בנימין זאב הרצל, ששלשום צוינו על פי חוק 147 שנים להולדתו, היה כידוע אדם אופטימי עם חזון ציוני גדול ונלהב. ואולם גם אילו התגנבה למוחו מחשבה פסימית בודדת אחת מדי פעם, הוא בוודאי לא היה משער לאן יוביל הסכסוך המשפטי שהתגלע בשנים האחרונות בין המוסדות הציונים ובראשם ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, לבין מועצת חברת אוצר ההתיישבות היהודית - גלגול עכשווי של חברה כלכלית שנוסדה על ידי התנועה הציונית ועל ידי הרצל עצמו לפני כ-120 שנה.
חברת אוצר התיישבות היהודים (אוא"ה) הוקמה ב-1899 על ידי הרצל והתנועה הציונית, שהיתה באותה עת תנועה רב-לאומית שאינה מאוגדת בצורה משפטית כלשהי, כדי שתשמש כזרוע כלכלית לקידום הרעיון הציוני, לצד ובמנותק מהפעילות הפוליטית של התנועה. הצורך בהקמת החברה התעורר אצל הרצל לאחר שהוא לא הצליח לגייס מספיק כסף למטרות הציונות מתורמים וברונים, כמו רוטשילד והירש.
כדי ליצור זיקה בין החברה לבין התנועה הציונית, קבעו הרצל וחבריו במסמכי ההתאגדות של החברה הוראה, ולפיה לצד הון המניות הרגיל יהיו 100 מניות מייסדים, שיקנו למחזיקים בהן 50% מזכויות ההצבעה באסיפה הכללית, אך לא יקנו להם זכויות לחלוקת דיווידנד או זכויות אחרות בהון. המניות הוקצו לקבוצה של 20-100 אנשים שנקראה המועצה. בתחילת הדרך, עד 1911 קבוצה זו הורכבה כולה, מחברי הוועד הפועל של התנועה הציונית. המינוי למועצה היה לכל החיים, וכאשר חבר נפטר, הוא הוחלף באחר, על פי מינוי של חברי המועצה עצמם. כך זכתה התנועה הציונית לשליטה בחברת אוא"ה. המועצה היוותה גוף ניהולי נוסף לאורגנים המנהלים חברה בדרך כלל, כלומר האסיפה הכללית והדירקטוריון.
אין מחלוקת כי האחזקה של חברי המועצה במניות המייסדים היתה בנאמנות, ולא הקנתה להם את הבעלות בהן. נאמנות זו הוסדרה בשטר נאמנות מימיה הראשונים של החברה, שאינו מהווה חלק ממסמכי ההתאגדות שלה. תוקף השטר היה ל-21 שנים בלבד, אך הצדדים המשיכו לפעול לאורו גם לאחר מכן. על פי שטר הנאמנות, כל אחד מחברי המועצה רכש מניות מייסדים שנרשמו על שמם, והן הועברו למועצה, שהחזיקה במניות בנאמנות במשותף. הבעיה נוצרה כתוצאה מכך ששטר הנאמנות אינו קובע מיהו הנהנה של הנאמנות.
ב-53' הוסבה החברה הבריטית לחברה ישראלית, והיא הונפקה מאוחר יותר בבורסה בתל אביב. מבנה החברה הישראלית תאם במלואו את המבנה המיוחד של החברה הבריטית, לרבות קיום המועצה לצד הדירקטוריון וסמכויותיה. כתוצאה מכך, מאז ועד היום, אוא"ה היא חברה ציבורית נסחרת בעלת מבנה ניהולי ייחודי.
ב-52' חוקקה הכנסת חוק שהיקנה הוקנה להסתדרות הציונית ולסוכנות היהודית מעמד חוקי, כגופים משפטיים המייצגים את התנועה הציונית ומטרותיה.
עוד מראשית ימיה החברה הצליחה מעל ומעבר בגיוס כספים מהציבור למטרה הציונית. היא הקימה מפעלים כספיים גדולים, ובראשם את בנק אנגלו-פלשתינה - לימים בנק לאומי. עד 83' ומפולת מניות הבנקים, שלטה אוא"ה ב-75% מזכויות ההצבעה בבנק לאומי ובכ-2% מהונו. לאחר קריסת מניות הבנקים ב-83', נותרה אוא"ה רק עם 4.86% ממניות בנק לאומי, שערכן כיום הוא כ-1 מיליארד שקל. אחזקותיה של אוא"ה בלאומי הניבו לה לאורך השנים רווחים נאים מדיווידנדים, וכיום היא בעלת קופת מזומנים של כ-102 מיליון שקל. כספי אוא"ה אמורים לשמש על פי תקנונה לקידום פרויקטים ציוניים-כלכליים. עם זאת, מזה כ-20 שנה שאוא"ה מצויה למעשה בקיפאון, ולא קידמה כל פרויקט בכספיה.
הזדמנות בלתי חוזרת
החל מסוף שנות ה-90, אז החלה לעלות האפשרות שבנק לאומי יימכר לידיים פרטיות, דרשה ההסתדרות הציונית מאוא"ה כי תעביר לידיה את המניות המוחזקות עבורה בנאמנות. מועצת אוא"ה דחתה את הדרישה, בטענה כי המניות אינן מוחזקות בנאמנות עבור ההסתדרות הציונית, אלא עבור למטרות הציונות. מאחר שבכוונת ההסתדרות הציונית למכור את מניות אוא"ה לידיים פרטיות, שאינן דווקא מחויבות לרעיון הציוני, סירבה המועצה, המונה כיום רק 18 חברים, להעביר את מניות הייסוד. ההסתדרות הציונית טענה מנגד, כי מניות אוא"ה מוחזקות בידי מועצת החברה בנאמנות עבורה, ולא עבור הרעיון שביסודה בלבד, וכי היא רשאית להביא את הנאמנות לסיומה ולדרוש לקבל את מניות היסוד בחזרה.
בנובמבר 2003, פנה עו"ד ליפא מאיר בשם הסוכנות היהודית, המחזיקה ביותר מ-20% מזכויות ההון באוא"ה, לדירקטוריון אוא"ה בדרישה שיגיש תביעה אישית נגד חברי המועצה, עקב סירובם להיענות לדרישת ההסתדרות הציונית להעביר לה את המניות. אם לא ייעשה כן, תגיש הסוכנות תביעה נגזרת נגדם. הטענה היתה כי קיימת הזדמנות בלתי חוזרת למכור את מניות בנק לאומי במחירי שיא תוך כדי מכירת הבנק, שאם לא תנוצל, התמורה בעבורן תהיה נמוכה בהרבה.
למי הנאמנות?
הטענה היתה כי חברי המועצה הם אנשים מבוגרים, שאינם עושים לקידום המטרות שלשמן התאגדה החברה, אך נאחזים בקרנותיה להפקת תועלת אישית ושכר משמעותי מדי שנה. לטענת עו"ד מאיר במכתבו, חברי המועצה מעדיפים את עניינם האישי על פני עניינה של החברה.
חברי המועצה, תחת להשיב לפנייתו של מאיר, פנו באמצעות עו"ד חנן מלצר לבית המשפט המחוזי בתל אביב בתובענה למתן הוראות לנאמן. חברי המועצה, ובראשם עוה"ד הוותיק משה שליט, ויו"ר הכנסת לשעבר דב שילנסקי, ביקשו מבית המשפט לקבוע אם הנאמנות של המועצה היא להסתדרות הציונית כטענתה, שבכלל התאגדה עשרות שנים לאחר הקמת החברה וחתימת שטר הנאמנות; או שהיא לרעיון הציוני עצמו, כטענת המועצה. אם התשובה הנכונה היא האחרונה, הרי שהמועצה אינה חייבת, ולמעשה אף אסורה, לקיים את דרישת ההסתדרות להעביר לידיה את מניות היסוד, כדי שתמכור אותן לגורם זר. ההסתדרות הציונית יוצגה בהליך על ידי עו"ד אהוד גוט.
תביעה היסטורית
נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט אורי גורן, בחר לדון בתביעה ההיסטורית בעצמו. בפסק דין מקיף שניתן בשבוע שעבר, הוא סוקר את ההתפתחות ההיסטורית של החברה הכלכלית הציונית. טענתה המרכזית של המועצה היתה שאין לראות בהסתדרות הציונית כנהנית על פי הנאמנות, שכן ההסתדרות כלל לא היתה קיימת בעת יצירתה כישות משפטית. התאגדותה שנים לאחר מכן בחוק, אינה יכולה להכשיר את הפגם. הנאמנות היא למטרה, ועל כן חברי המועצה אינם רשאים לאפשר את מכירת המניות לגורם זר שאינו מזוהה עם המטרה הציונית.
ההסתדרות הציונית והסוכנות טענו מנגד כי הנאמנות נוצרה על ידי התנועה הציונית ולהגשמת מטרותיה, וכי המייצגת הנאמנה ביותר של מטרות הציונות כיום היא ההסתדרות הציונית. עוד נטען, כי בשעתו, על פי החוק הבריטי, לא ניתן היה כלל ליצור נאמנות למטרה, כטענת המועצה. ובעיקר, סמכו הגופים הציוניים את יתדותיהם, על כך שמכירת המניות בעיתוי הנוכחי תשיא את ערכן ותאפשר תועלת מירבית עבור העניין הציוני.
השופט גורן קובע ללא היסוס לטובת עמדתם של הגופים הציוניים, ונגד עמדת המועצה. לדעתו, הנאמנות נוצרה על ידי התנועה הציונית, שנציגתה המוסמכת כיום, לאחר הסדרת מעמדה המשפטי בחוק מ-52', היא ההסתדרות הציונית. לפיכך, ההסתדרות היא "הנהנה" על פי הנאמנות.
גורן קובע כי שטר הנאמנות שלכאורה היה תקף רק לתקופה של 21 שנה, עדיין בתוקף למעשה ומחייב את המועצה. על פי הפרשנות שגורן מעניק לשטר הנאמנות, הנאמנות נוצרה כלפי התנועה הציונית. גורן קובע כי בנסיבות שהיו רלוונטיות לאותה תקופה, אין לתמוה על כך ששטר הנאמנות אינו מציין את התנועה הציונית כנהנית על פי השטר, שכן זו לא היתה מאוגדת אז כישות משפטית. ואולם הכוונה של הרצל ושל ראשי התנועה הציונית היתה שמועצת אוא"ה תפעל בנאמנות עבורם.
השופט מבסס את קביעותיו גם על דברים של הרצל עצמו, הוגה הרעיון ומייסד החברה, שכתב: "תזכיר ותקנות ההתאגדות של 'האוצר' נוסחו כך שתשלוט בו ההסתדרות הציונית, שבהיותה ארגון בין-ארצי היתה בעצמה חסרה מעמד של גוף משפטי". גורן דוחה את גרסתו של שליט, שלפיה הנוהג היה שהמועצה רק מודיעה לתנועה הציונית על מינוי החברים החדשים לשורותיה, ולא ממנה אותם על פי הנחיותיה, וקבע כי המועצה ראתה את עצמה כפופה להנחיות ההסתדרות הציונית. הכפיפות נבעה, כך לדעת גורן, מנאמנותה של המועצה להסתדרות הציונית עצמה, ולא מנאמנות לרעיון מופשט, כנטען על ידה כיום.
גורן מציין בהסכמה דברים שנשא בהרצאה ד"ר אליעזר הופין, לשעבר מנכ"ל בנק לאומי, שלפיהם "לא נשארה להרצל דרך אחרת מלבד לעשות את חברי הוועד הפועל למועצה ולהאמין באלה שיבואו אחריהם - שיישארו תמיד עד כמה שאפשר קרובים לוועד ויפעלו ברוחו. אף פעם לא נשכחה על ידי המועצה המסורת שלפיה היא מייצגת בתוך האוצר את הוועד הפועל". מכל אלה מגיע גורן למסקנה כי המועצה לא הוכיחה את טענתה, כי הנאמנות היתה לטובת מטרה, ולא למען נהנה, וכי ההסתדרות אינה רשאית לדרוש ממנה את מניות היסוד לצורך מכירתן לזר.
גורן מכנה את הבעיה שהציגה המועצה - יצירת נאמנות כלפי גוף שעוד לא היה קיים בעת יצירתה - כ"תעלומה מלאכותית". ראשית הוא קובע, על פי דוקטרינת ה'מניעות', כי המועצה אינה יכולה לטעון כיום נגד הנאמנות שעל פיה פעלה במשך יותר מ-100 שנה. שנית, קובע גורן, באופן קצת מעורפל, כי ברגע שפעילות החברה הבריטית הועתקה לישראל ב-53', הנאמנות (שתוקפה פג כ-40 שנה קודם) שבה ונוצרה מחדש, ואז ההסתדרות הציונית והסוכנות כבר היו גופים משפטיים על פי חוקי ישראל.
אי לכך, נקבע, כי ההסתדרות הציונית היתה רשאית לפעול להפסקת הנאמנות. ממילא, קובע גורן, אין מוסמך יותר מההסתדרות הציונית כדי לקבוע את מטרות הציונות, והיא מוסמכת לקבוע שהאופן ההולם ביותר להשגת מטרותיה הוא מכירת המניות לאחר. גורן אף מוצא ממש בטענה זו מבחינה עובדתית.
לטענת המשיבות ששווי השוק של אוא"ה נמוך בשליש משווי הנכסים של החברה, אוא"ה משיבה בתגובה כי תמיד כאשר מדובר בחברות אם ובת נסחרות, השווי של החברה האם נמוך יותר מסיבות כלכליות גרידא.
הקשישים לא אשמים
השופט גורן ער לטענותיה האישיות של הסוכנות כלפי 18 חברי מועצת אוא"ה הנוכחיים, רובם קשישים, כי התעקשותם שלא להעביר את מניות הייסוד לידי ההסתדרות הציונית גרמה לסוכנות נזק. הוא מנסה בכל דרך להניא את הסוכנות מהגשת תביעות נגזרות אישיות נגד אותם קשישים. לדברי גורן, הוא משוכנע שהם האמינו בטענותיהם בתום לב, ופנו לבית המשפט על מנת שייתן להם סעד, יורה להם כיצד לנהוג ולמי נתונה נאמנותם. גורן מביע דעתו כי הסוכנות תתקשה מאוד להתגבר על קביעותיו כי המחלוקת בין הצדדים היתה משפטית וכנה, אם תדבק בכוונתה לתבוע תביעות אישיות.
גורן מביע תקווה ואומר, כי "אין לשכוח שמשך שנים ארוכות לא היו יחסיהם של הצדדים מצויים על שרטון, עד לסוף שנות ה-90. בשוך הסערה, תבכר ההסתדרות הציונית לשתף את אוא"ה בחלק מסוים מפרמיית השליטה שתתקבל". לבסוף, מורה גורן כי ההסתדרות רשאית לדרוש את מניות היסוד מהמועצה, וממנה את עורכי הדין של הצדדים, מלצר, גוט ומאיר, ככונסי נכסים על המניות, כך שיסדירו את הליכי העברתן. בסוף כל אלה קובע גורן שלא לחייב בהוצאות את חברי מועצת אוא"ה המבוגרים והמכובדים, שכוונותיהם היו טובות.
עו"ד חנן מלצר, בא כוח מועצת אוא"ה, מסר בתגובה, "כל הדיבורים על תביעות אישיות הם מתחום החוצפה ממש. בזמן שחברי המועצה לא שעו לדרישות הסוכנות וההסתדרות הציונית, הנכס השתבח כל כך, שקשה לראות הגשת תביעות אישיות בסיטואציה כזו. מעבר לכך איני מעוניין להגיב על פסיקה של בית משפט. עדיין לא נפגשתי עם הלקוחות, ולא החלטנו על צעדינו הבאים. אפגש עם חברי המועצה בימים הקרובים".
(ה"פ (1285/03)
עקב כוונת הסוכנות וההסתדרות הציונית לממש את חלקן בבנק לאומי - סכסוך התגלע בינן לבין חברת אוצר ההתיישבות
ארנון בן-יאיר
1.5.2007 / 12:09