שילה דה-בר, העורך החדש של "ידיעות אחרונות", נהג עד היום להשפיע על מהלך העניינים מאחורי הקלעים, בלי לקבל אחריות. במשך יותר משנתיים היה האיש של המו"ל ארנון מוזס למשימות מיוחדות, אך לא נשא כל תואר רשמי.
"כשהיוצרים פתחו במאבק על זכויות יוצרים מול חברת הוט (שמוזס הוא אחד מבעליה, א"כ), הציע מישהו להפגיש אותנו עם אדם מקורב מאוד למוזס בתקווה שאולי יסייע לנו", מספר הבמאי אורי ענבר. "נפגשנו עם שילה בבית קפה, ובין השורות הוא כל הזמן ניסה להבהיר לנו שהוא לא ממש קשור לעניינים. אז סתם גילגלנו שיחה מעניינת, שבאמת לא יצא ממנה כלום. אחרי כמה חודשים, בשיא המאבק, התקשר אלי יו"ר המועצה לשידורי כבלים ולוויין, יורם מוקדי, ואמר שהוט רוצים לפגוש אותנו. הגענו למשרדי המועצה, ושם חיכה לנו שילה, שאמר מיד, 'כמה כסף אתם רוצים?' היה די משעשע לגלות שמי שלא קשור לעניינים בעצם חותך את העניינים".
מבחינת דה-בר, סידור העבודה הנוח שלו יכול היה להימשך עוד הרבה זמן. "כשאמרתי לו 'יום אחד תהיה עורך ידיעות'", מספר אחד מחבריו, "הוא השיב, 'לא מעניינת אותי משרה קבועה עם אחריות, אני רוצה רק לייעץ'". אלא שמוזס החליט שבשלב הזה הוא נזקק לדה-בר בקדמת הבמה.
"ידיעות אחרונות", בתום שנתיים שבהן ערך אותו רפי גינת, זקוק לניעור עמוק. בתקופה שכל העיתונים בעולם מגששים את דרכם אל מול המדיה החדשה ובראשה האינטרנט, "ידיעות אחרונות" נתפש כארגון הקופא על שמריו. אמנם מדובר עדיין בעיתון הנמכר ביותר במדינה, אבל סקרי TGI האחרונים מלמדים שתפוצתו מתכווצת בהתמדה. דה-בר, שבטרם מלאו לו 40 שנה כבר הספיק למלא תפקידים בכירים ב"ידיעות אחרונות" ובערוץ 10 ולהתנסות גם בתחום ההיי-טק, נראה למוזס כאיש המתאים להצעיד את העיתון קדימה.
ימי הסודוקו
דה-בר נולד ב-1968 בעיר דיסלדורף בגרמניה להורים ישראלים, שנסעו לשם כדי ללמוד. אביו אדריכל ואמו מדריכת גננות, ויש לו שני אחים ואחות. בילדותו שבה המשפחה לארץ והוריו בחרו להתגורר במדרשת שדה בוקר ממניעים ציוניים, כפי שסיפר בעבר. דה-בר גדל במקום וגם למד במדרשה, ואחר כך התגייס לקורס טיס. הוא נפלט מהקורס אחרי כמה חודשים, עבר לסיירת יעל של חיל ההנדסה ושירת בה כקצין. אחרי שהשתחרר עבד במזרח אירופה כמאבטח של אנשי עסקים וגם שהה תקופה מסוימת ביפאן והתפרנס ממכירת תמונות. לימים יתגאה באוזני כמה מחבריו כי הוא זה ש"ייבא" מיפאן לארץ את שעשועון הסודוקו.
בראשית שנות ה-90 קיים "ידיעות אחרונות", לראשונה בתולדותיו, קורס עורכים, כדי להזרים דם חדש לדסק החדשות, שאויש אז בעיקר על ידי עורכים מבוגרים שעבדו בעיתון שנים רבות. אלפי אנשים הגישו מועמדות לקורס ומתוכם התקבלו רק עשרה, ובהם דה-בר ומי שאמור עתה לשמש עורך המשנה שלו, רון ירון. שני העורכים הזוטרים החדשים התבלטו עד מהרה, ובתוך תקופה קצרה קודמו לתפקיד ראשי דסק. דה-בר נהיה אז חבר קרוב של מיקי רוזנטל, שהיה ראש מערכת החדשות של "ידיעות אחרונות", וגם התקרב לאילון שליו, כשזה התמנה לעורך העיתון ב-1996.
ב"ידיעות אחרונות" הכיר דה-בר את אשתו הראשונה, אושרית קדמון, שהיתה מזכירתו של העורך משה ורדי. ב-1996, זמן קצר לאחר נישואיהם, נסעו השניים לטיול ובכביש הצפון התנגשה מכוניתם בפרה. קדמון, שהיתה בהריון, ישבה במושב האחורי ונהרגה במקום. כעבור כמה שנים התחתן דה-בר בשנית עם הילה אלרואי, אחייניתו של שליו שהחליף את ורדי. אלרואי היתה אז כתבת כללית ב"ידיעות אחרונות" ואחר כך נהייתה כתבת בריאות ב"מעריב". לפני כמה חודשים נפרדו השניים, ודה-בר נשאר לגור בדירת הפנטהאוז שלהם בכפר סבא עם שני ילדיהם.
חדשות יש מאין
ב-1999, כשמוזס החליט להדיח את שליו ולהחזיר את ורדי לתפקיד העורך אחרי שזוכה מרוב סעיפי כתב האישום שהוגש נגדו בפרשת האזנות הסתר, התמרמרו כמה מבכירי העיתון נגד ההחלטה, בטענה שנבעה משיקולים לא ענייניים. בין "המורדים" היו רוזנטל, נחום ברנע, סבר פלוצקר, רון בן-ישי, עורך המוסף לשבת רם לנדס וגם דה-בר. רוזנטל התפטר אז במחאה מהעיתון, וגם דה-בר ולנדס עזבו כעבור כמה חודשים.
הימים היו ימי בועת ההיי-טק ורוזנטל ודה-בר הקימו יחד חברת סטארט-אפ שעסקה בבינה מלאכותית. כעבור חודשים ספורים פרש רוזנטל ואילו דה-בר המשיך לחברת סטארט-אפ אחרת, שפיתחה תכנים למערכות סלולר. כעבור שנתיים הם שוב איחדו כוחות: רוזנטל פיתח מהדורת חדשות לערוץ הילדים ודה-בר שימש לו יועץ.
ב-2002 ביקש מנכ"ל ערוץ 10 מודי פרידמן מדה-בר לבדוק את הכדאיות בהקמת חברת חדשות עצמאית לערוץ, שבאותה תקופה שידר חדשות שהפיקה חברת "חדשות ישראל". דה-בר חשב שכדאי לערוץ לייצר בעצמו את החדשות, אבל כדרכו לא רצה לעמוד בראש החברה החדשה. הוא הציע לראשי הערוץ לגייס לצורך העניין את לנדס, שעבד אתו ב"ידיעות אחרונות" וגם שימש במשך כמה שנים עורך "אולפן שישי" בערוץ 2.
בתוך כמה חודשים הקימו השניים יחד את "חדשות 10" יש מאין. כתבים שעבדו אז תחתיהם מתארים את דה-בר, ששימש סגנו של לנדס, כעורך מבריק ומקורי במיוחד. "יש אנשים שבורכו ביכולת להצית רעיונות ולהפעיל מוחות של אחרים", אומר העיתונאי ירון לונדון, "שילה הוא אחד מאלה. הוא איש מאוד פורה".
דה-בר התאמץ למצב את חדשות 10 כאלטרנטיווה חצופה ונשכנית לחדשות 2. הוא שלח את עמנואל רוזן לבקר באי היווני, שעמד במרכזה של העסקה התמוהה בין איש העסקים דודי אפל לגלעד שרון, בנו של ראש הממשלה אז, והעמיד מארב פפראצי מחוץ לביתו של יחיאל חורב, הממונה על הביטחון במשרד הביטחון, שרק באותה תקופה הותר לפרסם את זהותו. הוא גם התגאה אז שחדשות 10 חשפו את נילי פריאל, בת זוגו של אהוד ברק. מנגד, דה-בר הורה לכתביו להימנע מלהכין כתבות על הלוויות הרוגים בפיגועים ועל משפחותיהם, אלא אם כן המשפחות עצמן מבקשות זאת. "סבלן של המשפחות מספיק גם כך", כתב לעובדיו.
הכל חומרים
אנשים שמכירים היטב את דה-בר מתארים אותו כבעל חשיבה עסקית מפותחת. ב-2003, כשערוץ 10 נקלע למשבר כלכלי ונכנס להקפאת הליכים, הוא יזם שורה של סרטי תעודה במשקל נוצה, כמו סרט על חייה של הדוגמנית מורן אטיאס באיטליה, שמילאו את לוח המשדרים וכונו בערוץ "צ'יק צ'ק הפקות". בתקופתו נשלחו כתבים לנסיעות בחו"ל על חשבון גופים מסחריים, וגם שולבו בחדשות כתבות שהשוו בין צימרים וכן בין חברות תעופה והדיפו ניחוח עז של תוכן שיווקי.
"שילה נמצא כל היום בסיעור מוח גדול עם עצמו", אומר אחד מהכתבים בערוץ 10. "יש לזה הרבה יתרונות אבל גם חסרונות. תמיד היה סביבו כאוס ארגוני מוחלט, לא היתה לו שום סבלנות לביורוקרטיה".
כתב אחר מתאר עורך שלעולם אינו יוצא מגדרו. "הוא אף פעם לא צעק כשטעית", אומר הכתב, "רק אמר 'חבל' בטון שלא השאיר מקום לטעות. בכלל, הוא תיקשר בעיקר דרך האס-אם-אס. קראנו לו 'רובוטריק' מאחורי הגב".
ב-2005 עזב דה-בר את חדשות 10 אחרי שנתיים בלבד. "אני איש של סטארט-אפים", אמר לאחד הכתבים שהתקשר להיפרד ממנו, "ברגע שאני מרגיש שהמקום כבר הולך בתלם, קשה לי להישאר".
הוא עבר לקבוצת "ידיעות אחרונות" כדי לשמש יועץ מיוחד למוזס. מתברר שהעזיבה שלו את העיתון ב-2000, לאחר פיטורי שליו, לא הותירה משקעים בין השניים. "נוני יכול לקרב גם אויב מר אם יחשוב שזה מועיל", אומר חבר משותף, "ושילה עזב בשעתו פחות ממניעים אידיאולוגיים ויותר בגלל תחושת מיצוי ומפני שהחברים שלו עזבו".
בשנתיים האחרונות טיפל דה-בר מטעם מוזס בענייני הוט וגם היה מופקד על תחום הטכנולוגיה ב"ידיעות אחרונות". בעימות סביב כתבת התחקיר על אלי לנדאו, שהוביל לפיטוריו של עורך "7 ימים" ניר בכר (כיום עורך מוסף "הארץ"), הוא צידד בעמדתו של עורך העיתון גינת, שסבר שיש לפסול את הכתבה, ולא קיבל את טענתו של בכר שהפסילה נובעת ממניעים זרים.
עיתונאים שעבדו בעבר עם דה-בר משוכנעים שגם כעורך ראשי הוא יפגין בשעת הצורך גישה דומה כלפי פסילת כתבות. "קשה לי לראות אותו חותך ורידים במאבק על סיפורים שנוני מבקש למנוע את פרסומם", אומר עיתונאי בכיר. "שילה הוא פרגמטיסט להחריד", אומר עיתונאי אחר, "הוא לא בן אדם אתי במיוחד. זה לא שהוא אדם רע חס וחלילה, אבל אין לו דעות קיצוניות לימין או לשמאל, השקפות רדיקליות בענייני איכות הסביבה או רגישות יוצאת דופן למסכנים. מבחינה זאת, הוא מתאים מאוד ל'ידיעות אחרונות'. בשבילו הכל בחיים זה חומרים, שאפשר ללוש ולהפוך לכותרות ולכתבות. הוא לא רוצה לתקן עולם, אלא לייצר עיתונות מעניינת שמוכרת".
מאז נודע על מינויו בשבוע שעבר כבר הספיק דה-בר לאמץ את הקוד הנהוג בקרב בכירי "ידיעות אחרונות" והוא אינו מתראיין. קשה איפוא להעריך את טיב השינויים שהוא מתכוון לחולל בעיתון, אבל על סמך ראיון יחיד שהעניק בעבר בכל זאת אפשר לקבוע שהוא מאוד לא מרוצה מהמצב הנוכחי. "לטעמי יש ב'ידיעות' כיום יותר מדי רעש אחיד מטרטר, ופחות מדי מה ומי לקרוא", אמר דה-בר בראיון ל"העיר" ביולי 2004. "פעם היו קוטפים כישרונות כתיבה ועריכה בשדות זרים, מכסחים את הדשא של המתחרים כמו מכבי תל אביב בכדורסל. היום כבר לא, וזו הסכנה לנוסחה של 'ידיעות'. כי אם לא מעדכנים, ומתחזקים, וחושבים, ויוזמים, וממציאים, התפוצה דינה לרדת".
שילה דה בר: דיוקן חלקי
אסף כרמל
1.5.2007 / 9:00