים בישיבה ונבחר התכנון הראשוני".



אירועים כמו הפגנת ה-400 אלף, כינוסי הבחירות של הליכוד עם הנאומים של בגין וגם האירוע המצער שנתן לכיכר את שמה החדש, רצח רבין, מוכיחים שלכיכר היתה השפעה רבה על ההיסטוריה של המדינה. יסקי מודה שעם השנים גם הוא השתכנע שכך היתה צריכה הכיכר להיבנות, כמו בתכנון הראשון מ-52'.



ההבדלים בין אז להיום: "בסוף שנות ה-60 מוניתי לעמוד בראש צוות תכנון של השיכון לדוגמה בבאר שבע. במסגרת עבודת התכנון מצאתי סעיף בחוק התכנון והבנייה שהיה שריד לתחיקה המנדטורית, לפיו הממשלה אינה זקוקה להיתרי בנייה לפרויקטים שהיא מובילה. הסעיף שנועד למנוע מה'ילידים' להתערב בבנייה של הבריטים, שימש אותי בתכנון השיכון", מספר יסקי.



השיכון תוכנן ללא היתרים, אבל עם ישיבות שבועיות שאליהן הוזמנו גם המתכננים האזוריים וגופי התכנון השונים. כיום מקרה כזה לא היה מתרחש. יסקי טוען ש"ככל שהרגולטור מתערב פחות, זה לטובת העניין. היום זה לא אפשרי, אבל צריך לתת לרגולטור מעמד של בקרה ולא של התערבות מאסיווית".



כחיזוק לדבריו נותן יסקי את הדוגמה של תל אביב שבה פרויקטים מתעכבים שנים בגלל ועדות התכנון. "לפני כמה שנים כולם רצו לבנות משרדים. עד שקיבלו היתר לבנייה, שוק המגורים כבר התעורר, וכולם רצו לשנות את הייעוד של הבניינים למגורים. אבל בינתיים נוצר מחסור של משרדים. האבסורד הזה קורה בגלל שהמערכת המוסדית לא מתנהלת במקביל לשוק", מסכם יסקי.