עו"ד אייל דרורי לא ישכח את אותו בוקר חורפי של תחילת 2007, כאשר התיישב לראשונה על כיסא המנכ"ל ברשת בתי האבות משען. לדרורי לא לקח יותר מכמה שעות לגלות שבחדרו טמון מיקרופון זעיר, המתעד את כל מה שמתרחש סביב שולחנו.
העו"ד הנזעם הורה מיד לאנשי מקצוע לסרוק את כל חדרי המטה התל אביבי של משען - רשת בבעלות ההסתדרות. התוצאה הדהימה את עובדי המוסד: לא פחות מ-40 מיקרופונים ומצלמות זעירות הוטמנו ברחבי הבניין. אפילו מגרש החנייה הצמוד היה תחת מעקב של מיקרופונים ומצלמות.
כעבור ימים אחדים נדרש קצין הביטחון של רשת משען, חנן עדקי, לשלם את המחיר: הוא פוטר מעבודתו לאלתר. בתגובה, הגיש עדקי תביעה נגד משען בשל הפיטורים, בטענה כי "בסך הכל הכל מילא אחר הוראות שקיבל מהמנכ"ל הקודם, שמעון כהן", כפי שמסבירים חבריו.
"כהן הוא שהורה לעדקי להדק את האבטחה במטה החברה. המיקרופונים והמצלמות הוצבו במסדרונות ובשטחים ציבוריים בבניין ולא בחדרים סגורים, כך שהוא לא פגע בצנעת הפרט", מוסיפים המקורבים. תביעתו של קצין הביטחון עדקי מתבררת בימים אלה בבית הדין לעבודה בתל אביב.
ד', אחת העובדות ברשת משען, עוד מתקשה להתאושש מהמיני-טראומה שעברה ביום שבו התגלו אמצעי המעקב הנסתרים. "אני עובדת בבית אבות של משען בצפון, ולא במטה בתל אביב", היא אומרת. "ובכל זאת, אני בטוחה שאמצעי המעקב הותקנו גם בעשרת בתי האבות של הרשת, למרות שהדבר מוכחש.
"העובדה שכל תנועה שלי במשרד או בחדרי הדיירים נצפתה בחדר בקרה שהקימה הנהלת הרשת, גורמת לי לתחושת השפלה. אפשר להשוות זאת לפגיעה שנגרמת בעקבות מעשה מגונה בכפייה".
עין לעובדת צופיה
גם דבורית, עובדת מינהלה באחת מרשתות השיווק הקמעונאיות הגדולות, גילתה שהיתה נתונה בזמן עבודתה תחת מעקב של מצלמות - יחד עם כעשרה עובדי משרד נוספים ברשת. "בקיץ 2004 התעורר חשד למעילה בהיקף של 30-40 אלף שקלים באגף הכספים", מספרת דבורית. "בגלל הסכום הלא גדול של הגניבה, ההנהלה העדיפה שלא להתלונן במשטרה, אלא לנסות לחקור את מקור הגניבה בכוחות עצמה.
"בלא ידיעתנו הוצבו מיקרופונים ומצלמות בחדרים ובמסדרונות, וחמור מזה: במבואה של חדרי השירותים. הדבר נודע לנו רק כחודשיים אחרי שהתגלה הגנב - עובד לשעבר שמונה בינתיים לאחד מספקי הרשת. פניתי לשניים מחבריי העובדים, והצעתי להם שנגיש במאורגן תלונה למשטרה על המעקבים שחדרו לפרטיות שלנו. בהתחלה הם הסכימו, אבל אחר כך הצטננו ובסוף ירדו מהעניין. הם נתנו לי להבין שההתעסקות הזו, ובעיקר המלחמה נגד הבכיר ברשת שהחליט להציב את המיקרופונים והמצלמות, תגרום לכולנו לאבד את מקום העבודה שלנו".
ברוך שובך, האח הגדול
ישעיהו (זיגי) הורוביץ, מנכ"ל חברת מידות העוסקת באבחון אמינות של עובדים, מסביר את אמצעי המעקב מהצד השני של המצלמה: "כמעט שאין סודות היום. מי שבונה על כך שלא מאזינים לשיחותיו, שאיש אינו פותח את מכתביו או נכנס לקבצי המחשב שלו - הוא תמים", הוא טוען.
"במהלך כל שיחת טלפון, כתיבת מזכר והקלדה במחשב, אני לוקח בחשבון שפעולותיי עלולות להתגלות למישהו. גם כשאני כותב דו"ח מקצועי ללקוח ומציין בפירוש 'למכותב בלבד', ברור לי שיכול להיות שהדו"ח שלי יגיע לידיים לא מוסמכות. לכן תמיד אנסח את הדו"ח בזהירות, בלי להיסחף ובלי לבטא את כל מה שאני חושב, בהנחה שמזמין הדו"ח מספיק חכם כדי להבינו גם כך", מוסיף הורוביץ.
הורוביץ טוען כי כל אחד חייב להיות מודע לכך שמרגע צאתו מהבית, ועד חזרתו בתום יום העבודה, ניתן לדעת היכן הוא נמצא. "אפשר לדעת מה מסלול נסיעתך בזכות מכשיר ה-GPS המותקן במכוניתך, ואפשר לגלות היכן אתה שוהה בזכות הטלפון הסלולרי הפתוח שלך.
"חברות עסקיות רבות עוקבות אחרי עובדיהן בעת שהם נוהגים בכלי הרכב שלהן. מצלמות מותקנות בחלק מהרמזורים, בכבישים ראשיים, ברוב מוסדות הציבור ובכניסה לכל בתי החולים, בתי המלון והמסעדות הגדולות. אפילו במרכולים שכונתיים התחילו להתקין מצלמות. מחיר כל מצלמה הוא בסך הכל כמה מאות שקלים, כך שזה אפילו לא מכביד על תקציב העסק".
הורוביץ מסביר כי בעבר המיקרופונים והמצלמות כוונו לגורמים שמחוץ לבית העסק, ולכן הם הותקנו בסביבה החיצונית של הבניין. ואולם, הנוהג השתנה ואמצעי המעקב עברו פנימה, מכיוון שבעשור האחרון התברר שעיקר הנזק נגרם על ידי עובדי הארגונים עצמם, ולא על ידי גורמים חיצוניים כגון לקוחות, ספקים או מתחרים עסקיים.
הורוביץ מציג נתונים לפיהם עובדי ארגונים אחראים ל-80% מהגניבות של כספים או ציוד. "בבנקים, חלקם של העובדים במעילות גבוה יותר - 85%", אומר הורוביץ. "המחשבה שרוב הגניבות בבנקים מתבצעות על ידי שודדים חמושים שמגיעים לסניף עם פתק, היא מוטעית - ומלבד זאת, כמה כבר גונב שודד כזה? בדרך כלל לא יותר מ-5,000 שקל. זה כלום לעומת המעילות של עובדים, שמסתכמות במאות אלפי ואף במיליוני שקלים.
"גם אצל מאושפזים בבתי חולים - לא ציבור המבקרים אחראי לריבוי הגניבות, כפי שמקובל לחשוב, אלא צוות בית החולים. ועד כמה שהדבר מפתיע, גם בבתי המלון התופעה חוזרת על עצמה: העובדים גונבים פריטים ששווים פי 8-10 יותר מהפריטים שהאורחים מעלימים".
לפי הנתונים שבידי הורוביץ, 86% מהחדירות למאגרי מידע חסויים של ארגונים מתבצעות על ידי העובדים, 11% מהחדירות מבצעים עובדים שעזבו את הארגון, ורק ל-3% ממקרי הפריצות למאגרי מידע אחראים האקרים חיצוניים.
המחשב הוא מקלטך
נתי אברהמי, מנכ"ל חברת ההיי-טק יעל תוכנה, טוען כי עובדי מגזר ההיי-טק חשופים פחות לפגיעה בפרטיותם מאשר עובדי מגזרים אחרים. החברה שאברהמי עומד בראשה אמנם מעסיקה 600 עובדים, אך אברהמי מסביר כי הוא לא רואה את עצמו נוקט בשיטות מעקב נסתרות: "באופן אישי, אעשה הכל כדי לא להתקין אמצעי מעקב כמו מיקרופונים ומצלמות זעירות. ברגע שהם יתגלו - ומי כמו עובדי ההיי-טק יודע לאתר אותם - הדבר יעכיר את האווירה הטובה בארגון", הוא אומר.
לדברי אברהמי, חברות היי-טק מעדיפות להסתייע באמצעי בטיחות אחרים כדי למנוע דליפת מידע או הונאות פיננסיות - למשל, שימוש בתוכנת Firewall, שמגנה מפני חדירות למחשבים. "כשאנחנו מבצעים פרויקט רגיש, למשל כזה שמיועד למערכת הביטחון, אנחנו נוקטים באמצעי הגנה פיזי - סוגרים את השטח בדלתות זכוכית שאפשריות לפתיחה רק על ידי קוד שנמצא אצל קומץ עובדים.
"אני מוצא היגיון בהצבת מצלמות ומיקרופונים בבנקים וברשתות כל-בו, אבל בחברת היי-טק אלה לא אמצעי הבטיחות האידיאליים", טוען אברהמי. לדבריו, טוב יעשו ארגונים אם ישקיעו יותר בשלב המיון הראשוני של עובדים. "יעל תוכנה קולטת בכל חודש 15-20 עובדים חדשים. אנחנו מעסיקים מאבחנות מקצועיות כדי שיאתרו תכונות בעייתיות אצל מועמדים לעבודה.
"אם מתעורר ספק לגבי אופיו של מועמד ספציפי, אנחנו שולחים אותו למכון כדי לבדוק את אמינותו ואת יושרו. לגבי מועמדים שאמורים לכהן בהנהלת החברה אנחנו מקפידים אפילו יותר בהליך הסינון".
עו"ד רם אפרתי, מומחה לדיני עבודה ובעבר יועץ משפטי לרשת שופרסל, אומר כי מקום העבודה הוא קניינו של המעביד. לכן, זכותו לנהל את העסק שלו כהבנתו, ובין היתר להתקין אמצעי מעקב כגון מצלמות ומיקרופונים - כדי להקטין את סכנת הגניבות מצד עובדים ואורחים. מצד שני, אומר אפרתי, העובד זכאי לפרטיות במידה סבירה וליחס של כבוד מהמעסיק.
"להטמין מצלמות ומיקרופנים לאורך הקירות בארגון, בלי שעלה חשד ספציפי כלפי מישהו מהעובדים או הלקוחות - זו הפרה של חוק הגנת הפרטיות ושל חוק האזנות סתר", טוען אפרתי. "לעומת זאת, אם כמעסיק דאגת ליידע מראש את העובדים על קיומם של אמצעי מעקב אלה, כפי שהדבר נעשה באמצעות שלטים המוצבים בחנויות רבות, אזי מדובר במעשה לגיטימי.
אפרתי מסביר כי ישנם מעסיקים שהולכים צעד נוסף קדימה: הם דואגים לכך שבחוזה ההעסקה העובד מסכים במפורש לוותר על זכויותיו בחוק הגנת הפרטיות ובחוק האזנות סתר. כך הם מבטחים את עצמם מבחינה משפטית מפני תביעות שהעובד עשוי להגיש נגדם בעניין זה.
"ואולם", קובע אפרתי, "גם במקרה של חתימה על חוזה שכזה, ויתורו של העובד על פרטיותו חייב לשרת רק את המטרה של איתור חשודים - בעקבות חשד ספציפי שהתעורר. גם בארגונים שבהם העובדים חתומים על סעיף ויתור זכויות הפרטיות, אין בית דין שיסלח למעסיק שיושב עם מזכירתו בבית קפה, ובוחר לצותת עמה להנאתו לשיחות מוקלטות של עובדים".