סוף עונת ההשמצות ברשת?

רמי מור, מטפל אלטרנטיווי בתחום הרפואה המשלימה, לא ממש אהב את מה שכתבו עליו גולשים באתר האינטרנט Ynet והחליט להגיש נגדם תביעת פיצויים אזרחית. הבעיה היא כי הגולשים אנונימיים ונדרש צו של בית משפט כדי לחשוף את זהותם. בעקבות זאת הוא פנה לבית משפט, וביקש ממנו להורות על חשיפת זהותם של הגולשים מהאתר ומחברת התקשורת ברק.

הבקשה הראשונה התייחסה למספר התבטאויות, בהן: "התנסיתי בטיפולו בבעיה אחרת והתאכזבתי קשות.. נפגעתי מהיחס שלו ומהטיפול בפרט..". הבקשה השנייה התייחסה לאמירות הבאות: "רמי מור שרלטן.. רמי מור הוא גנב.. די נמאס מהשרלטן רמי מור הזה.. הלו, רמי מור די נשבר ממך שבכל פורום אתה מכניס הודעות מפוברקות שלך ומבלבל את הביצים לגולשים. אתה אפילו לא אחות מעשית.. רמי מור - דיר בעלק ממנו...".

לטענת מור, אמירות אלה מהוות לשון הרע כלפיו. לאחר ששני בתי המשפט אליהם הוגשו הבקשות (השלום בקריות והשלום בחיפה) סירבו להיעתר לבקשתו לחשוף את זהותם, הגיש מור לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על ההחלטות.

בפסק דין ארוך ומפורט, ניתח השופט יצחק עמית את החקיקה והפסיקה הקיימות בישראל בסוגיית זהות מפרסמים באינטרנט, החלה בין היתר גם על פרסום טוקבקים. השופט מציין כי בישראל עוד לא נחקק חוק המסדיר את הסוגיה של חשיפת שמות מפרסמים אנונימיים באינטרנט, אך המחוקק שוקד בשנים האחרונות על מציאת פתרונות נקודתיים בתחומים הקשורים להתפתחות הטכנולוגית והאינטרנט.

בין הפתרונות מביא השופט את תזכיר מסחר אלקטרוני שנערך על ידי הוועדה לבדיקת הבעיות המשפטיות הכרוכות במסחר אלקטרוני מטעם משרד המשפטים. תזכיר זה קובע כי ספק אינטרנט לא יספק פרטים שעשויים לזהות מחבר מידע, אבל אם הוכח לבית המשפט כי "קיים חשש של ממש לביצועה של עוולה או עבירה" בית המשפט רשאי להורות לספק האינטרנט למסור את הפרטים שברשותו שיאפשרו את זיהוי מחבר המידע, וזאת לבקשת מי שטוען שהפצת תוכן המידע שנמצא אצל הספק מהווה עוולה כלפיו או עבירה.

לאחר סקירת התזכיר ממשיך השופט לעבר סקירת הפסיקה שניתנה בישראל על ידי בתי משפט השלום בסוגייה זאת. פסק הדין המקיף ביותר ניתן על ידי בית משפט השלום בירושלים בפרשת פלונית נ' בזק בינלאומי, שם קבעה השופטת מיכל אגמון-גונן כי בית המשפט יורה על חשיפת זהות המפרסמים, רק כאשר הפרסום מצמיח עבירה פלילית של לשון הרע בנוסף לעוולה האזרחית. לגישתה, כדי לתת צו לחשיפת זהותם של גולשים צריך להתקיים אינטרס ציבורי חיוני, בנוסף לקיומו של חשש לביצוע עוולה.

בפסקי דין אחרים, מציין השופט, נתנו בתי המשפט צווים לחשיפת שמות גולשים או סירבו לתת אותם מנימוקים שונים. כך לדוגמה הורה בית משפט שלום בתל אביב לאחת הנתבעות בתביעת לשון הרע שכתבה פרסום פוגע תחת שם בדוי, לחשוף את שמה, בנימוק ש"המפרסם דבר מה באמצעי התקשורת אינו יכול לעשות כן תחת מסווה ועליו לשאת באחריות באופן אישי אם יתברר כי עשה דבר מה שאינו כשורה".

במקרה אחר סירב בית משפט שלום בחיפה להורות לחברת ברק לחשוף זהותם של כותבים שפרסמו פרסומים משמיצים באינטרנט, משום שסבר, בהתאם לפסק הדין בעניין פלונית, שהפרסומים לא עולים לכדי עבירה פלילית בלשון הרע.

לאחר סקירת הפסיקה בישראל ובארה"ב העלה השופט את השאלה האם על המשפט לסגת מפני הטכנולוגיה. "קולמוסין נשברו, מקלדות נשחקו עד דק, וטריליארדי ביטים כבר שוגרו לחלל הווירטואלי בסוגיות שעניינן אינטרנט ומשפט. דומה שהמשפט מתענה בנסיונותיו לאפיין את המדיום של האינטרנט ולשבצו במסגרות המשפטיות המוכרות", כותב השופט, ומוסיף כי כאשר באים לעשות שימוש בכלי המשפט הרגילים, על בית המשפט להיות ער למאפיינים היחודיים של האינטרנט, שכן "כפי שמכונית אינה 'כרכרה ללא סוס' והרדיו אינו 'טלגרף ללא חוטים', גם האינטרנט הוא הרבה יותר מאשר 'עיתון אלקטרוני'".

רשת האינטרנט, מציין השופט, מעוררת שלל סוגיות בתחומי המשפט השונים, אך פסק דינו יצטמצם לשאלה מתי יורה בית המשפט, אם בכלל, לחשוף את זהותם של כותבים באינטרנט לצורך הגשת תביעה אזרחית כנגדם. סוגיה זו מעוררת מספר שאלות, שהראשונה שבהן היא תחולתו של חוק איסור לשון הרע על פרסומים באינטרנט.

השופט דחה את הגישה הטוענת שחוק איסור לשון הרע אינו מתאים למציאות החברתית והטכנולוגית שיצרה רשת האינטרנט וכי בעולם האינטרנט יש לתת עדיפות לשוק חופשי של דעות. "גם אם האדרת השתנתה והקנקן אינו אותו קנקן, וגם לדידם של הגורסים כי 'המדיום הוא המסר' הרי שלשון הרע היא לשון הרע, בין אם פורסמה בעיתון ובין אם פורסמה ברשת האינטרנט", קובע השופט.

לדעתו, אין מניעה להחיל את ההוראות המהותיות של חוק איסור לשון הרע על כותב שפרסם את דבריו ברשת האינטרנט; וכך, כשם שלתובע הנפגע יעמדו הסעדים שבחוק איסור לשון הרע, כך יעמדו לנתבע ההגנות והחסינויות על פי אותו חוק.

השופט שואל האם העובדה שהפרסום באינטרנט הוא אנונימי משנה את כללי המשחק, ומבקש לבחון את השאלה אם לאנונימיות באינטרנט יש תרומה סגולית משל עצמה, עבורה ראוי להקריב אינטרסים אחרים, כמו שמו הטוב או פרטיותו של אדם. לדעת עמית, חשיבותה העיקרית של האנונימיות היא בזיקתה לחופש הביטוי, שכן יש פלח רחב באוכלוסייה שהיה נמנע מלהביע את דעתו אילו היה מחויב להזדהות. מנגד, האנונימיות מאפשרת לכותב עלום השם "להשתלח, לפגוע ולהשמיץ מתוך ידיעה שבחסות האנונימיות הוא לא יידרש לתת את הדין או לשאת באחריות לתוכן הדברים".

למרות זאת, מביע השופט את דעתו כי יתרונותיה של האנונימיות ברשת עולים על חסרונותיה ו"יש לראותה כנגזרת של חופש הביטוי ושל הזכות לפרטיות". לכן יש לשאול האם הגנת האנונימיות משתרעת גם על הביטוי המשמיץ או הפוגע בפרטיות? השופט קובע כי העולם הווירטואלי והעולם "האמיתי" אינם מנותקים, ואמירה פוגעת בעולם הווירטואלי עלולה להיות פגיעה קשה בעולם האמיתי.

השופט דוחה את הטענה כי מי שנכנס מרצונו לסביבה הווירטואלית, נוטל על עצמו תנאי לפיו המשתתפים בשיח יישארו אנונימיים - יהיה תוכנו של הפרסום אשר יהיה. לדעתו, ההסכמה על אנונימיות המשתתפים, אינה מהווה הסכמה שהאנונימיות תנוצל לרעה.

"אם בשל האנונימיות לא ניתן להגן בערכאות על הזכות לשם טוב, פירושו של דבר, שלזכות לשם טוב אין כל משמעות ברשת האינטרנט וכי בכוחה של האנונימיות לפגוע גם בזכות הגישה לערכאות, שאף היא נתפסת כזכות מן המעלה הראשונה", קובע השופט.

לכן מסקנתו היא כי הביטוי ברשת מוגבל על פי מבחני האיזון המקובלים בפסיקה לחופש הביטוי וכי אין מניעה להתערבות של בית המשפט, כאשר נעשה שימוש לרעה באנונימיות ברשת, שאחרת, "בחסות האנונימיות, חופש הביטוי יהפוך לחופש הביזוי והשיסוי".

השופט קובע כי המבחן הראשוני לתוכנו של פרסום אנונימי הוא האם היתה עומדת לתובע זכות תביעה כנגד המפרסם, אילו זהותו היתה ידועה לו. השופט מציין כי קיים חשש שלגישה זאת יהיה "אפקט מצנן", כך שגולשים עשויים להימנע מלהביע דעתם מחשש שימצאו עצמם נחשפים ונתבעים בבית המשפט. לכן, הוא מציע שיהיה צורך ב"דבר מה נוסף" כדי להורות על חשיפת זהות גולשים באינטרט כגון תום לב מצד התובע.

עוד ייבחנו שאלות כגון האם התובע הוא אישיות ציבורית או פרטית; מהי עוצמתו של הביטוי הפוגע; האם מדובר בפרסום חד פעמי או שיטתי; טיבו של הפורום או האתר בו פורסם הביטוי הפוגע.

בנוסף מציע השופט לנקוט בשורה של צעדים מקדמיים טרם חשיפת זהותו של המפרסם: על התובע להראות כי מיצה את האפשרויות לחשיפת הנתבע האנונימי באמצעות קריאה באתר שבו פורסם הביטוי המשמיץ; חשיפת זהותו של המפרסם תעשה בשלבים - קודם לבית המשפט ורק לאחר שניתנה זכות תגובה לנתבע יוחלט אם לאפשר את הפרסום. השופט משאיר לדיון אחר את השאלה אם לדרוש מהתובע כי קודם לתביעה יפנה אל הכותב האלמוני בדרישה כי יחזור בו מהביטוי הפוגע ואם תנאי להגשת התביעה הוא התעלמות או סירוב להתנצל תוך זמן סביר.

השופט קובע כי על בית המשפט לקחת בחשבון גם את הקשיים הטכניים הכרוכים בחשיפת זהות הכותב עצמו, שכן לעתים חשיפת שם המנוי-המשתמש, אינה ערובה לחשיפת זהותו של הכותב (אם לדוגמה המשתמש הוא עסק או משרד שבו עשרות עובדים).

השופט דחה את טענת ברק שהיא חייבת ללקוחותיה חובת סודיות מכוח הדין ומכוח ההסכם שבינה לבין הלקוחות: "איני סבור כי מחובת הסודיות של ספקי הגישה כלפי לקוחותיהם, ראוי ליצור חיסיון חדש עבור הגולשים באינטרנט.

מכל מקום, משניתן צו של בית משפט המורה לברק לחשוף את שם המשתמש, מעמדה אינו שונה מזה של בנק הנדרש להמציא פרטים ודפי חשבון של לקוחותיו לצורך הליך משפטי".

לאחר כל אלה מגיע השופט ליישום הדברים על הפרסומים נשוא הבקשה שלפניו. ביחס לפרסום הראשון ("התאכזבתי קשות") קבע השופט כי מדובר בהבעת דעה לגיטימית שאינה עוצמתית, ולכן דחה את בקשתו של מור ביחס לפרסומים אלה. באשר לפרסומים נשוא הערעור השני קבע השופט כי מדובר בהתבטאויות הנושאות אופי של מערכה כנגד מור, החורגות מאמירה של לקוח לא מרוצה ויש בהן פוטנציאל של ממש לפגיעה במור במישור האישי ובמשלח ידו, ולכן הן מקימות למור עילת תביעה לכאורית שיש בה ממש.

השופט קבע כי במצב רגיל היה נענה לבקשת מור והורה לברק למסור את הפרטים הנמצאים ברשותה לשם חשיפת זהותו של הכותב האנונימי, אך מוסיף כי אינו יכול להתעלם מכך שהחלטתו "מהווה שינוי באקלים המשפטי ששרר עד כה בכל הנוגע לפרסומים משמיצים באינטרנט", ולכן לא יהיה זה הוגן שהגולש האנונימי ייחשף מבלי שהוזהר תחילה. לפיכך קבע השופט כי הקווים המנחים שקבע בפסק הדין יחולו מכאן ואילך ולא באופן מיידי, ודחה את בקשתו של מור.