בום-טרכטנברג

מסמך האג'נדה הכלכלית שהוציא פרופ' מנואל טרכטנברג הוא אחד המסמכים החשובים והמעניינים ביותר שיצאו מירושלים בשנים האחרונות

גיא רולניק

ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר האוצר אברהם הירשזון ברחו שלשום בעיצומה של מסיבת העיתונאים המיוחדת והגדולה שזימנו להצגתה של "האג'נדה הכלכלית-חברתית לישראל ל-2008 עד 2010". הבריחה של ראש ממשלה ושר אוצר ממסיבת עיתונאים - שלה עשו יחסי ציבור מקדימים מרובים, שכללו הזמנה מאסיווית של כל נציגי התקשורת - משקפת את מצבם: השניים לא מסוגלים לעמוד מול הציבור ונציגיו כאשר עננה כה סמיכה של שחיתויות ומחדלים ניהוליים מרחפת מעליהם.

אבל מבחינה עניינית, אין צורך אמיתי לשמוע את דעתם של אולמרט והירשזון על המסמך המעניין, שחיבר הצוות בראשותו של פרופ' מנואל טרכטנברג, ראש המועצה הלאומית לכלכלה.

זאת מכיוון שלאולמרט ולהירשזון ממילא אין כיום המנהיגות והלגיטימיות כדי להוביל מהלכים כלכליים ארוכי טווח. למעשה התוכנית הזאת היא אחת התוצאות של הוואקום המנהיגותי השורר בשנה האחרונה בממשלה בכלל ובכלכלה בפרט: ראש הממשלה לא מתאים לתפקידו, שר האוצר הוא נוכח-נפקד שמונה לתפקידו בחטא, צמרת משרד האוצר מתפרקת ובנק ישראל עסוק בהסכמי השכר המושחתים שנחשפו בו.

התוכנית שהציג הצוות של טרכטנברג נעדרת התייחסויות לכמה מהסוגיות הכלכליות החשובות ביותר במשק הישראלי, שאותן הציף שר האוצר הקודם בנימין נתניהו. בראשן: בורות השומן והשחיתות העמוקים במגזר הציבורי, אחיזת החנק של גופים מונופוליסטיים רבים במשק ורמת הניהול המידרדרת במגזר הציבורי.

למרות זאת, מדובר באחד המסמכים הכלכליים החשובים והמעניינים ביותר שיצאו מירושלים בשנים האחרונות. לאחר קריאה של 106 עמודיו, אפשר לגייס מידה מסוימת של אופטימיות - מצרך נדיר עבור מי שעוקב אחר התהליכים הכלכליים והניהוליים במגזר הציבורי בשנים האחרונות.

טוב לדעת (מקודם)

הלחצן שיכול להציל את חייכם באירוע לבבי או מוחי

בשיתוף שחל
לכתבה המלאה

מסמך צנוע

על אף היעד השאפתני: הוצאת כרבע מיליון איש ממעגל העוני בשלוש השנים הקרובות, בתוכנית של טרכטנברג יש מידה של צניעות, מקצועיות, היעדר התלהמות ומקוריות. אלה מאפיינים שקשה למצוא במסמכים ובתוכניות הכלכליות שמפיקים המשרדים הכלכליים בירושלים.

התוכנית של טרכטנברג מביאה עמה גם בשורה בהבנת ניהול תהליכי שינוי בארגונים, ולו גם גדולים כמו המשק הישראלי: אין בה סימון יעדים פנטסטיים לצמיחה ולתוצר, ובעיקר היא נעדרת הכרזות מתלהמות ולעומתיות וסימון של "אויבים" - מאפיינים שבהם לקה לעתים שר האוצר לשעבר בנימין נתניהו.

בתוכנית של טרכטנברג ישנם שלושה מסרים עיקריים, לטעמנו:

1. ראי בהיר

טרכטנברג מציב ראי כלכלי מקצועי ובהיר מול הציבור וקברניטיו: לכאורה מצב המשק הישראלי מצוין, שהרי הצמיחה בשלוש השנים האחרונות גבוהה, האינפלציה נמוכה, החוב יורד ואפילו האבטלה יורדת.

ואולם כל אלה אינם מוסרים את הסיפור האמיתי של המשק. ראשית, רמת העוני בישראל אינה רק בעיה אנושית וחברתית אלא פצצת זמן כלכלית. העוני מאיים על תקציבי הממשלה העתידיים; על איכות כוח האדם שתהיה במשק בעוד חמש ועשר שנים; ועל רמת הבריאות, האלימות, הפשע והלכידות החברתית.

שנית, הביצועים הכלכליים "הנהדרים" של המשק הישראלי למעשה עלובים מאוד בהשוואות בינלאומיות. טרכטנברג מציג לראשונה גרף שקוראי TheMarker נחשפו אליו כאן בשנה שעברה, אך בבנק ישראל ובאוצר לא מצאו עד היום מקום להציגו. מדובר בפער המתרחב והולך בין התוצר לנפש בארה"ב לתוצר בישראל, ובסדרות עתיות המציגות את הפערים העצומים בביצועים הכלכליים בין ישראל למדינות שעמן נאלץ להתחרות בעתיד.

בעוד שהתוצר לנפש במשק הישראלי צמח בעשור האחרון ב-31% במונחים של כוח קנייה, הרי שהתוצר העולמי לנפש צמח ב-51% - במדינות המפותחות באסיה הוא צמח ב-109% ובאירופה ב-65%. טרכטנברג אומר בצורה חדה את מה שהפוליטיקאים וגם אנשי האוצר ובנק ישראל מסרבים להודות בו כבר שנים: העולם עשה בעשור האחרון קפיצת מדרגה בשיעורי הצמיחה שלו, קני המידה להצלחה כלכלית השתנו - וישראל נראית עלובה מאי פעם.

טרכטנברג מצביע על האיומים הכלכליים המיידיים הגדלים והולכים על המשק הישראלי בכלל ועל תעשיית ההיי-טק המקומית בפרט, מהמהפכה הגלובלית בכלל ועד העלייה האדירה בכוחן של סין והודו, המייצרות מאות אלפי מהנדסים מדי שנה. שנים לאחר שהמגזר העסקי הפנים ש"העולם הוא שטוח", מונח שטבע העיתונאי תום פרידמן, מזכיר טרכטנברג לאנשים היושבים בירושלים כי בעולם שטוח - ישראל נראית מאוימת מתמיד.

2. הצגת בעיית העוני

טרכטנברג מציג את בעיית העוני הקשה במדינת ישראל בכלים מקצועיים. הוא לא נגרר לטיעונים של הדמגוגים הבורים והאינטרסנטים של "הימין" ("הקפיטליסטים") ו"השמאל" ("הסוציאליסטים") הכלכליים, שהשתלטו בעשור האחרון על הדיון, ודבק בניתוח כלכלי. לא "העשירים" ו"אילי ההון" אשמים בעוני, גם לא "הקצבאות", "הפרזיטים" ו"הבטלה".

העוני הוא תוצאה של השתתפות נמוכה בכוח העבודה של חלק מהאוכלוסיה (בזה הוא לא מחדש כמובן) ושל בעיית פריון קשה של התעשיות המסורתיות במשק - וזהו הרכיב החדש בדיון הכלכלי.

טרכטנברג שם במרכז את נתוני הפריון במשק, פרמטרים שבארה"ב ובאירופה זוכים לדיון כלכלי מתמשך ואצלנו נדחקים תמיד לטובת "גזירות", "תוכניות מס" ו"רפורמות" המוכרזות חדשות לבקרים.

בענפים המסורתיים של המשק - התעשייה שאינה היי-טק וענף השירותים, ענפים שלהם ההשפעה הגדולה ביותר על התעסוקה ומכאן גם על העוני - רמת הפריון בישראל נמוכה וממשיכה לרדת.

התוצר לעובד בישראל בענפי התעשייה והשירותים נמוך בכ-50% מזה של ארה"ב ושל קנדה וב-44% לעומת אירופה. זו אותה אירופה שאנחנו רגילים להסביר שהיא שמנה ואטית, עם ימי עבודה גמדיים, שבוע עבודה קצר וחופשות קיץ ארוכות.

טרכטנברג מנפץ, אחת ולתמיד, את תיאוריית "ההיי-טק הוא הקטר של המשק". הוא מסביר שההיי-טק הוא מנוע צמיחה אדיר, הכרחי וחשוב של המשק הישראלי, אבל לעולם לא יצליח להרים את המשק כולו: הוא מהווה רק 7% מהתעסוקה, וכל תוכנית כלכלית רצינית חייבת לשים במרכז את העלאת הפריון בענפים שאינם היי-טק.

3. העלאת ההשתתפות בעבודה

טרכטנברג מציע שורה של פתרונות להעלאת הפריון ושיעור השתתפות בעבודה. חלק גדול מהפתרונות אינם חדשניים, כמו רפורמה במערכת החינוך, הגבלת העובדים הזרים, הרחבת מעגל העובדים ותוכנית מהל"ב (ויסקונסין) - כאשר המסר החשוב של טרכטנברג בנקודות אלה הוא החשיבות בביצוע מושלם של כל התוכניות, תוך אינטגרציה וסינרגיה ביניהן.

ויש גם בשורות חדשות: המסמך מציע שורה של פתרונות לבעיה היסודית של הירידה בפריון ענפי המשק שאינם "היי-טק", ומצביע על האבסורד: מדינת ישראל, חלוצת ההיי-טק, מערכות המידע והאינטרנט, היא המדינה שבה השימוש בכל הטכנולוגיות האלה בענפים המסורתיים הוא מהמפגרים ביותר בעולם המודרני. אנחנו מייצאים את המערכות שעוזרות לכל החברות המצליחות בעולם להשתפר ולהתייעל ולהעלות את הפריון - אבל המשק שלנו נותר מאחור בכל הקשר לחדשנות ולהתייעלות בתהליכי הניהול, הייצור והשיווק.

במקום לנהל דיון יצרי, בלתי-כלכלי על "עשירים", "עניים", "פערים", "מסים" וכדומה, מציע טרכטנברג נתונים פשוטים המסבירים את השכר הנמוך, העוני - ובעיקר את התופעה של "עניים עובדים". כאשר התוצר לעובד בענפי התעשייה בישראל צמח בעשור האחרון רק ב-35%, לעומת 66% בארה"ב או 80% בשוודיה, אין פלא שהשכר לעובד, ברובד הנמוך של שוק העבודה, נמוך ביחס לעולם באורח דרמטי.

כלומר ההבדל בין שוודיה לישראל בעוני, בפערים ובלכידות החברתית לא מתחיל ב"מענקים" ובשירותים ציבוריים, אלא לפני הכל בתוצר הנמוך לעובד בישראל, בגלל הפריון הנמוך.

אנשי בנק ישראל, האוצר, המשרדים הכלכליים בירושלים - כמו גם דמגוגים מקצועיים ונציגי ארגונים "חברתיים" או "קפיטליסטיים" שהעובדות הכלכליות לא מטרידות אותן - ימצאו בשבועות הקרובים הרבה בעיות, כשלים וחוסרים בדו"ח. על חלקם הצבענו כאן, בפסקאות הראשונות.

למשל, בולטת העובדה שבכל הניתוח הרציני על הפריון הנמוך בענפי התעשייה והשירותים אין התייחסות להשפעה השלילית על הפריון שיש לרמת הניהול הנמוכה במגזר הציבורי, לעודפי כוח האדם, לשביתות, לקשיחות בשוק העבודה ולמבנים המונופוליסטיים המרובים.

למרות זאת, דו"ח טרכטנברג מהווה עלייה ברמת הדיון הכלכלי בישראל: הן בהצגה רצינית של האיומים וההזדמנויות העומדים בפני המשק הישראלי, והן בהצבעה על בעיות היסוד ועל הפתרונות האפשריים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully