יצחק גרינברג: לחברות הפרטיות לא היו אמצעים לבנות במקומות מרוחקים; לסולל בונה היו יכולות לוגיסטיות אדירות"

ב-1949 באו אנשי סולל בונה לדוד בן גוריון, ושאלו אותו מה אמור להיות חלקם במדינה החדשה. בתשובה אמר להם בן גוריון: "העניינים קודמים לכלים. מי שיוכל לבנות לנו בתים בכמות יותר גדולה וביעילות ובזול - קודם". אנשי סולל בונה הקשיבו - ועשו.



היקפי הבנייה הציבורית בשנים הראשונות של המדינה היו עצומים, בכל קנה מידה ובמיוחד עבור מדינה צעירה, קטנה וענייה. בין השנים 1949 ל-1957 בנתה סולל בונה 154.5 אלף יחידות דיור - מתוכן כ-113.6 אלף יחידות דיור לעולים, כך מספר פרופ' יצחק גרינברג מהמכללה האקדמית בית ברל, שחקר את המערכת הכלכלית של תנועת העבודה. שאר הבנייה היתה עבור ותיקי היישוב, ההתיישבות העובדת וכו'.



לפי גרינברג, רק כאחוז מהבנייה של סולל בונה היתה עבור יזמים פרטיים. הרוב המכריע של פעילות החברה היה עבור הממשלה ועבור החברות המשכנות של ההסתדרות - שיכון ונוה עובד (שאוחדו באמצע שנות ה-50 לחברת שיכון עובדים).



מהקמת המדינה ועד 1954 יזמה חברת שיכון הקמת כ-18 אלף יחידות דיור, מתוכן 5,100 דירות לעולים. נוה עובד יזמה באותה תקופה 12.8 אלף יחידות דיור, מתוכן כ-8,500 יחידות לעולים. כלומר, שתי החברות יזמו יותר מ-30 אלף יחידות דיור בפרק זמן קצר זה.



לסולל בונה, החברה הקבלנית עבור יזמיות אלה, היה תפקיד מכריע במיוחד בשיכון העולים: "מתוך הבנייה לשיכון עולים, למעט בנייה ארעית של פחונים ובדונים, חלקה של סולל בונה היה 83%", אומר גרינברג.



הכשרת עובדי ענף הבנייה



את סולל בונה הובילו באותה התקופה הלל כהן והלל דן. את חברת שיכון ההסתדרותית הוביל זליג לבון, אחיו הבכור של פנחס לבון, שהיה שר בממשלה ומזכ"ל ההסתדרות. בראש חברת נוה עובד עמד דב שפריר.



לפי גרינברג, סולל בונה היתה הגוף הדומיננטי בהכשרת העובדים בענף הבנייה בכל המשק. בין 48' ל-58' הוכשרו בסולל בונה 19.5 אלף פועלים במקצועות הבניין - כ-86% מכלל פועלי הבניין שהוכשרו לעבודות בישראל. ב-49' הועסקו בענף הבנייה של סולל בונה 7,751 איש. ב-57' קפץ המספר ל-16.5 אלף. כך היתה החברה הגורם העיקרי ביצירת התשתית המקצועית בענף. הפועלים של אותה תקופה, אגב, היו כמעט כולם יהודים.



על כל התחום ניצחו מלמעלה שרת העבודה גולדה מאיר ומנכ"ל משרדה יצחק עילם. דמות מפתח נוספת בתחום בשנות ה-50 היתה שר המסחר והתעשייה דאז, פנחס ספיר.



הבנייה הציבורית היתה קודם כל בפריפריה. במרכז נמצאו לא מעט קבלנים פרטיים שבנו שכונות, ואולם בכל האמור בערים המרוחקות - באר שבע, קרית שמונה ואילת - הבנייה היתה כמעט כולה ציבורית.



הדומיננטיות של סולל בונה ושל החברות המשכנות עוררה לא מעט התנגדות בקרב היריבים הפוליטיים, מספר גרינברג. הציונים הכלליים, המפלגה שנחשבה למייצגת של בעלי ההון באותה תקופה, מחתה על כך שהחברות הציבוריות זוכות בנתחים השמנים של העבודות, על חשבון הקבלנים הפרטיים.



גרינברג רואה את הדברים קצת אחרת. "אנשי מפא"י וראשי סולל בונה וההסתדרות אמנם היו שייכים כולם לאותה מסגרת פוליטית, חלקו אידיאולוגיה משותפת והיו מקושרים זה לזה. אבל לא זאת הסיבה להעדפה של החברות הציבוריות על הקבלנים הפרטיים. הסיבה היא יותר פשוטה - הם היו היחידים שהיו מסוגלים לעמוד במשימות.



לדברי גרינברג, "לחברות הפרטיות לא היו האמצעים לבנות במקומות כל כך מרוחקים, במושגי אותה תקופה, כמו באר שבע וקרית שמונה. לסולל בונה היו יכולות לוגיסטיות אדירות. היו לה מפעלי בלוקים, נגריות ומערך תחבורה; הכל היה של החברה. זה איפשר לה לפעול במקומות מרוחקים, שלקבלנים הפרטיים לא היתה יכולת להגיע אליהם. אגב, אותו מערך אדיר הוא שהפיל בסופו של דבר את סולל בונה בשנות ה-70 וה-80: החברה המשיכה לייצר בעצמה את צרכיה, גם כאשר כבר השתלם יותר לרכוש את חומרי הגלם ואמצעי הייצור במקומות אחרים, זולים יותר. לסולל בונה היתה התשתית המקצועית, היו להם אמצעי הייצור וכוח האדם. במציאות של תנאים דוחקים - לממשלה לא נותר אלא לאמץ את החברה כדי לבנות את מרבית שיכוני העולים".



עמידר - השנים הראשונות



אחת החברות הממשלתיות הבולטות בראשית ימי המדינה היתה חברת עמידר שנוסדה בשנת 1949 כדי להקים שיכונים לעולים החדשים. לפי נתוני החברה, בשנה הראשונה לקיומה היא בנתה כעשרת אלפים יחידות דיור.



תחילה התמחתה החברה בבניית שיכונים ואף רכשה צריפים לעולים שהגיעו בהמוניהם, ואחר כך החלה בבנייה מתועשת. עם הקמת אגף השיכון של משרד העבודה, רוכז בידי החברה הטיפול באכלוס המבנים שהוקמו על ידיה ועל ידי גופי בנייה אחרים, וכן הוטל עליה תפקיד הניהול ואחזקת הרכוש.



לפי דיווחי החברה, ב-1952 החליטה הממשלה להפקיד בידיה את ניהולם והחזקתם של כל שיכוני הקבע ושיכוני הארעי שהוקמו על ידי המדינה בארבע השנים שקדמו לכך ואת כל השיכונים שייבנו על ידי הממשלה להבא.



עד 1961 הוקמו בישראל 436 אלף דירות מגורים חדשות, שאיפשרו את שיכונם של 1.3 מיליון התושבים שנוספו למדינה מאז היווסדה. ב-1962 הגיע מספר הדירות בטיפולה של עמידר לכ-200 אלף.



ב-1961 הוקמו שתי חברות ממשלתיות נוספות, "חלמיש" ו"פרזות", שהיו חברות עירוניות לשיכון בתל אביב ובירושלים. ב-1972 הביאו אירועים פוליטיים לפיצול עמידר. הסוכנות היהודית הקימה חברה פרטית בשם "עמיגור", שלה הועברו כרבע מן הנכסים שהיו בטיפול עמידר.