שר האוצר, אברהם הירשזון, הצטרף אתמול אל הנשיא משה קצב במעמדו כנבצר זמני. הירשזון, שיחד עם ראש הממשלה ושר הביטחון עומד בלב ממשלת ישראל, הודיע כי הוא משעה עצמו לשלושה חודשים עד שתתבהר תמונת החקירות הפליליות נגדו. משעה, לא חס וחלילה מתפטר.
לפארסה של נשיא מדינת ישראל, שממשיך לקבל שכר וכיבודים בעודו ספון בביתו בהמתנה להחלטה על הגשת כתב אישום נגדו, הוקדשו רבבות מלים - לפארסה של שר אוצר באותו המצב צריך להקדיש כפל כפליים; שכן נשיא המדינה הוא רק תפקיד ייצוגי, ושר אוצר הוא כמעט תפקיד הניהול הממשלתי הבכיר ביותר.
איך שר אוצר יכול להיות "נבצר זמנית"? הוא לא יכול, לפחות לא אם הוא, ואחרים סביבו, מתייחסים ברצינות לניהולה של כלכלת המדינה. שר אוצר הוא תפקיד שמחייב נוכחות ניהולית מתמדת - יש לו עשרות החלטות לקבל, מאות בעיות שצריך להכריע בהן, אינספור שינויים מבניים שצריך לתת עליהם את הדעת, ותמיד גם איזה משבר או שניים - גם כאשר הצוות של האוצר מתפקד ביעילות מרבית. במצב הנוכחי - כאשר צמרת האוצר חסרה אנשים, ניסיון ומוטיווציה - שר אוצר במשרה מלאה נדרש יותר מתמיד.
זה בלתי אחראי להפוך את שר האוצר ל"נוכח נפקד", כאשר הוא רק משעה את עצמו ואינו מתפטר. זה לא מוסרי להשאיר את כלכלת מדינת ישראל תלויה על בלימה, רק מפני שהאינטרס המשפטי-אישי של הירשזון מורה לו להמשיך להיאחז בקרנות המזבח.
לעשות מעשה מנהיגותי
ג'קי מצא הכריז על התפטרותו מתפקידו כראש רשות המסים שבועות ספורים לאחר פתיחת החקירה נגדו. מצא יכול היה להסתפק בהשעיה, אבל הבין שבלי התפטרות לא ניתן יהיה למנות לו מחליף, וכי רשות המסים, ואתה מדינת ישראל כולה, ייפגעו מכך. מצא, עם זאת, הוא בסך הכל פקיד ממונה. האחריות הציבורית שהפקידים הבכירים מגלים כנראה אינה האחריות שנבחרי הציבור חושבים שעליהם לעמוד בה.
הכותרות בסוף השבוע בישרו כי בשנה החולפת, לראשונה מאז שנות ה-80', מספר היורדים מישראל עלה על מספר העולים. כל מי שיעשה סקר דעת קהל בקרב האליטה הישראלית-חילונית יגלה כי האם היהודייה אינה מאחלת לעצמה עוד שבנה יהיה רופא או עורך דין מצליח. היום היא מאחלת לעצמה שיתקבל ללימודים באוניברסיטה יוקרתית בחו"ל כדי לפתוח לעצמו בכך פתח לחיים מחוץ לישראל.
זוהי אותה אליטה שמשלמת ממיטב כספה מסים לאוצר המדינה, ושולחת את בניה לשרת בצה"ל. האליטה הזו אינה פחות ערכית מבעבר, היא רק מפוכחת יותר. היא רואה נכוחה לאן המנהיגות של ישראל מדרדרת אותה. יותר נכון: לאן היעדר המנהיגות מדרדר את מדינת ישראל.
מנהיג הוא מי שלוקח אחריות על עצמו. ראש הממשלה רבין לקח אחריות ב-77' על חשבון הדולרים שלו ושל אשתו, והתפטר. 15 שנים מאוחר יותר זכה להיבחר לראשות הממשלה מחדש, הפעם במעמד של מנהיג בלתי מעורער. ראש הממשלה אהוד אולמרט נחקר ב-2007 בחשדות חמורים בהרבה מאחזקת חשבון מט"ח אסור ונושא על גבו את משקולת כישלונה של מלחמת לבנון, אבל אף לא אחד מאלה גורם לו ליטול אחריות ולהסיק מסקנות. בראשות מדינת ישראל כיום יש שר אוצר נבצר דה-יורה וראש ממשלה נבצר דה-פקטו - משותק תחת גלי חקירות וביקורת שהוא נתון בהם. האם זה מפתיע שאזרחים מאבדים כך את אמונם בעתידה של המדינה?