אם שואלים קבלנים, מהנדסים או אפילו פועלי בניין שעבדו בענף הנדל"ן המקומי בשנים הראשונות לאחר קום המדינה על האופן שבו התנהלו העניינים בענף, מגלים כי שום דבר כמעט לא השתנה. השוק היה תחרותי, הרשויות מושחתות, הקבלנים קיטרו וקשרים היו חיוניים כדי לזרז תהליכים. "מה שהיה וישנו עד היום ובקנה מידה גדול עוד יותר זה השחיתות בשלטון המקומי", מספר קלמן מינץ, שהקים חברת בנייה יחד עם שותפו יוסף זילברמינץ בתחילת שנות ה-50. "אז היו יותר קשרים וכיום יש יותר שחיתות וביורוקרטיה. פעם אם היו לך קשרים יכולת להוציא בקלות אישור בנייה, היום צריך להמתין שנים".
וזה לא הכל. "הענף לא היה מוסדר. בשוק הפרטי פעלו הרבה מאוד בעלי מקצוע קטנים לצד קבלנים ויזמים גדולים. היו ביקושים לדירות, התחרות היתה גדולה והשחיתות חגגה. מי שהיו לו קשרים עם מפלגת השלטון קיבל פרויקטים, כולם ידעו מזה", מספר פועל בניין בסולל בונה באותם הימים. את רוב הבניינים הקימה סולל בונה שהיתה שייכת בתקופה מסוימת להסתדרות, ששלטה למעשה במדינה".
ואמנם, לצד החברות הממשלתיות דוגמת סולל בונה, שיכון ופיתוח ודיור לעולה, פעלו בשוק המתהווה גם לא מעט קבלנים. בין הבולטים שבהם היו משה שקד בנתניה, אהרון רובינשטיין וזלמן ברשי, שהתמחה בפיתוח כבישים.
"בענף הנדל"ן פעלו באותה עת חברות משני סוגים", ממשיך מינץ, "הסוג הראשון היה בעלי מקצוע בבניין: טפסנים, ברזלנים ואינסטלטורים שנהפכו לקבלנים או בונים, והסוג השני היה של חברות קבלניות שנוסדו על ידי מהנדסים. הם בנו גם לדייר הסופי וגם ביצעו עבודות עבור חברות ממשלתיות שהשתמשו בקבלנים".
"אנחנו התחלנו כמהנדסים, אחר כך עבדנו כקבלנים, כיזמים, ואחר כך בנינו להשכרה", הוא ממשיך, "בנינו באותה תקופה די הרבה שיכונים, בתל אביב את שכונת אבו כביר והדר יוסף. בנינו גם בפתח תקוה, בני ברק, הרצליה וכפר סבא. מלבד זה בנינו את בניין המינהלה ואת בניין הפיסיקה במכון ויצמן ברחובות, את הספרייה בפקולטה לחקלאות, בנינו לצבא ואפילו בנינו בכור בדימונה, אפילו הקמנו את הקאנטרי קלאב הראשון במדינה בסמוך לצומת גלילות".
איך נרכשו הקרקעות באותה עת?
"בבנייה העצמית פעלו בעיקר קבלנים קטנים. הם היו משיגים מגרשים בקומבינציה, מקימים בתים ומוכרים".
על שיטות הבנייה מספר מינץ כי "מהרגע שהיתה עבודה ערבית ועלות העסקת הפועלים היתה נמוכה יותר, עבדו בשיטות רגילות. היו מביאים את הבלוקים במנוף קטן ועובדים. ההתפתחות היתה שהתחילו גם לבנות מבטון מיובא. אחר כך התחילו עם הבנייה הטרומית".
"היום", אומר מינץ, "השוק הרבה יותר מסודר. למרות שעדיין מי שמציע את ההצעות הזולות ביותר זוכה, ולא דווקא ההצעה האיכותית ביותר".
ההורים נפטרו, הבנות לקחו את המושכות
דוגמאות לשתי חברות שפעלו באותה עת הן ד. רוטשטיין ורמט. ד. רוטשטיין הוקמה ב-47' על ידי דוד רוטשטיין. החברה החלה את פעילותה בבנייה לפרויקטים ציבוריים וממשלתיים, והמשיכה בפעילות ייזום ובנייה של פרויקטים למגורים ובנייני משרדים. החברה הקימה מבנים רבים: מעברות, שני קיבוצים בעמק בית שאן, הספרייה בכור האטומי, בריכת גלי גיל - בריכת השחייה הציבורית הראשונה בתל אביב, בית הספר התיכון עירוני א', בית היולדות בתל השומר ומחלקת השיקום בבי"ח איכילוב. משנת 81', לאחר פטירתו של המייסד רוטשטיין, הועברה השליטה בחברה לידי יעקב גונצ'רובסקי. ב-93' הונפקה החברה בבורסה בתל אביב. ב-2006 בוצעה הנפקת אג"ח לציבור לצורך רכישת מקרקעין לבניית פרויקטים למגורים.
החברה השנייה היתה רמט, שנוסדה ב-42' על ידי המהנדס דוד אלפרן ורעייתו הלנה. לפני הקמת המדינה, בנתה רמט מחנות עבור הצבא הבריטי, ועם קום המדינה וגלי העלייה של שנות ה-50 וה-60, הקימה פרויקטים בנגב ובמרכז הארץ בהיקפים גדולים.
בשנות ה-70 השתתפה רמט בבניית נתיבי איילון וגשר פ"ת, מהפרויקטים המורכבים שנבנו במדינה. החל בשנות ה-80 עוסקת רמט בפעילות יזמית. בשנים האחרונות הרחיבה החברה את פעילותה בחו"ל. בראש החברה עומדות מרים דורון ועליזה יפו, בנותיהן של דוד והלנה אלפרן.
קלמן מינץ, איש נדל"ן של ימי ראשית המדינה: "אז היו יותר קשרים והיום יש יותר שחיתות וביורוקרטיה"
ענת ג'ורג'י
20.4.2007 / 20:20