"כשלמדתי כלכלה לתואר שני לימד אחד המרצים שאין דבר כזה מקרו-כלכלה - יש רק פוליטיקה", מספר רוני בירם, יו"ר חברת הברוקרים אקסלנס. "הראייה הפוליטית היא מה שמביא איתו האנליסט הראשי שלנו, שלמה מעוז". אם מעוז היה אנליסט בתחילת שנות ה-80, ייתכן כי חברת הברוקרים שבה היה עובד היתה כיום הגדולה והחזקה במשק. היה זה מעוז שפירסם ימים מספר לפני קריסת מניות הבנקים מאמר שבו כינה את ויסותן "פצצת זמן מתקתקת". מעוז, אז כתב כלכלי ב"הארץ", בטוח עד היום שהמאמר גרם בסופו של דבר למפולת. יש חולקים עליו, אך העובדה היא שמעוז פירסם את האזהרה הבוטה והברורה ביותר מפני המפולת.
מי שהכיר את מעוז באותן שנים היה מתקשה לנבא את עתידו כאנליסט בכיר בחברת ברוקרים גדולה, אייקון קפיטליסטי בפני עצמו. במגדלי הזכוכית של המרכז הפיננסי בדרום תל אביב, מעוז, כלכלן חברתי הרושף את דעותיו החברתיות ומאשים את הממסדים הכלכליים כמעט בכל פשע סוציאלי אפשרי, מתקשה להיטמע בנוף החברתי שבין מסעדת מוזס ברחוב רוטשילד לין ינג ברחוב הארבעה, כאשר צעירים מעונבים ומנהלים מחויטים נחפזים לאייש את השולחנות הקבועים והמוזמנים שלהם. אל תטעו לראות בו דינוזאור סוציאליסטי אשר שרד את המהפכה שמוטטה אפילו את ההסתדרות הכללית. מעוז יודע היטב את מלאכת קשירת העניבה ואין לו שום דבר אישי או אחר נגד קפיטליזם, שבשירותו עבד כל ימיו. אבל הוא יודע שהשיטה רקובה ומתקרבת לקיצה.
"המטוטלת של ההיסטוריה העולמית נעה בין סוציאליזם לקפיטיליזם, ולא מדובר ביותר מחילופי אופנות", הוא אומר. "המהפכה התעשייתית הביאה לדיכוי קיצוני של העובדים שעבדו במפעלים 12 שעות ביום שבעה ימים בשבוע. הקיצוניות הביאה לרפורמות סוציאליות שהגיעו לשיאן במהפכה הקומוניסטית ברוסיה. אחרי מלחמת העולם השנייה חשבו מדינות מערב אירופה, כמו אנגליה וצרפת, שהשיטה הקומוניסטית עובדת, והלאימו את המפעלים מתוך מחשבה שהממשלה יודעת לנהל הכי טוב. עכשיו אנחנו בעיצומה של האופנה הקפיטליסטית. אבל המטוטלת כבר קרובה לשנות כיוון".
אז זהו סוף עידן הקפיטליזם? אתה רואה סימנים לשינוי?
"כדי שיקרה משהו צריך להיות משבר. זה אולי קצת מזכיר לך את התיאוריה הסוציאליסטית על אף שאני לא סוציאליסט. אני לא יודע בדיוק כיצד המשבר יפרוץ אבל יש סימנים. המפתח הוא לדעתי במזרח. בסין אני צופה אפשרות למשבר ב-2009, לאחר האולימפיאדה. השיטה שלהם היא הכי צבועה, של מפלגה אחת עם אידיאולוגיה קומוניסטית ושיטה כלכלית הכי קפיטליסטית בעולם, של דיכוי אוכלוסייה, העברת כפרים שלמים ועבודה ללא תנאים סוציאליים. למערב זה נוח כי הוא מקבל סחורות במחירים נמוכים וסין נהפכה לעבד של העולם. כשזה ישתנה יפרוץ משבר כלכלי עמוק שישנה את השיטה".
מה בדיוק הבעיה עם השיטה? מה לא עובד אצלנו?
"אין לי בעיה עם הקפיטליזם. אמרתי כבר שאני קפיטליסט. אבל מה שאני מטיף לו הוא קפיטליזם אגליטרי, כלומר קפיטליזם שוויוני. חברה שבה יש לכל אחד גישה שווה למרכזי הכוח".
למשל?
"למשל מערכת החינוך. שמת לב שהעניים מסבסדים כאן את ההשכלה הגבוהה לעשירים? זה מתחיל מגיל הגן, כשלמרות כל ההבטחות אין בו חינוך חובה. כל המפלגות מבטיחות את זה ערב הבחירות, וכשהן מגיעות לשלטון אומרים להן באוצר שאין כסף ליישם את זה. מדובר בהוצאה כבדה למשפחה ענייה. בני העשירים הולכים לגנים יקרים וטובים. בבית הספר החינוך לכאורה חינם אבל גם שם הוא לא שוויוני ובפועל מי שרוצה חינוך טוב לילדיו - משלם".
לפחות באוניברסיטה יש שוויון: כולם משלמים.
"זהו, שלא. זה המקום שבו העניים מסבסדים את העשירים ואי השוויון מונצח. בני העשירים שזכו לחינוך טוב, קיבלו ציונים גבוהים והתקבלו לחוגים הטובים באוניברסיטה בשכר לימוד נמוך יחסית של 12 אלף שקל בשנה. בני העניים, שיצאו למרוץ באיחור, שילמו על כך בציונים נמוכים וכדי לרכוש מקצוע אקדמי הם נאלצים לפנות למכללות, שם הם משלמים עשרות אלפי שקלים. התשלומים הכבדים האלה מאפשרים לעשירים להמשיך ולשלם את שכר הלימוד המסובסד של המדינה".
למה זה קורה?
"מפני שהפקידים שיושבים במשרד האוצר הם בעצמם תוצר של המערכת הזו - הם בני האוכלוסייה המבוססת והוותיקה, ואם הגיעו לשם במקרה עובדים שיצאו מהשכבות המקופחות והצליחו להתברג, הם עוברים תהליך של סוציאליזציה ומזדהים עם השכבות המבוססות".
מה אתה מציע לעשות?
"הפתרון שלי הוא פשוט: המדינה צריכה להעניק לכל בוגר צבא קופון לרכישת השכלה אקדמית במחיר שווה לכל נפש. שילמד בכל מקום שבו הוא רוצה ללמוד, מכללה או אוניברסיטה".
המצאת ההפרטה
סיפורו האישי של מעוז רחוק מלייצג את אג'נדת הקיפוח. אם יש אמת בקביעה המרקסיסטית שההוויה קובעת את ההכרה המעמדית, הרי שתודעתו של מעוז קובעה כבן למשפחת עולים מעיראק, והתבססה בשנות לימודיו בבתי הספר וההתחככות המתמדת עם הממסד הפוליטי והכלכלי של המדינה המתבגרת עמו.
הוא נולד בבגדד ועלה בגיל שלוש עם משפחתו. המשפחה הפליטה התיישבה בנווה מונוסון, שכונת עולים לא רחוקה מתל אביב. הוא למד כלכלה באוניברסיטה העברית והחל את חיי העבודה שלו ככלכלן בלשכת המדען הראשי במשרד התעשייה והמסחר. המדען הראשי היה יצחק יעקב (יאצה), שהתפרסם לפני כשנתיים עקב מאבקו במשרד הביטחון על פרסום ספר ביוגרפי שבו נחשפו, לטענת המשרד, סודות מדינה. הממונה הישירה על מעוז היתה רינה פרידור, היום מנהלת חממות טכנולוגיות.
בסוף שנות ה-70 החליט מעוז לעבור לעיתונות. "רציתי להילחם למען צדק חברתי", הוא מסביר. הוא היה לכתב-פרשן חריף ודעתן. העיתון "ג'רוזלם פוסט" הציע לו את תפקיד העורך הכלכלי ושיגר אותו ללימודי תואר שני באקדמיה האנגלית היוקרתית לכלכלה בלונדון. עבדתי אז לצדו ולפני שיצא ללימודיו ביקשתי ממנו שיסגיר חלק מסודותיו המקצועיים. "אין לי כמעט מקורות", הוא טען והצביע על קלסר עב קרס בארונית שמתחת לשולחנו. "אתה רואה את הקלסר הזה? כאן אני שומר את כל ההודעות לעיתונות שהממשלה מוציאה והכתבים האחרים זורקים לסל הניירות כמעט מבלי להציץ בהן. כשאני מחפש נושא למאמר או ידיעה אני פותח את הקלסר הזה ומברר מה קרה להכרזות ולתוכניות שהודיעו עליהן בקול תרועה. כמעט תמיד מסתתר שם סיפור מעניין של מחדל או תעלול פוליטי כלשהו".
כעיתונאים רבים לפניו ואחריו, לא יכול היה מעוז לעמוד מנגד כשב-1985 הציע לו שר האוצר מודעי להיות ליועצו הכלכלי - החלטה מפתיעה, בהתחשב בסגנונו המתריס והאנטי-ממסדי של מעוז. ואולם מודעי המנוח התפרסם, לטוב ולרע, במחשבתו הבלתי שגרתית. בסיום הקדנציה של מודעי, באפריל 1986, מונה מעוז לציר כלכלי בלונדון. ב-1990 הוא חזר לישראל ונחשף לצד האחר של שוק "משרות האמון". לעיתונות לא רצה לחזור. "שנות העבודה בעיתונות היו התקופה הכי יפה בחיים שלי", הוא מספר. "אהבתי את העבודה האינטנסיווית שמחדדת את המוח ואת שעות העבודה המטורפות, אבל המשכורות נמוכות, אשתי עובדת סוציאלית ומישהו היה צריך לפרנס משפחה".
במשך שנה שלמה הוא התקשה למצוא עבודה כיועץ כלכלי. "כל הבנקים דחו אותי. הם לא אוהבים אנשים שאומרים מה שהם חושבים", הוא אומר. בסופו של דבר נקלט כאנליסט מקרו-כלכלי בחברת הברוקרים נשואה-זנקס, שנרכשה מאוחר יותר על ידי חברת אקסלנס.
תהליך ההפרטה לא מגביר את שוויון ההזדמנויות ואת הנגישות של רבים יותר למקורות העושר?
"תהליך ההפרטה הוא עוד מנגנון של העברת רכוש המדינה לידי העשירים וקיפוח העניים. את המלה הפרטה אני המצאתי והכנסתי לשימוש כאן, בתוכנית הרדיו שבה השתתפתי, 'על מספרים ואנשים'. עד אז השתמשו במושג 'דה-הלאמה'. כשטבעתי את המושג, כתרגום למלה האנגלית privatization, התכוונתי להעברת רכוש לפרטים, לאזרחים, כפי שעשתה ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר - היא חילקה את המניות של החברות שבבעלות המדינה לבעלים האמיתיים שלהן, לאזרחים. זו הפרטה אמיתית. באיזו זכות מוכרת המדינה את הרכוש שלי לסמי עופר, לבינו צדיק או לחיים סבן?"
האזרח לא בדיוק נגזל כאן: המדינה החליפה את המניות שהיו רכוש הציבור בכסף רב שנשאר בקופת הציבור.
"אם האזרח הוא הבעלים, שייתנו לו את המניות והוא יחליט אם הוא מוכר או למי. מדובר כאן בזכות עקרונית של שוויון הזדמנויות. אין סיבה שהמיליארדרים יוכלו לקנות את מניות בתי הזיקוק או הבנקים מידי המדינה והאזרח הקטן לא יוכל לעשות זאת, גם אם הוא יכול לרכוש רק חלק מחברה שעומדת להפרטה, כמו אל על".
אבל לאזרח הקטן אין כסף.
"הוא יכול לרכוש לפחות חלק קטן. גם אלה שרוכשים את החברות עושים זאת בדרך כלל לא מכספם אלא מאשראי שהם מקבלים בבנק. ובמשך מרבית שנות המדינה נחסמה מהאזרח הקטן גם הגישה לאשראי הזול, מפני שעל פי חוק המדינה רוכזו כל מקורות ההון בבנקים ותחת שליטה מוחלטת של המדינה. רק בשנים האחרונות נשבר המונופול הזה עם ביזור שוק האשראי והוצאת קופות הגמל מהבנקים".
ובכל זאת היה לנו גם רווח נוסף מההפרטה. הבנקים המופרטים מנוהלים טוב יותר.
"אני לגמרי לא בטוח בזה. תסתכל על הרשימה הארוכה של הבנקים והחברות הגדולות שנקלעו לקשיים. כולם היו בידיים פרטיות: הבנק למסחר, בנק ארץ ישראל-בריטניה, בנק צפון אמריקה".
נראה שהשכבות הרחבות בציבור, שאמורות לחולל שינוי חברתי, די מרוצות מהמצב הקיים או לפחות משלימות אתו.
"זו אשליה מתוקה, שמוגברת בגלל הטלוויזיה האורווליאנית שלנו. יש לנו את הטלוויזיה הכי מטומטמת בעולם אחרי איטליה. זו טלוויזיה שמרדימה את הציבור, אבל זה לא משנה את העובדות - כי המשבר יבוא ואתו ההתפכחות. אם זו לא תהיה סין זה יהיה משבר ביחסים עם ארה"ב, אחרי היציאה מעיראק. הפער החברתי מעמיק והוא יגיע לנקודת שבירה. תראה מה קורה בצבא. מיהם ההרוגים במלחמת לבנון? כמעט כולם תושבי הפריפריה, ואם יש תל אביבי אז הוא מיפו. זו הסיבה שאני רוצה לתת את הקופון להשכלה גבוהה באופן שיעדיף בוגרי צבא. אז נכון שכאן, בקומה 30 באמצע הסיטי של תל אביב, אף אחד לא רואה את זה, אבל זה יקרה".
"לא יישארו כאן מספיק צעירים"
אחת המטרות הקבועות להתקפותיו של מעוז היא בנק ישראל. בחלק מהביקורת נוצרת התאמה רבה בין עמדותיו לאינטרס של מעסיקיו הנוכחיים, חברת הברוקרים אקסלנס. מעוז בטוח שהבנק המרכזי מתרשל בתפקידו - התאמת הריבית ליעד האינפלציה. לאנשי הבורסה יש אינטרס קבוע בהפחתת הריבית, הגורמת להסטת השקעות רבות יותר לשוק המניות ולהגדלת רווחי הברוקרים.
"לא ייתכן שבנק שמטיף במשך שנים לטוהר מידות, מינהל תקין ויעילות יחלק לעובדיו משכורות גבוהות מהמקובל בסקטור הציבורי ויתעלם מהביקורת הציבורית והפיקוח של משרד האוצר", אומר מעוז. "גם על התרומה של בנק ישראל למשק יש לי השגות. במשך שנים הוא קובע ריבית גבוהה ובולם את הצמיחה במשק, ומפספס פעם אחר פעם את יעד האינפלציה. הם טוענים שהם משלמים לעובדים שכר המקובל בשוק. אם זה היה תלוי בי הייתי מפטר את כל העובדים בבנק ושוכר אותם מחדש במכרזים. אני בטוח שהמשכורות לא היו מגיעות לשכר שהם מקבלים כיום".
יש הטוענים שמעמד הפועלים האמיתי נהפך אצלנו למעמד הפועלים הזרים, והישראלים נהפכו לעם של מעסיקים ומנצלים.
"את רוב העובדים הזרים בישראל צריך להוציא, למעט מספר קטן של עובדים שבאמת קשה להחליף אותם בכוח אדם מקומי. מעניין שדווקא מי שפתח את הדלת לעובדים הזרים היתה ממשלת העבודה הסוציאליסטית, בעת שאורה נמיר היתה שרת העבודה, ומי שיזם את המגבלות ואת המס על העסקתם היה מפלגת הליכוד. אולי זה לא מקרי, כשהמפלגה הסוציאליסטית כביכול מייצגת יותר את האליטות בעוד שהמפלגה העממית היא המפלגה הימנית. העובדים הזרים דוחקים את רגלי העובדים הפשוטים, שהם בעיקר עולים ממדינות איסלאם וממדינות ברית המועצות לשעבר. אם כבר רוצים לפתוח את השוק לעבודה זרה ולתחרות שתוריד את עלויות העבודה, הייתי מציע שיפתחו לכולם, גם לרופאים ומתכנתים מחו"ל. אבל האליטות שהתירו את הכניסה לפועלים הפשוטים לעולם לא ייתנו כניסה לעובדים שיתחרו בהן. לכן כשאמדוקס רצתה לייבא מתכנתים מהודו היא היתה צריכה להקים את המפעל בקפריסין. לעשירים גם נוח במסעדות היוקרה שבנויות על עובדים זרים מהמזרח.
הטענה המקובלת היא שענפים שלמים ישותקו ללא עובדים זרים. הם לא גוזלים ימי עבודה מפועלי בניין ישראלים הרשומים בלשכת התעסוקה.
"יש מעט מאוד מקומות שבהם אין תחליף לעובד זר ובמקומות כאלה אני מסכים שיביאו עובדים. בבניין אין צורך בהם. תראה מה קורה באתרי בנייה שבהם לא מעסיקים כמעט זרים - הם נהפכו לממוכנים ולא רואים שם כמעט פועלים. הפעלת ציוד דורשת עובדים מיומנים יותר, ששכרם גבוה יותר. כשהשכר עולה נמצא עובדים מקומיים איכותיים שיעשו את העבודה".
העובדים יכולים לסמוך על מערכת הפנסיה שתקיים אותם בכבוד מינימלי בתום תקופת העבודה?
"מערכת הפנסיה מבוססת על תוחלת החיים. כשביסמארק הנהיג את הפנסיה בפרוסיה של המאה ה-19 נקבע גיל הפרישה ל-65 - וזה לא השתנה מאז. אבל אז זו היתה הבטחה שכמעט לא היה צורך לממש, כי מעטים מאוד האנשים שהגיעו לגיל מופלג שכזה. מאז עלתה תוחלת החייים ב-12 שנה והעול על החיסכון גדל מאוד. אנשים שחוסכים לפנסיה אינם מודעים כלל לעלייה בהוצאות שלהם בגיל מתקדם וחסכונות הפנסיה של השכיר הממוצע לא יספיקו לקיום בכבוד. אנחנו נוטים לסמוך על הדור הצעיר והגידול בהכנסה שיאפשרו לתמוך בקשישים, אבל שיעור הירידה של הצעירים וההשקעה הלקויה במערכת החינוך אינם מנבאים שיישארו כאן מספיק צעירים כדי להבטיח את העתיד".
בשנים האחרונות התפתחה כאן תרבות של תרומה לקהילה. יש סיכוי לחלוקה הוגנת יותר?
"תרומה לקהילה היא מעין מס וולונטרי שהתפתח בארה"ב ומיובא לישראל. זה טוב בעיקר ליחסי הציבור של החברות שתורמות, אבל צריך להיזהר כשהכסף משמש גם להשפעה ונהפך מתרומה לקהילה להשקעה בקהילה".
שלמה מעוז
מצב משפחתי: נשוי + 3
מגורים: שהם
תפקידים קודמים: פקיד בלשכת המדען הראשי, עיתונאי, יועץ לשר האוצר, נספח כלכלי בלונדון
עוד משהו: אחיו הגדול הוא הכלכלן ד"ר אילן מעוז, היועץ הכלכלי למבקר המדינה
שלמה מעוז: "יש לנו את הטלוויזיה הכי מטומטמת בעולם אחרי איטליה - טלוויזיה שמרדימה את הציבור"
הדר חורש
27.4.2007 / 8:51