בשוק הרווי והתחרותי של עורכי הדין, אין כמעט רגע דל. מדי שנה מתווספים למקצוע כאלפיים עורכי דין חדשים, ורבים מהם ממהרים לפתוח משרדים, להקים שותפויות, להתמזג, להתפרק ומה לא. דווקא בצמרת המשרדים, בה ממוקמים השותפים הבכירים, התנועה דלילה יותר; נדיר יותר לשמוע על שותף מוביל במשרד מבוסס שמחליט יום אחד לפרוש מהשותפות כדי לצאת לעצמאות ולהקים משרד משלו.
בין אלה שבכל זאת עשו את הצעד נמצאת עו"ד אורנה לין, העומדת בראש משרד עורכות הדין אורנה לין ושות'. לין עבדה 12 שנה - מהן עשר שנים כשותפה וכראש מחלקת דיני העבודה - במשרד עורכי הדין מ. זליגמן, עד שהחליטה ב-2003 לפרוש ולהקים משרד משלה. הרקע לפרישה היה החלטתה של לין, לאחר ארבע שנים כיו"ר ועד מחוז תל אביב בלשכת עורכי הדין, להמשיך בפעילותה הציבורית - בניגוד לעמדת השותפים שחשבו כי עליה לחזור לפעילות מלאה במשרד.
"אני לא חשבתי שהתוצאה תהיה שאני אצא מזליגמן, וגם הם לא חשבו שזו תהיה התוצאה. חשבתי שתהיה התמודדות על הנושא ואני אשכנע אותם בצדקתי ובסופו של דבר אשאר שם, והם חשבו אותו דבר מהכיוון השני. אבל בסוף אף אחד לא שיכנע את השני, ולמעשה הגעתי להחלטה לפרוש ולהקים משרד עצמאי לא מתוך חזון או תכנון, אלא מחוסר ברירה".
"הרגשתי שככל שאני גדלה, נעשה הפער בין הרצונות שלי לאופן שבו השותפים שלי חושבים שאני צריכה להתנהל מרכזי יותר. אמרתי לעצמי: אם במקום שהוא הבית שלי אני לא יכולה לעשות מה שאני רוצה, המסקנה היא שאני צריכה להיות בעלת הבית של עצמי".
אבל היה גם מניע נוסף שדחף את לין. "ככל שעמדתי על דעתי כעורכת דין אישה, רציתי לתת יותר ביטוי לצד הנשי. לניהול נשי, למשרד נשי, הגעתי למסקנה שאם יש לי הזדמנות לצאת לדרך חדשה, אני רוצה להקים משרד של נשים, כפי שאני חושבת שאישה עורכת דין צריכה להיות - קריירה בוטחת, חזקה, שוויונית".
משרד בוטיק
עורך דין נוסף שמסביר את החלטתו לצאת לדרך עצמאית בכורח הנסיבות הוא חיים זליכוב, שלפני כשנתיים פרש גם הוא ממשרד מ. זליגמן לאחר 30 שנות שותפות, והקים את משרד חיים זליכוב ושות'.
"בזליגמן ריכזתי את תחום הנזיקין, אבל המשרד התפתח לתחומים אחרים שלא היתה חפיפה ביניהם לבין תחום הנזיקין. לקראת סוף 2004 הגענו למסקנה - אני והשותפים האחרים - שנכון יהיה לעשות הפרדת כוחות: משרד זליגמן המשיך להתמקד בתחומים המסחריים, ואני פרשתי ופתחתי את המשרד הנוכחי שהוא משרד 'בוטיק' שעוסק בתחום הרחב של נזיקין וביטוח".
לדברי זליכוב, היה ברור לו שהוא רוצה להקים משרד משלו, והוא אפילו לא בדק את האפשרות להצטרף למשרד נזיקי אחר: "לא רציתי להיטמע בתוך משרד נזיקי בינוני או קטן ולגדול איתו. העדפתי להקים משהו משל עצמי, ולעשות את זה בדרך שלי, להקים משרד נישה בתחום הייחודי שלי. כך חשבתי אז, וגם כיום, אחרי שנתיים וחצי, אני חושב שההחלטה היתה נכונה".
לדעתו, לתחום ההתמחות שלו היה השפעה גדולה על ההחלטה להקים משרד ולא לחבור למשרד קיים: "אם תחום ההתמחות שלי היה מסחרי - כנראה שהפרידה לא היתה מתרחשת, או שהייתי עובד למשרד גדול אחר. המהלך הזה נגזר מהענף שבו התמחיתי ומהסיטואציה. עורך דין בכיר במשרד מסחרי שמונה כמה עשרות עורכי דין בדרך כלל יפרוש למשרד אחר, כי משרדים מסחריים בדרך כלל גדולים יותר מבחינת היקף כוח האדם שלהם. לעומת זאת, קשה למצוא משרד בנזיקין שיש בו עשרות עורכי דין כי זה תחום יותר ייחודי. לכן האופציה להצטרף למשרד קיים פחות רלוונטית".
היורש ויתר על הכתר
עו"ד דודי תדמור, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים ושותף בכיר במשרד רם כספי, הצטרף למשרד כספי ב-2002 וסומן כ"מספר שתיים" במשרד וכיורשו של כספי. שלוש שנים מאוחר יותר ויתר היורש המיועד על הכתר ויצא לדרך עצמאית. "הצטרפתי לכספי כדי להמשיך במשרד אחרי שהוא ימשיך הלאה. כספי תיכנן לפרוש אחרי 3-4 שנים, אך הוא שינה את דעתו, ואני חושב שבצדק. כשבאתי למשרד ידעתי שהוא רוצה להמשיך לעשות דברים אחרים, וכשהנחת העבודה הזו השתנתה היה לי ברור שאמשיך בדרכי".
האם היו התלבטויות בדרך לפתיחת המשרד העצמאי? תדמור משיב בשלילה נחרצת. "לא היתה לי שום התלבטות. מרגע שהתוכניות של רמי היו ברורות, היה לי ברור שאני ממשיך הלאה למשרד משלי. הייתי כבר במשרד מצוין, ולא רציתי לעבור למשרד מצוין אחר. זה עניין של אופי - אני אוהב את ההקמה, את האתגר, יש בזה ממד של עצמאות. במקום חדש יש קושי ויש סיכון אבל יש גם הרבה קסם".
"זה היה בית המדרש שלי"
עו"ד בועז בן-צור היה שותף 15 שנה במשרד עו"ד י. ויינרוט, ונחשב גם הוא בשעתו ל"מספר שתיים" במשרד. באפריל 2005 פרש בן-צור מויינרוט והקים יחד עם עו"ד רונאל פישר משרד עצמאי. המשרד אמנם התפרק לאחר כשנה, אך בן-צור רואה עד היום את ההחלטה לפרוש כהחלטה משמעותית שהיתה אבן דרך הכרחית בהמשך הקריירה המקצועית שלו.
"מבחינתי היציאה המשמעותית היתה ממשרד ויינרוט, כי הייתי בו 15 שנה", אומר בן-צור. "זה היה בית המדרש שלי, ואין לי ספק שהעיצוב ופיתוח הזהות המקצועית שלי נעשו שם".
בן-צור מתאר תהליך איטי של הבשלה עד לעזיבה. "השיקול לפרוש בעיתוי שבו פרשתי היה הרצון להקים משרד עצמאי שבו יש משקל ניכר לתפיסותיי וגישותיי. מה שהוביל אותי זה רצון לייסד משרד שבו החותם האישי יהיה מובהק וברור יותר. זו שאיפה טבעית למימוש עצמי, שמתרחשת לאחר שיש כבר בשלות מקצועית עמוקה ונרכש בסיס גדול של לקוחות".
כיצד תורמת אותה בשלות מקצועית להקמת המשרד החדש וביסוסו? בן-צור סבור שלעיתוי הקמת המשרד, לאחר שנים רבות כשותף בכיר, היתה משמעות גדולה: "אני חושב שהעבודה במשרד גדול ומבוסס לאורך תקופה ממושכת מאפשרת להמשיך באופן חלק וטבעי יותר לניהול תיקים מורכבים באופן עצמאי".
גם זליכוב מסכים שהוותק והבשלות המקצועית תורמים להצלחה: "כשאתה עורך דין ותיק אתה לא מתחיל כנייר חלק. הרבה לקוחות עברו איתי, זה שונה לחלוטין ממישהו שפותח משרד אחרי שנתיים-שלוש כשכיר. יש גם יתרון לעורך דין שצבר קשרים וותק ומקים משרד חדש, אנשים שומעים על זה והקהל מגיע. הרי חיים זליכוב לא השתנה, זה אותו אחד שהיה במשרד הקודם, אבל כשאתה לא חלק מפסיפס גדול של עורכי דין קל יותר ללקוחות לשמוע עליך. מגיעים אלי יותר לקוחות מאשר כשהייתי במערכת הגדולה של המשרד הגדול".
"יצאתי בלי כלום"
לין, לעומתם, מעידה: "יצאתי בלי כלום. השארתי את המחלקה שלי כפי שהיא, אני לא זוכרת שהיה לקוח אחד שעזב את זליגמן כדי לבוא איתי". ועם זאת מוסיפה לין, "הייתי עורכת דין כ-20 שנה כשעזבתי, אז היו לי מוניטין וניסיון. רוב רובם של הלקוחות באו למשרד החדש בשבילי - הם ידעו על השם שלי, על ההצלחות המקצועיות שלי, על המיצוב הציבורי שלי".
אם הוותק והניסיון כל כך מקלים, למה כה מעט עורכי דין במעמדכם ובניסיונכם עשו את המהלך?
"המקצוע שלנו מאוד קשה, ויש בו הרבה אחריות", מסבירה לין. "כשאת פותחת משרד משלך הכל עליך - את מושקעת בו במאה אחוז, וזה נורא מפחיד, את לא יודעת אם הקליינטים יבואו. הקושי הוא לא בגלל השעות הארוכות, כי תמיד עבדתי קשה, אלא מהאחריות שיושבת לך על הכתפיים. זה השם שלך שכתוב על הדלת וכל הבחירות הן שלך.
"כשאתה עורך דין צעיר ותמים ומחליט להקים משרד, אתה מלא אופטימיות ואמביציה ובאמת אין לך מה להפסיד חוץ מהכסף שהשקעת. אבל כשראית איפה אתה יכול להיות ואתה ממוקם גבוה אתה רואה מה אתה מפסיד יותר מאשר את מה שאתה מרוויח. על זה תוסיפי את העובדה שהשוק שלנו רווי והתחרות קשה, אז עורך הדין המנוסה חושב: למה שיבואו אלי. הוא רואה את הסיכונים יותר מאשר הסיכויים".
בן-צור מסכים: "בגיל צעיר הסיכון בעזיבת משרד קטן יותר, כי כאשר מדובר בעורכי דין שכירים או בשותפים זוטרים יחסית השינוי הוא פחות דרמטי והסיכון בהתאם קטן יותר. לעומת זאת, עבור מי שעושה מהלך כזה בשלבים יותר מתקדמים, השינוי הוא גדול. חלק ניכר מעורכי הדין הם שונאי סיכון, יש כאלה שחוששים מהמשמעות הכלכלית של השינוי, יש כאלה שהנוחות המשרדית הממוסדת היא פקטור משמעותי עבורם. לכן הנטייה בתחום הזה היא למוביליות מעטה, ורוב השותפים במשרדי עורכי הדין הגדולים נוטים להישאר במסגרת שבה הם התחילו".
מלבד זה, מוסיף זליכוב, הקמת משרד בשלב מאוחר בקריירה אינה קלה: "אתה לוקח צוות שאתה מתחייב לשלם לו משכורת, שוכר מקום לבד, ואינך יודע מה יקרה. כשאתה נמצא עם עוד אנשים יש לך שותפים ויש חלוקת אחריות. אני גם מוצא את עצמי היום עובד יותר קשה מאשר בעבר, כי יותר אנשים באים למשרד והם באים בעיקר בשבילי - מה שמחייב יחס אישי יותר כלפי הלקוחות".
"זה גן עדן"
אז מה מפצה על הסיכון ועל העבודה הקשה? כולם מסכימים שלעצמאות אין מחיר: "זו עבודה מאוד קשה להקים משרד, אבל התגמול הוא אדיר - הכספי, וחשוב יותר, האישיותי. לעשות משהו שלי, עם האידיאולוגיה שלי ועם המסירות וההשקעה שלי ולראות איך זה צומח - שום דבר לא ישווה לזה, זה גן עדן בשבילי. שום דבר לא מתחרה בהתחדשות ובאתגרים חדשים, זה מצעיד אותך קדימה, וכל כך מוסיף לאישיות ולחיים. זה חיים חדשים במלוא מובן המלה", אומרת לין.
"אני בא למשרד בבוקר עם הרבה שמחה", אומר תדמור. "האנשים הם חלק גדול מאוד מהשמחה שלי. מטבע הדברים אני בוחר כל אחד מהם, וזה אולי היתרון הגדול ביותר של משרד שהוא שלך. גם הרמה הגבוהה של לקוחות המשרד - מבחינה אנושית ומקצועית - היא אחד היתרונות במשרד שהוא שלי. לא מעט מהלקוחות הם היום חברים שלי, וזה כיף גדול".
זליכוב: "היתרונות העיקריים זה שהמשרד עובד נטו בתחום ההתמחות שלו ולא מושפע מתחומי עיסוק אחרים. בנוסף, מכיוון שהמשרד יותר קטן, התקורות יותר נמוכות - מה שמגדיל את הרווח. ומאחר שכמות הלקוחות גדולה יותר משהיתה במשרד גדול, התוצאה היא שההכנסות גדולות יותר. כך שגם אם האחריות בוודאי יותר גדולה, גם התמורה גדולה יותר".
"אני לא חושב שאי פעם בחיי עבדתי כל כך קשה"
האם במבט לאחור הם שלמים עם המהלך שעשו?
לין: "אני חושבת שעשיתי את הדבר הנכון מבחינתי, כי ידעתי מה אני רוצה והייתי חייבת לעשות את זה. מי שלא מנסה לא מצליח. לא צריך לפחד, צריך לעבוד בשכל, והתמורה היא אדירה, לא רק הכספית".
גם בן-צור, שהמשרד שהקים עם פישר לא האריך ימים, שלם עם המהלך. לאחר פירוק השותפות, הקים בן-צור משרד בתחום הליטיגציה, ולאחר כמה חודשים התמזג משרדו עם משרד טולצ'ינסקי שטרן ושות' למשרד שנקרא טולצ'ינסקי, שטרן, מרציאנו & בן-צור & כהן ושות'.
האם אין במיזוג משום ויתור על החותם האישי לו שאפת כשעזבת את ויינרוט?
"גם בווינרוט יש חותם אישי אבל שם יש את פערי הגילאים והעובדה שהמשרד יוסד על ידי אדם דומיננטי - אז מטבע הדברים החותם המרכזי הוא של המייסד. כאן יש שני משרדים שמתמזגים, אז התפיסה יותר שוויונית. יש הבדל תהומי בין להיות מספר שתיים במשרד מסורתי וותיק של עשרות שנים כמו ויינרוט, לבין מצב שאתה בא עם משרד משלך עם צוות של 10 שנים ומתמזג למשרד קיים. במשרד הממוזג יש לי חותם אישי גדול יותר".
תדמור: "אני לחלוטין שלם עם המהלך, אני לא חושב שאי פעם בחיי עבדתי כל כך קשה כמו בשנתיים האחרונות. הדאגות שמתלוות לפתיחת משרד הן משמעותיות, אבל מצד שני התחושה של בניית מקום היא מאוד משמעותית וההנאה שיש לי במשרד גדולה יותר משהיתה לי כמעט בכל מקום אחר בו עבדתי".
האם הוא ממליץ לעורכי דין אחרים על הצעד? "צריך בשביל זה עצבים חזקים, למי שיש - כן".
עוזבים את המשרד ויוצאים לעצמאות
נורית רוט
23.4.2007 / 13:33