רוצים שיקוף מהימן של מעמדכם הכלכלי? אל תלכו לבנק; לכו לכיכר המדינה

בדרך כלל אני קולטת רמזים מהר, רק שבכיכר המדינה הייתי צריכה לשמוע ב-20 חנויות שונות את השאלה "את מחפשת משהו מיוחד?" כדי להבין שהשאלה הזו, בלוויית מחווה גופנית שמשמעותה ברורה, היא בעצם קביעה חד-משמעית שאני תפרנית עם חורים בכיסים. אבל איך לעזאזל הם יודעים. למוכרים בכיכר המדינה יש עיני רנטגן שמאפשרות להם לשקף את תכולת הארנק, ורק אז להחליט איזה יחס לתת לבעליו?



כנראה שכן: אם אתם רוצים לקבל שיקוף מהימן לגבי מעמדכם הכלכלי בחברה הישראלית אל תלכו לבנק, לכו לכיכר המדינה. ערכו שם סיור בינות לחנויות, בדקו כמה קרים משבי הצינה שתקבלו מהמוכרים הפרולטפובים (בעצמם פרולטרים בארון), ומקמו עצמכם בין שני קצוות הסקאלה: בקצה האחד נמצאים משבי קור מנומסים, כמובן, שמלווים בשאלה - "אתה מחפש משהו מיוחד?". אם קיבלתם כאלה, סימן שאתם נראים כמו כורי פחם בהפסקה בין משמרות במכרה. בקצה השני נמצאת בריזה נעימה אותה תקבלו רק בתנאי שאתם כסף חדש, כסף ישן, כסף מנישואין, או שרי אריסון.



מסתבר שיש לא מעט אנשים שהכניסה למעוזי היוקרה הללו מרתיעה אותם. "לא הייתי בכלל מעזה להיכנס לחנויות בגדים בכיכר המדינה", מסבירה ל'. "זה לא שבאמת יש לי מה לחפש שם, הרי אין לי תקציב לקנות שם. אבל לא הייתי נכנסת גם סתם ככה, כדי להסתובב ולראות מה העשירים קונים, למרות הסקרנות. כשהלכתי עם אמא שלי לקנות לה בגדים לחתונה שלי, התלבשתי יפה כאילו אני הולכת לנשף צדקה רק מהפחד שיגרשו אותנו מהחנויות היוקרתיות כשיקלטו שאנחנו לא משלהם".



האם באמת יש ממה לחשוש? TheMarker יצא לסיבוב בכיכר. היה מנומס, קר ויקר.



דני דין



בוהם (בגדים). כאן גיליתי שדני דין הרואה ולא נראה לא מת. נהפוך הוא, אני היא דני דין. המוכרת בקושי טרחה להעיף מבט. אחרי דפדוף ארוך בקולבים העזתי לשאול מאיפה הבגדים. "הכל מחו"ל", ענתה המוכרת, "את מעצבת?" שאלה בחוסר אמון, מנסה לתהות על קנקני. "לא ממש", עניתי וריחפתי החוצה, כיאה לעננת האוויר השקוף שאני.



המחיר



מצדה בכיכר (חנות הבגדים של מצדה זאבי). הפעם שמחתי לגלות שמתעלמים ממני - ליד הקופה התגודדו המוכרות עם כמה לקוחות וניהלו שיחה ערה על מאפייני העדה המרוקאית. ואני, לא רק ממעמד הפועלים, אלא גם חצי מרוקאית רחמנא לצלן. אבל שמלה אחת, יפה מאוד, סירבה לתת לי לצאת בחשאי מהחנות. "את חושבת שמידה S תתאים לי?", שאלתי, מנסה לתפוס את תשומת לבה של המוכרת. "בוודאי", ענתה ברוחב לב מפתיע. שכחתי שאני באמצע משימה חשאית - כמו טווס יצאתי מתא המדידה כשהשמלה לגופי. "כמה יפה לך", צהלה המוכרת. כדי להשלים את ההופעה היא שלפה נעלי עקב תואמות. כמו נרקיס בשעתו הבטתי בבבואתי שנשקפה אלי מהמראה. "יום אחד", לחשתי לעצמי, "כל זה יהיה שלך". "כמה הכל ביחד?" שאלתי בשאננות. "6,000 שקל", ענתה המוכרת. "ובכן, היום הזה ממש רחוק", הירהרתי. ביציאה מתא המדידה הגשתי למוכרת את השמלה בצער. היא לא הסתכלה לי בעיניים, או שמא אני לא הסתכלתי בשלה.



משהו מיוחד?



מרי (נעליים). בכניסה לחנות ישבו כמה בחורות וניהלו שיחה ערה. כניסתה של נציגת שכבת המצוקה, להלן אני, קטעה את חוט השיחה. אחת מהיושבות, ככל הנראה המוכרת, הפטירה לעברי בחמיצות, "את מחפשת משהו מיוחד?" "הו כן", רציתי להשיב לה, "נעליים. זה נחשב מיוחד בחנות נעליים?", תחת זאת יצאתי החוצה עם זנב מקופל בין הרגליים.



הכל יחסי



he she (מתנות). את עיני צד גאדג'ט חמוד להפליא - מסגרת אלקטרונית לתמונות של מצלמה דיגיטלית. "כמה זה עולה?", ביררתי עם המוכר האדיב. "680 שקל למסגרת הכי קטנה", הוא ענה מיד. "דווקא זול", מילמלתי. "הכל יחסי", השיב ומדד אותי במבט בוחן.



המידה האיטלקית



אמפוריום (בגדים). שלוש זבניות עומדות יחד. אני נכנסת ואחת מהן נשלחת אחרי. אני מדפדפת בשמלות בחמדה ומתאהבת באחת מהן, כשלפתע הזבנית ששומרת עלי מאחור אומרת: "מידה 40, נכון?" פרולטריון או לא, אני חושבת לעצמי, על זה אני לא עוברת בשתיקה: "תראי גברתי", אני אומרת לה, "את לא תנפחי לי את המידה". "תירגעי", היא עונה לי, "זאת מידה איטלקית - תחסירי ארבע מידות". אבל השיעור הקצר הזה בחשבון לא מכין אותי למחיר של השמלה - 4,900 שקל. "גם המחיר הוא במטבע איטלקי?", אבל הזבנית כבר לא שומעת אותי - היא עסוקה בניעור אבק בלתי נראה שדבק בשמלה שמדדתי.



סוציאליזם



אניק (בגדים). רק עכשיו נופל לי האסימון: טווח המידות בחנויות הבגדים בכיכר המדינה נע בין 34 ל-36, עם הופעות אורח לא מחייבות למידה 38. מי שלא מאמין שיש חוסר צדק בעולם ושחלוקת המשאבים אינה שוויונית, מוזמן לסייר בכיכר: הלקוחות הם לא רק עשירים מכולם, אלא גם רזים יותר. גם בחנות הזאת חזר על עצמו תרגיל דני דין: לקוחה אחרת, שנראתה עשירה ורזה ממני, זכתה לשירות אדיב מאוד. אאוץ'.



מפלגת הגימלאים



סקסי וומן (בגדים). חוסר הצדק בחלוקת המשאבים מתחדד ביתר שאת. על ספסל מול החנות יושב איש. שם, על רקע נוף פסטורלי של חולצות טי ב-900 שקל, הוא עוצר עוברים ושבים ומבקש מהם כמה שקלים כי הוא פנסיונר ואין לו מה לאכול. המוכרות בחנויות והעוברים ושבים עושים לו את תרגיל דני דין הידוע. מי שניגשים אליו בחמלה ונותנים לו כמה שקלים הם מי שממילא לא נראים שייכים לנוף הלקוחות הקבועים בכיכר.



אחד בפה, אחד בדלת



עודד קאשי (תכשיטים). "מה אתם מחפשים בדיוק?", המוכר שואל את הצלם ואותי. "השראה לקניית טבעת", אנחנו עונים. "מה שיש בתצוגה זה לא כל המבחר", הוא מסביר, "אבל תגידו לי מה בדיוק אתם רוצים". נשמע סביר, נכון? הבעיה היא שכל הדיאלוג הזה מתנהל בזמן שהמוכר עומד ליד דלת הזכוכית - הפתוחה לרווחה, על אף שהיא בדרך כלל נעולה ורק זמזם פנימי מאפשר את פתיחתה - ומטה את גופו לכיוון היציאה. לא צריך מומחה לשפת גוף. אנחנו מבינים ויוצאים החוצה.



הגילוי



בוצ'לי (בגדי גברים). שאריות הכבוד העצמי שלנו נשרכות אחרינו בקושי. אנחנו מספרים לבעלים של החנות שבאנו לקנות חליפה לאירוע. "באיזה טווח מחירים?" הוא מתעניין בחביבות, "מה הכי יקר?" אנחנו שואלים, "25 אלף שקל", הוא משיב. "אז זה מה שאנחנו רוצים לראות", אנחנו עונים במה שנשאר מהאסרטיוויות שלנו. "נו באמת, תהיו רציניים", הוא אומר, "זה הרי לא התקציב שלכם". אחרי סיבוב ב-20 חנויות, על סף דמעות, אנחנו משילים את הזהות הבדויה ומזדהים: צלם וכתבת, נעים מאוד. "נו, ולא העיפו אתכם מהחנויות?" הוא משתומם, "קיבוצניקית ושלוך? בחייכם, תראו איך אתם לבושים, אין לכם את השעון המתאים, הנעליים המתאימות, הפאסון". "ואם היו לנו כל אלה, היו מתייחסים אלינו יפה?", שאלנו בתקווה. "האמת היא שלא", הוא משיב בכנות: "או שיש את זה, או שאין. ולכם אין".