בשבוע שעבר דיווחה חברת דיסקונט השקעות, שבשליטת נוחי דנקנר, כי בשל צניחת הדולר היא תרשום הפסד של 45 מיליון שקל. דנקנר לא לבד: עשרות פיקדונות מובנים הושקו בשנתיים האחרונות על ידי הבנקים הישראלים, שגייסו מיליארדי שקלים.
בימים שבהם שער הדולר נושק לקו ארבעת השקלים - ומשלים ירידה של 16% (בשנתיים וחצי) - ניתן להניח כי עם ישראל למד שהטמנת דולרים מתחת לבלטות כבר אינה השקעה בטוחה ששומרת על ערכה לנצח. לעומת זאת, לסטרקצ'רים הדולריים הציבור ממשיך להיכנס מבלי משים ולהפסיד כסף.
שקיפות? לא בבית ספרנו
הנימוק השיווקי המרכזי שבו משתמשים היועצים הבנקאיים כשהם מוכרים את הפיקדונות המובנים ללקוחות הוא שהקרן מובטחת. כלומר, בכל מצב, גם אם התנאי של הפיקדון המובנה לא מתממש והריבית לא משולמת או שמדד ההצמדה יורד - הרוכש נשאר עם הסכום שהפקיד מלכתחילה.
זה בדיוק מה שמושך את הציבור לסטרקצ'רים. במקרים רבים, כשהלקוח צריך לבחור בין השקעה אחרת (מניות, קרנות תעודות סל ואפילו אג"חים) לבין פקדון מובנה, הנימוק המרכזי להשקעה הוא שהסיכון להפסד אינו קיים. אלא שבסטרקצ'רים צמודי דולר - ויש המונים כאלו - גם הקרן נשחקת.
וכך יוצא שהבנקים מגייסים מיליארדי שקלים לפיקדונות, וגוררים את הציבור - שחלקו אינו מודע לכך - להימור מט"חי על שער הדולר.
בנק לאומי לבדו הנפיק 55 פיקדונות דולריים בשנה האחרונה, והבנקים האחרים - השחקנים המרכזיים בתחום הם הפועלים, דיסקונט והבינלאומי - לא נופלים ממנו.
הבנקים לא מעבירים נתונים לגבי הסטרקצ'רים: בכלל, מדובר במוצר שאין עליו דיווחים או שקיפות כמו על קרנות הנאמנות. אבל בשנה שבה הדולר היציג צונח ב-12%, ברור ששיעור ההפסד של אלפי הלקוחות אינו נמוך.
למשל, לפני שנה, ב-17 במאי 2006, השיק בנק לאומי פיקדון מובנה דולרי לשנה (במקביל לפיקדון שקלי מקביל). הפיקדון הוצמד למדד הסחורות החקלאיות המשמשות לייצור אנרגיה חלופית. על תחום הסחורות דובר רבות השנה כתחום השקעה אטרקטיווי, וגם תחום האנרגיה החלופית זכה לסקס אפיל נכבד - כך שנראה היה שאין יותר מבטיח משילוב בין השניים. הפיקדון הדולרי של לאומי הבטיח שיעור השתתפות של 100% מעליית מדד הסחורות החקלאיות, אלא שאתרע מזלם של רוכשי הפיקדון - והמדד המדובר צנח מאז ב-12.5%. בצר להם, יכולים מחזיקי הפיקדון להיאחז בכך שהקרן הדולרית שלהם מובטחת - רק שהדולר ירד מאז ועד היום ב-12% (מ-4.5 שקלים ל-4 שקלים).
ההיסטוריה של הרולטה
אם לא די בפיקדונות הדולריים, הרי שבחודשיים האחרונים היינו עדים למבול פיקדונות מובנים שקליים, המסתמכים על הרעיון שכיוון השער היציג עתיד להשתנות. ב-26 בספטמבר 2006, בזמן שהדולר עמד על 4.31, השיק הבנק הבינלאומי פיקדון מובנה שקלי ל-4 חודשים, המאפשר מענק של עד 11% כתלות בהתנהגות הדולר.
לפי תנאי הפיקדון, אם במהלך תקופת המדידה יעלה השער פעם אחת ב-3% (ל-4.44) יחסית לשער הקובע - יזכה הרוכש בריבית של 11%. התוצאה ידועה עבור לקוחות פיקדונות אלה - הדולר היציג לא התקרב לעלייה שכזו בתקופה האחרונה.
רק שנראה כי בבנקים שכחו את הכלל שאומר כי "לרולטה אין היסטוריה" - ומניחים שאם הדולר ירד במשך שנתיים, זמן העליות מתקרב. אם זה בפיקדונות דולריים, אשר בשנתיים האחרונות תשואתם היתה תמיד נמוכה משל אלו השקליים, ואם זה בפיקדונות מותני דולר - השורה התחתונה היא שמדובר על אפיק שבו ציבור גדול, שאינו מודע לסיכוני המט"ח, נשאב להימור על הדולר במיליארדי שקלים - ומפסיד.
מה קורה בסטרקצ'רים הדולריים שהבנקים דחפו ללקוחות? אפילו הקרן נשחקה
חגי עמית
30.4.2007 / 8:56