עובדי ההיי-טק, שמתמרמרים נוכח הכוונה לגבות מהם יותר כסף בעבור השימוש ברכב הצמוד, היו מבינים אולי עד כמה מצבם טוב אם היו מודעים לתנאי העבודה של מייסדי הענף בישראל. "ב-1951, בתקופת הצנע, אנשי עיבוד נתונים הוגדרו כעובדי עבודה גופנית קשה, כי סחבנו מגירות מלאות בכרטיסי ניקוב של יבמ שבעזרתם הזנו נתונים למחשב. לכן גם קיבלנו תלוש נוסף למזון", מספר שמעון בוקשפן, 72, שסוגר לא פחות מ-57 שנים של עיבוד נתונים.
בוקשפן ועוד כ-10,000 אנשי היי-טק יגיעו היום לספארי ברמת גן, שם ייערך מפגש הדורות הגדול ביותר בתולדות המחשוב בישראל. בכנס, שאותו יזמה קבוצת "אנשים ומחשבים", ייפגשו אנשי היי-טק בעבר ובהווה, בהם בוגרי ממר"ם, דיגיטל, יבמ ויחידת המחשוב הממשלתית.
לרגל המפגש כינסנו כמה אנשי היי-טק ותיקים, שחושפים את ימיו הראשונים של הענף - אשר נקרא אז עיבוד נתונים והיה הרבה פחות זוהר. עד שנות ה-60 כמעט שלא היו מחשבים בישראל ואת ענף עיבוד הנתונים הניעו מכונות חישוב, שפעלו באמצעות כרטיסי ניקוב מקרטון וסרטי נייר מחוררים.
כרטיסי הקרטון היו בגודל 18.7X8.3 ס"מ וחולקו ל-80 עמודות, שכל אחת מהן ייצגה לאחר הניקוב ספרה או אות אחת. את הכרטיסים ניקבו קלדניות מיומנות וגם אנשי עיבוד הנתונים. הכרטיסים היו גם הקלט וגם הפלט של המחשב, והם נקראו באמצעות מכונה אלקטרו-מכנית.
"צריך להבין שמי שעבד במחשבים לא ראה אותם", אומר יצחק עמיהוד, 70, שמנהל את הוצאת הוד-עמי המפרסמת ספרות מחשבים. "כתבת תוכניות על ניירות, שלחת אותם לניקוב בכרטיסים, העברת אותם למחשב, וקיבלת פלט מנוקב. בכלל לא ראו מחשב".
בוקשפן מספר כי לא מעט טעויות נפלו בשיטה זו. "בתחילה היינו צריכים להקליד ולנקב ספרה אחר ספרה מתוך טופס רישום ידני", הוא אומר. "קרה שטעינו ובמקום לנקב חור של ספרה 2, למשל, ניקבנו חור של ספרה אחרת. אז מה עשינו? לקחנו פיסת קרטון וסתמנו איתה את החור המנוקב לאחר שהרטבנו ברוק. כשהרוק התייבש, הפיסה המודבקת נפלה וכך היה בלגן בחישובים".
מנכ"ל יבמ ישראל, מאיר ניסנסון, מספר כי בגלל השימוש בכרטיסיות הפעילה יבמ ישראל בבת ים מפעל לייצור כרטיסי קרטון. לדבריו, "במפעל יוצרו והודפסו כרטיסים מכל הסוגים וביבמ ישראל פעלה מחלקה מיוחדת ששיווקה והפיצה את כרטיסי הניקוב ללקוחות בכל המדינה".
ד"ר דדי מיטווך, 63, הוא הבעלים של חברת י.א מיטווך ובניו שמפיצה בישראל את מוצרי NCR (מערכות מחשוב). החברה הוקמה לפני 74 שנה והיא נמצאת מאז בבעלות המשפחה, שקשריה עם NCR החלו כבר ב-1906.
מיטווך מדגים את הסרבול הרב של הכרטיסיות ואת ההתקדמות העצומה שחלה בשנים האחרונות בענף המחשוב באמצעות הסיפור הבא: "בסוף שנות ה-60 הייתי צריך לבצע אופטימיזציה למערכת ניתוב מכולות להובלה ימית. כדי להעביר את המידע הסתובבתי כשבתא המטען של המכונית שלי היו בין חמש לעשר קופסאות, שבכל אחת מהן 2,000 כרטיסים מנוקבים. אם הייתי רוצה לאחסן כך שני ג'יגה-בייט, שכיום נשמרים בדיסק און-קי שנכנס לכיס, הייתי צריך להכניס למכונית 25 אלף קופסאות כאלה".
חשד ציבורי
ההיסטוריה של המחשוב בישראל התחילה הרבה לפני הקמת המדינה. בספרה "בחזית המחשוב" מספרת עמירה שחר כי מכונות החישוב הראשונות הגיעו לארץ ישראל בתחילת שנות ה-30 והותקנו במחלקה לסטטיסטיקה של השלטון הבריטי. לאחר הקמת המדינה פורקה המערכת והועברה לקריה בתל אביב, שם שימשה בסיס להקמת הממ"ס - מרכז המיכון והסטטיסטיקה של צה"ל. גם חברת החשמל היתה מראשוני המחשוב בישראל, כשרכשה ב-1939 מכונות חישוב לשם ניהול חשבונות הצרכנים. לאחר הקמת המדינה שימשו המכונות לניהול מרשם האוכלוסין הראשון של ישראל.
חלוצים נוספים בתחום המחשוב היו הסוכנות היהודית, רכבת ישראל ומשרד הטלפונים. המוסד הבנקאי הראשון שהשתמש במכונות לניהול חשבונות היה בנק אנגלו-פלשתינה (כיום בנק לאומי), שהתקין ב-1935 מכונות מתוצרת NCR.
עידן המחשבים האלקטרוניים התחיל בישראל ב-1954, לאחר שחיים ויצמן נפגש עם ד"ר חיים פקריס, שעמד אז בראש המחלקה לפיסיקה מתימטית באוניברסיטת קולומביה. ויצמן הפציר בפקריס להקים בישראל מחלקה למתימטיקה שימושית - וזה נעתר.
הוא הגיע לישראל ובסיוע צוות של מהנדסים, טכנאים ומדענים, שבראשם ד"ר ג'רלד אסתרין, בנה עוד באותה שנה את המחשב האלקטרוני הראשון בישראל, שנקרא ויצאק (WEIZAC - Weizmann Automatic Calculator). ויצאק פעל תשע שנים ואז הוחלף במחשב DC 1604A ובשני מחשבים נוספים שפותחו במכון ויצמן: גולם 1 וגולם 2, שהיו מהירים פי 100 מויצאק.
מהר מאוד נהפכו המחשבים לשימושיים לא רק בתחום המדעים. כבר ב-1954 הוקמה מל"ם, יחידת מחשב ממשלתית שהעניקה שירותי עיבוד נתונים לכל משרדי הממשלה. בשנים שלאחר מכן היתה היחידה בסיס להתפתחות תחום המחשוב במגזר האזרחי.
פוליטיקאים ואנשי ציבור התייחסו בחשדנות למכונות החדשות וניסו להבין מה בדיוק תורמים המחשבים למדינה. דוד בן גוריון הגדיל לעשות וביקר במכון ויצמן כדי לחזות מקרוב במחשב. שחר כותבת בספרה כי השאלה העיקרית שהטרידה אותו היתה אם המחשב יירש בעתיד את מקומו של האדם. רק כשהוסבר לו כי המחשב חסר בינה ופועל לפי הנחיותיו של האדם, הוא נרגע.
רוממיה הלוי-סגל, ראש מועצת סביון ומפקד ממר"ם השלישי (1978-1973), מספר כי בסוף שנות ה-60 הגיע עזר ויצמן, אז ראש אגף מבצעים בצה"ל, לביקור. "ויצמן הגיע לממר"ם וראה את המפעילים, שהיו חיילים עם פרופיל נמוך", הוא אומר. "הוא שאל מדוע הם לא בחילות שדה. הוא ביקש לבדוק את נושא המחשבים והתקציבים שקיבלו. מבחינתו אם זה לא הרג ערבים אז לא היה צריך להוציא על זה כסף".
לשמן את המחשב
בעת ביקורו של ויצמן בממר"ם כבר פעלו ביחידה מחשבים משוכללים יחסית. עד 1961 השתמש צה"ל במכונות חישוב מיושנות - אך בשנה זו נכנס בראשונה לשירות מחשב אלקטרוני: פילקו 211. "עוצמת המחשוב של המחשב הזה, שנתן שירותים לכל זרועות צה"ל, היה קטנה מזו של מחשב PC מודרני סטנדרטי", אומר יצחק מלאך, מפקד ממר"ם השמיני (1984-1987).
עוצמת המחשוב הנמוכה לא התבטאה בגודלם הפיזי של המחשבים. "המחשבים היו מאוד גדולים ופעם היינו צריכים לשבור את המסגרת של הדלת כדי להכניס מחשב פנימה", נזכר מלאך.
לאחר כמה שנים הצטרפו לפילקו מחשבים נוספים, מתוצרת יבמ, שהביאו עמם חידוש מרעיש: לצורך אחסון מידע הם השתמשו בסלילים מגנטיים במקום בכרטיסי ניקוב. ואולם לטכנולוגיה המתקדמת היה מחיר.
מיטווך משחזר: "הסרטים המגנטיים הסתובבו על כוננים והיו נתונים בתוך גלגלי מתכת דומים לאלה ששימשו בסרטי קולנוע. לפעמים הם לא היו מספיק מהודקים אל הכונן ובגלל מהירות הסיבוב הגבוהה קרה שהם התנתקו ועפו ממנו. מפעילי המחשב היו צריכים לקבל תוספת סיכון, כמו ביחידות השדה, כי זו היתה לפעמים סכנת נפשות לעבוד ליד כונן של סרט מגנטי".
לכונני הסרטים המגנטיים היתה בעיה נוספת: לעתים הגלגל שהניע את הסרט המגנטי נתקע והחיילים היו צריכים לשמן את המיסבים הסוררים. לטיפול המיוחד הומצא כינוי: "מצכוננים".
על אף שהמחשבים נזקקו לטיפולים שמוענקים בדרך כלל למכוניות, הם היו רגישים מאוד והאולמות שבהם הוצבו היו חייבים להיות נקיים מאוד ונטולי אבק. "העובדים היו מכסים את נעליהם בערדליים מבד ועוטים חלוקים לבנים, ואורחים שהגיעו לממר"ם חשבו שמדובר בחדרי ניתוח", אומר מלאך.
הלוי-סגל מספר כי על אף שעסק בעיקר בניהול מפעילים ותוכניתנים, לעתים הוא נאלץ לטפל גם בבעיות משמעת. "מחשבי ממר"ם שכנו באולמות בגודל של אולמות ספורט", הוא מספר. "בתחילה כיבינו את המחשבים בסוף שבוע וביום ראשון הדלקנו אותם שוב. התוצאה היתה שספקי הכוח קיבלו מכת חשמל. החלטנו להשאיר את המחשבים פועלים גם בסופי שבוע.
ביום ראשון אחד הגעתי לבסיס וראיתי סימנים של כדור בכל האולם. מתברר שכמה חיילים ששמרו על המחשבים החליטו שאפשר לשחק שם כדורגל. לא אני שפטתי אותם, אבל אני לא צריך לספר מה קרה להם".
גיבוי עם פחי סולר
גם באזרחות לא עשו המחשבים חיים קלים לאחראים עליהם. ניסנסון מספר כי כשהגיע מחשב המיינפריים הראשון ללשכת השירות של יבמ, ששכנה ברחוב לינקולן בתל אביב, היה צריך לעצור את התנועה כדי להכניס פנימה את המערכת.
כיום אחד התחומים המפותחים ביותר בענף המחשוב הוא גיבוי והתאוששות מאסון. ואולם בשנות ה-60 התחום הזה נראה לגמרי אחרת. מיטווך נזכר: "כשהיינו צריכים לבצע עיבודים קריטיים עם מחשבי המיינפריים של NCR, שנמצאו בלשכת השירות שלנו ברחוב קרליבך בתל אביב, הלכנו לתחנת דלק סמוכה והבאנו פחים של סולר כדי למלא את הגנרטור והאלטרנטור שלו. כך, גם אם היתה הפסקת חשמל היינו יכולים לבצע את העיבודים בזמן".
עמיהוד מספק אנקדוטה נוספת: "מכיוון שבעבר המחשבים לא היו מסוככים מפני חשמל סטטי, סיפרו שנשים שלבשו בגדים תחתונים מניילון - דבר שהיה מקובל באותה תקופה - גרמו לשיבוש בפעולת המחשבים כשחלפו לידם, בגלל החשמל הסטטי שנוצר".
כשהמחשבים כבר עבדו, הביצועים היו מאוד לא מרשימים ביחס לימינו. "עבדתי באמצע שנות ה-60 עם יבמ 1401, מחשב עם זיכרון של 8K שהיה אפשר להרחיב אותו עד 16K", נזכר עמיהוד. "הוא פעל עם כרטיסי ניקוב והיתה מחוברת אליו מדפסת. המשימה שלי היתה להדגים מולטיפרוגרמינג - ביצוע שתי משימות עיבוד או יותר במקביל.
הפעלתי את הלחצנים בלוח הבקרה הראשי של המחשב והכנסתי כמה כרטיסי ניקוב כדי להפעיל פקודת הדפסה. אחרי שלוש-ארבע ריצות מלוח הבקרה אל קורא הכרטיסים והמדפסת הצלחתי לגרום למחשב להדפיס את הכרטיסים ובמקביל לבצע חישוב. זה היה 'וואוו'. אנשים עמדו מעבר לזכוכית, ראו איך מחשב עושה מולטיפרוגרמינג ומחאו כפיים".
עמיהוד היה בר מזל: רבים מאנשי המחשבים כמעט שלא זכו להתקרב למחשב. מיטווך, שהיה איש סגל בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב, נזכר כיצד היה צריך להזמין מראש זמן מחשב. "כשהיינו צריכים לעבוד עם המחשב, שהיה מורכב מכמה ארונות בגודל של מקרר ביתי ממוצע, קבעו לנו תור להתייצב ביום מסוים בשבוע הבא, בין ארבע לארבע וחצי למשך עשר דקות".
מעבד בהתאמה אישית
כל המרואיינים מציינים לא תיארו לעצמם שתעשיית המחשוב תתפתח לממדים שאליהם הגיעה, אך היו מלאי אמונה בתחום. מלאך: "ראיתי שבוגרי ממר"ם ששירתו שש שנים בצה"ל מקבלים הצעות מחו"ל. זה נתן לי אינדיקציה שהמוח הישראלי מבוקש, למרות מי שאמר בשנות ה-60 שמוח יש אבל שכל אין" (מלאך מתייחס לכתבה של אורי אבנרי, שגרס כי ההחלטה לרכוש בעבור ממר"ם את המחשב של פילקו היתה בזבוז כספי ציבור - ג"ג).
ואולם במבט לאחור, ניתן לאתר כבר בימים ההם את ניצני הצלחת ההיי-טק הישראלי. הלוי-סגל מתאר את רוח היזמות הישראלית, שמצטיינת בהיבט היצירתי והטכנולוגי, אך גם נוטה לעגל פינות. "באחד הימים החלטנו לחבר מערכת אינטרקום בין הבניין המרכזי של ממר"ם לאחד הצריפים", הוא מספר.
"כבל רב-גידי היה מאוד יקר ולאגף כוח אדם לא היו תקציבים פנויים לכך. אז החלטנו לעשות משהו אחר. לקחנו פנימית של אופניים והשחלנו לתוכה חוטים. זה עבר את עשרת המטרים הראשונים, אבל אחר כך כבר לא. שלחתי את החיילים למרפאה כדי שיתנו להם טלק ושפכנו אותו לתוך הפנימית כדי שנוכל להשחיל את החוטים בקלות".
מיטווך נזכר כיצד חלוצי ההיי-טק לא חששו להתעסק בקודש הקודשים של המחשב: המעבד המרכזי. "אז לא התביישו לפתוח את המעבד המרכזי, לשחק עם החיווט ולשנות בכך את הפקודות שהמחשב בכלל מסוגל לבצע", הוא אומר. "אפשר לתאר כיום מצב שבו אם יש בעיה במחשב אתה פותח אותו ומשנה משהו בפקודות של שבב העיבוד המרכזי שלו? זה על הגבול שבין הבלתי אפשרי למדע בדיוני".
כיום אנו ממהרים להחליף ציוד מחשב שהתקלקל או סתם התיישן. ואולם בעבר, המחירים הגבוהים של הציוד גרמו לאנשים להשקיע הרבה מחשבה ומאמץ בניסיון להאריך את חייו. "כשהדיסק התקלקל לקחו את ראש הקריאה והכתיבה שלו ושייפו אותו עם נייר שעם, כדי שיוכל להמשיך לעבוד", אומר מיטווך. "אלה היו דיסקים של ארבעה מגה-בייט. היום מישהו היה בכלל מעלה על דעתו לתקן דבר כזה?!"
גם כשחלקי המחשב יצאו באופן סופי משימוש המאלתרים ניצלו אותם היטב. "לסרטים המגנטיים היתה איכות טובה מאוד", נזכר הלוי-סגל. "היו כאלה שלקחו סרטים מגנטיים שיצאו משימוש, ישבו בבית וחתכו אותם עם סכיני גילוח לרצועות צרות יותר כדי שיוכלו להשתמש בהם לטייפים רגילים".
פגישת המחזור של ותיקי ההיי-טק הישראלי
גיא גרימלנד
4.5.2007 / 9:40