בריאות לעשירים בלבד

אדם לוקה בלבו באמצע הרחוב, הוא מובהל לבית החולים אלא ששם מתברר שאין לו ביטוח רפואי. הרופאים מייצבים את מצבו, אך משפחתו אינה יכולה לעמוד במימון המשך הטיפול והאשפוז, ובסופו של דבר הוא מושלך לרחוב, נתון לגורלו. מקובל לחשוב שתסריט הבלהות הזה יכול לקרות רק בארה"ב. בישראל הרי המצב שונה. האמנם?

חוק [[ביטוח בריאות]] ממלכתי הוא אחד החוקים החברתיים החשובים בספר החוקים. העיקרון המרכזי של החוק הוא "שלם כפי יכולתך וקבל לפי צרכיך", המייצג את הכוונה לשמור על ערכים כמו סולידריות חברתית ורפואה שוויונית. אך האם ב-1 במאי 2007 הפועלים באמת יכולים לחגוג בכל הקשור לרמת הרפואה שהם מקבלים? כלל לא בטוח.

כאשר כמעט כל שקל שלישי (יותר מ-30%) מההוצאה הלאומית על בריאות מגיע מהכיס הפרטי שלנו (בנוסף למס הבריאות); כאשר קופות החולים הגדולות כוללות תרופות מצילות חיים בביטוח המשלים, המותנה בתוספת תשלום; כאשר ההשתתפות העצמית עבור תרופות וביקורים אצל רופאים הולכת וגדלה; וכאשר יותר ממחצית מהציבור (56%) אומר כי אינו בטוח שאם יזדקק לשירותים שמחוץ לסל יוכל לממנם - ברור שהדרך לשוויון הולכת ומתרחקת. "כל ההטבות והשירותים ניתנים למעשה בתשלום", אומרת עדינה מרקס, יו"ר האגודה לזכויות החולה, "ולכן למי שאין כסף יש פחות נגישות לשירותי בריאות".

הנה כמה נתונים שמעידים על כך שבישראל היום, יותר מאי פעם, איכות הבריאות נקבעת לפי הכסף המשולם תמורתה: רק בשבוע שעבר פירסמה עמותת רופאים לזכויות אדם (בהתבסס על נתוני מכון ברוקדייל) כי ב-2005 ויתרו 15% מתושבי ישראל (כמיליון איש) על קניית תרופות מרשם כי לא יכלו לעמוד בעלותן. בקרב האוכלוסיות המוחלשות אחוזי הוויתור גבוהים הרבה יותר: 30% מבעלי ההכנסות הנמוכות ו-20% מהחולים הכרוניים דיווחו שוויתרו על טיפול רפואי או על רכישת תרופות מרשם בשל עלותן.

"שבי שעה-שעתיים בבית מרקחת של [[קופת חולים]] ותראי את האנשים האלה, שמסתכלים כמה כסף יש להם ביד ומחליטים בו במקום איזה תרופה יקחו ואיזה לא", אומר מידד גיסין, יו"ר צב"י (צרכני בריאות ישראל) וחבר הוועדה לזכויות החולה במועצת הבריאות. "המצב הזה מחמיר מיום ליום ומשנה לשנה. ההשתתפות של המדינה נשחקת, ההשתתפות העצמית גדלה, ורק מי שיש לו כסף, נהנה מרפואה ראויה".

אזרחי ישראל נמצאים במקום השלישי בעולם בשיעור המימון הפרטי של תרופות, ומממנים מכיסם הפרטי 56% מההוצאה הלאומית על תרופות, שהיא כ-345 דולר בממוצע לשנה לאדם (לפי נתוני משרד הבריאות). במלים אחרות, כשאחוזי הוויתור על קניית תרופות מרשם וכששיעורי ההשתתפות העצמית כה גבוהים - אפילו סל הבריאות הבסיסי, זה שאמור להבטיח רפואה שוויונית לכולם - לא מצליח להגשים את ייעודו.

אם זה המצב בשירותים הכלולים בסל, אין פלא שבשירותים שאינם כלולים בו המצב אף חמור יותר: בסקר שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ב-2003 דיווחו כמעט מחצית (45%) מתושבי המדינה כי ויתרו על טיפולי שיניים בגלל עלותם הגבוהה. בקרב התושבים הערבים המספרים ממש מבהילים: 64% לא הצליחו לממן טיפולי שיניים.

במאמרו על הפערים ואי-השוויון במערכת הבריאות, כותב סמנכ"ל לכלכלה וביטוחי בריאות במשרד הבריאות, גבי בן נון, כי הן שיעור המימון הפרטי למימון המערכת והן אחוז ההוצאות של משקי הבית על בריאות מצביעים על מגמה, שלפיה "נטל התשלומים הפרטיים לבריאות של משקי הבית עולה והולך, ואתו גדלה השחיקה בעיקרון הסולידריות החברתית שאיפיין את שירותי הבריאות בישראל במשך שנים".

ומה לגבי הביטוחים המשלימים? גם שם, באופן לא מפתיע, קשה לדבר על שוויון: ל-30% מתושבי ישראל אין ביטוח משלים. לפי נתוני מכון ברוקדייל בביטוח משלים מחזיקים רק 47% מקרב תושבי ישראל הערבים; 59% מקרב בעלי הכנסה נמוכה, ו-67% מקרב הקשישים. אגב, הנתונים הללו נאספו לפני שקופות חולים כללית ומכבי שידרגו וייקרו את הביטוחים המשלימים שלהן והוסיפו לתוכניות גם תרופות מצילות חיים. לאור הייקור, סביר להניח שאחוז המבוטחים בתוכניות המתקדמות יהיה אף נמוך יותר. "התוצאה היא שתרופות ושירותים חיוניים המוצעים בתוכניות הביטוח המשלים הופכים זמינים רק לבעלי אמצעים", אומרת שלומית אבני, מנהלת פרויקט תושבי ישראל בעמותת רופאים לזכויות אדם.

מהשמנת האמיתית של מערכת הבריאות - הביטוחים הפרטיים-מסחריים שמבטיחים בין השאר ביטוח מפני קטסטרופות, כמו השתלות וניתוחים בחו"ל ומספקים תרופות מצילות חיים - נהנים רק כ-30% אחוזים מהאוכלוסייה, שיכולים להרשות לעצמם לשלם עשרות עד מאות שקלים נוספים בחודש. "על פי סקר הוצאות משק בית של הלמ"ס, שני העשירונים העליונים בישראל מוציאים על בריאות פי ארבעה משני העשירונים התחתונים", אומר ד"ר דני פילק, יו"ר עמותת [[רופאים לזכויות אדם]]. "ברור שהפער הזה מתורגם גם לשירותי בריאות טובים יותר שהם מקבלים". פילק מסביר את המנגנון שגורם לכך: "עם השנים הלכו ותפחו שיעורי ההשתתפות העצמית של האוכלוסייה: אם לאחר חקיקת החוק היה מדובר ב-25% מההוצאה הלאומית על בריאות, כיום מדובר כבר על יותר מ-30%. לא כולם יכולים לעמוד בשינוי הזה ולהוציא עוד ועוד כסף על תרופות וטיפולים, ולכן אי השיוויון רק הולך ומחריף".

הנתונים הללו אכן עולים בבריאות: על פי סקר של ההסתדרות הרפואית ל-2006, בקרב כשליש (30%) מתוך אלה שדיווחו על ויתור על שירות רפואי כלשהו, חלה הידרדרות כלשהי במצב הבריאותי, החל בצורך באשפוז ועד להחמרה והתמשכות המחלה.

דו"ח שפירסם המרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל ב-2003, קבע כי "מצב הבריאות של קבוצות חזקות טוב יותר מזה של חלשות" וכי קיים קשר בין מצב חברתי-כלכלי נמוך יחסית לבין מדדי בריאות כמו תמותת תינוקות גבוהה ותוחלת חיים נמוכה. "האבסורד הוא שבסופו של דבר המערכת מפסידה כלכלית מהתוצאות הללו", אומר ד"ר יורם בלשר, יו"ר ההסתדרות הרפואית. "ברור שטיפול בסיבוכים כתוצאה מטיפול לקוי או אי טיפול יקר בהרבה מעלות אותן תרופות שאנשים לא מסוגלים לממן. וזאת עוד מבלי להזכיר כמובן את הסבל וההשפלה של אדם חולה שצריך לוותר על תרופה".

בתקופה האחרונה הולכת מערכת הבריאות הישראלית צעד אחד קדימה לכיוון של הפרטה וזניחת עקרונות השוויון: קופות החולים הכללית ומכבי השיקו באחרונה את תוכניות הביטוח המשלים המשודרגות שלהן, הניתנות בתוספת תשלום וכוללות גם תרופות מצילות חיים, שעד כה היו קיימות רק בביטוחים הפרטיים. במקביל, נמצאת הרפואה הציבורית בפרשת דרכים על רקע התעצמותו של בית החולים אסותא ודרישתה של הכללית להקים בית חולים פרטי משלה. גם בתי החולים הציבוריים מקדמים מאוד את היוזמה להחזיר לתחומם את שירותי הרפואה הפרטיים (שר"פ).

הצעדים הללו מעוררים מחלוקת עזה בין מי שרואים בהם מדרון חלקלק שמוביל את מערכת הבריאות לקטסטרופה של רפואת עשירים מול רפואה ענייה לעניים, לבין מי שסבורים כי לאור כישלונה של המדינה לממן את כל צרכי הבריאות של אזרחיה, מדובר דווקא בפתרונות שיקלו על מעמד הביניים ומעמד הפועלים לקבל שירותי בריאות מתקדמים במחיר שיוכלו לעמוד בו.

בראיון ל-TheMarker אמר מי שאישר לקופות את התוכניות החדשות, סמנכ"ל קופות החולים במשרד הבריאות, יואל ליפשיץ: "לדעתי, אנחנו דווקא מקרבים את השוויון. תמורת סכום לא גבוה מאפשרים כאן להרבה מאוד אנשים לקבל תרופות מצילות חיים".

המנטרה הנשמעת תמיד מפי מי שדוחים טענות על חוסר שוויון בשירותי רפואה בישראל היא: "חשוב לזכור שסל הבריאות הבסיסי בישראל הוא מן המתקדמים והאיכותיים בעולם". בפראפרזה על הביטוי "הניתוח הצליח אך החולה מת", אפשר בהחלט להגיד כי אולי יש לנו סל בריאות נפלא, אבל כבר כיום, בישראל 2007, יותר ויותר אנשים לא יכולים ליהנות אפילו ממנו.