השנים שבילה מאט דיקינסון בשלג ובמקומות שבהם תנאי מזג האוויר קשים העניקו לו תובנות על מנהיגות

לונדון



למאט דיקינסון (Matt Dickinson) יש עבודה שרבים יכולים רק לחלום עליה - הוא יוצר סרטים דוקומנטריים על משלחות טיפוס הרים.



בעשרים השנים האחרונות ליווה עם מצלמתו יותר מ-40 משלחות בדרכן הבלתי נתפaת אל פסגות האוורסט, קיי 2 ואחרות. סרטיו, שצולמו באוויר הדליל ובתנאים קשים במיוחד, מוקרנים בערוצי טבע כמו הנשיונל ג'אוגרפיק, דיסקברי, ו-BBC.



דיקינסון רגיל שאנשים מתלהבים כשהוא מספר במה הוא עובד, לכן הוא מרבה להראות תמונות שמסמלות את החיים במחנות המטפסים: שלג, בנזיניה לבישול, סיר קטן ומלוכלך וסימני שתן שהותיר על השלג מישהו שזחל מאוהלו אל הכפור שבחוץ.



"אנשים חושבים שיש לי עבודה מרתקת וזוהרת", הוא אומר בחיוך, "אבל מקום העבודה שלי עלוב. תארו לעצמכם עשרה שבועות באוהל עם בן אדם שאין לך מה לומר לו, שלג מומס לצרכי שתייה, מזון דלוח וקור עז".



לימודי התמודדות



השנים שבילה בשלג ובמקומות שבהם תנאי מזג האוויר בלתי אפשריים, העניקו לדיקינסון תובנות שחורגות מתחום הצילום הדוקומנטרי.



ככל שהצטרף ליותר משלחות הבין שיש הרבה מה ללמוד מהאנשים שמטפסים על הר פעם אחר פעם, ומאלה המתמודדים בכל פעם עם הר אחר.



בתצפיות שעשה דרך עדשת המצלמה שאל עצמו מי הם המנהיגים, הפועלים בכל זירה שהיא, שיכולים להוביל צוות אל המשימה המטורפת, ולהשיבו פעם אחר פעם אל המחנה - בחיים.







"אל תחשבו על ההר" אמר דיקינסון למנהלים בכירים מעולם השיווק והפרסום, כשפתח את הרצאתו בכינוס - WildFire Ideas That Spread And Sell (ובתרגום חופשי: רעיונות שמוכרים) של חברת הפרסום הבינלאומית Leo Burnett (המחזיקה בישראל במשרד הפרסום גלר-נסיס) ומגזין השיווק Contagious. "חשבו עליו כעל עתיד, כעל ארץ לא נודעת".



לא לחינם בחרו המארגנים להזמין את דיקינסון לפתוח את הכינוס הבינלאומי היוקרתי. תעשיית הפרסום, כמו תעשיות רבות אחרות, נמצאת בשינוי מתמיד, ומתברר כי למנהלי כל התחומים יש הרבה מה ללמוד מן הדרך שבה פועלים מנהיגי המשלחות בדרכם אל הפסגה.



המנהיג הוא זה שמבין את ההר



דיקינסון טוען כי מציאות שבה פועלים מטפסי הרים דומה מאוד לזירה העסקית המורכבת. "כשמטפסים על קרחונים צריך לדעת שהם כל הזמן נמסים מתחת", הוא אומר, "זה נראה שקט - אבל טעות אחת יכולה להרוג את הצוות. זה נראה רגוע - אבל סופה אחת עלולה להפוך את התוכניות בין רגע. לכן", הוא ממשיך, "חייבים להבין את הסביבה שבה פועלים - כדי לשרוד. המנהיג הוא מי שמבין הכי טוב את ההר".



המנהיגים המצליחים ביותר, על פי דיקינסון, היו אלה שלא נכנעו, השכילו להרכיב צוות מגוון שבו פועלים כתף אל כתף אנשים מנוסים ומנוסים-פחות מארצות שונות. המנהלים הטובים ביותר הבינו כי עבודת הצוות, ולא הפעלת הכוכבים הסוליסטים, קריטית להצלחה.



"תראו", הוא אומר כשהוא מקרין את פני האנשים ברגע שבו הם עומדים בקור למרגלות ההר. הבעות הפנים מראות בעתה, לא פחות מצפייה והתרגשות. "התקשורת בתוך המשלחת חשובה, כי אנשי הצוות, כמו גם המנהיג, מפחדים".



שאלת המחיר שעלולים לשלם היוצאים לדרך עלולה להסתכם בחייהם של המטפסים כשמדובר באוורסט, או באיבוד הון, ביטחון עצמי או שם טוב כשמדובר בזירה העסקית. "כשמטפסים על ההר שאלת המחיר אינה השאלה של כמה טעויות אפשר לעשות בדרך לכישלון", אומר דיקינסון, כשמאחוריו שלושה מסכים שמהם מתנוססת פסגת האוורסט, "אלא כמה טעויות אפשר לעשות בדרך לקטסטרופה. יותר ממאה גופות של מטפסים מצוינים שוכבות על ההר. כשמתרחש אסון תמיד מאשימים את ההר או את המזל שאזל, אבל את תוצאות המסע אל הפסגה ובחזרה ממנה, יקבעו לא רק הקוביות".



רבים מאמינים שכדי להצליח די בחלום ובאמונה בכך שיתגשם. דיקינסון מצנן את ההתלהבות: "אני פוגש הרבה אנשים כל שנה. הם מעוניינים שאצלם את המשלחת שלהם כדי שיקבלו מימון, אבל חלום לא מספיק כדי לגבש צוות, כדי להכיר את ההר. מנהיג חדשן הוא מי שמסתכל אל העתיד, אבל אם הפעם הראשונה שהוא פוגש את ההר היא כשהוא עומד מולו - הוא הפסיד".



המסע, לתפישתו של דיקינסון מתחיל קודם - בהיכרות אם אנשים שכבר עשו את המסע; בקריאה; בהבנת הדינמיקה של הטיפוס. ברגע לא מחושב אפשר להביא למותו של צוות שלם ולכן חייבים לשים לב לפרטים הקטנים. "השורדים", הוא אומר, "הם מי שיודעים שצריך לשים טישו בנחיריים כי אחרת הקור העז חודר דרך האף ומקפיא את המוח".



מגיעים בשלום למחנה הראשון



בדרכו אל ההר פגש דיקינסון בשני סוגי מנהיגים: האחד אומר לעצמו ולצוות - "אנחנו יוצאים למסע מרתק ואני רוצה שכולם יחזרו בחיים", והשני הוא זה שמוכן לעלות לפסגה בכל מחיר, והוא גם בעל הסיכויים להרוג מישהו מבין חברי המשלחת. "מי ששם לעצמו מטרה לחיות - מצליח יותר", קובע דיקינסון, "והצוות יודע להעריך את זה".



אחת התכונות החשובות למנהיגים היא היכולת לעזור לצוות להתמודד עם המסע אל הלא נודע ולהבהיר את הדרך ככל האפשר. אמנם איש לא יכול לחזות כיצד יתפתח הטיפוס, מאחר שלתנאי מזג האוויר תפקיד מכריע בתוכנית המסע, אבל מיקומו של המחנה הראשון, בדרך כלל ברור מראש.



"מנהיג שמכין תוכנית מפורטת למחנה הראשון ומטיל על אנשי הצוות אחריות בהקמת המחנה ודאגה לציוד הדרוש, נותן לצוות שלו מטרה זמינה ובהירה יותר מ'להגיע לפסגה', ומשדר לחברי הצוות כי הוא מאמין בהם וכך רוכש את אמונם", אומר הצלם.



מי שההתמקדות במחנה הראשון בלבד תמוהה בעיניו, כנראה מעולם לא טיפס על הר מושלג בגובה אלפי מטרים מעל פני הים. "בנשימה הראשונה מעל גובה 20 אלף רגל (כ-6000 ק"מ - ס.ק), במחנה הראשון, מרגישים שהמוח קופא בכל נשימה ואין חמצן", הוא מספר. "אתה אומר לעצמך 'אעשה עשרה צעדים ואז אנוח', אבל בקרח כל צעד הוא אינצ'. זה קשה. אחרי כל צעד רוצים לנשום ואף פעם לא רואים את הפסגה. מנהיג הוא זה שיכול לשלוף בשלב הזה מהארסנל שלו עידוד שיעזור לעשות סדר בכאוס.



"מנהיג מנצח הוא מי שיכול לכנס את הצוות ולומר: 'איזה יופי שבנינו את מחנה מספר אחת'. כולם מופתעים מזה שהמנהיג אומר 'איזה יופי', ואז המנהיג נותן משימה שנייה: 'בואו נשלח חלוץ לכיוון מחנה מספר שתיים'. ככה פועלים: צעד אחר צעד - משימה אחר משימה".



לא רק הבהרת המשימות חשובה. "מנהיג טוב הוא מי שדואג לצוות שלו", מדגיש דיקינסון, "זה שיודע לומר לצוות - תאכלו, שלחו פקס הביתה - תודיעו שאתם בחיים. הוא נוטע באנשים מוטיבציה מאחר שהם חשובים לו".



הניסיון מקבע (ולפעמים הורג)



לניסיון תפקיד חשוב ומכריע ביכולת לטפס שוב ושוב על ההר, אבל לעיתים, דווקא הניסיון מהווה מכשלה. זה קורה כשאתה בטוח שפיצחת את הנוסחה. כדוגמה הביא דיקינסון את סיפורה של חברה למסעות טיפוס לפסגת האוורסט שהקימו כמה מטפסי הרים מנוסים. החברה פירסמה מודעות תחת הכותרת: "100% הצלחה בטיפוס". באחד ממסעות הטיפוס שלהם נתקלו לפתע בסופה. "באוורסט רואים את הסערה באה לקראתך. רוח מעיפה קרח מההר, לא רואים את המטפסים האחרים, לא רואים את המחנה. ברגע אחד אתה אבוד, מחפש משהו להיאחז בו. ככל שעולים בהר יותר קשה לשרוד סופה כזאת וההצלחה תלויה יותר ויותר באישיות המטפס. יש הרבה דרכים להצליח לשרוד, אבל דרך אחת לא למות", מספר דיקינסון.



כאשר מטפסים על האוורסט יש כלל ברזל - להגיע לפסגה עד השעה 13:00 או לחזור. אם לא מגיעים לפסגה ב-13:00 זהו גזר דין מוות בטוח כי אין אוכל, אין חמצן, אין שק שינה או אוהל והכפור עז. הצוות המצוין שהכיר את הכללים התפזר בשל הסופה, והחל לרדת למטה. אבל לא כל חברי הצוות הגיעו בשלום חזרה למחנה.



הבעיה, לתפישתו של דיקינסון, היתה בעובדה שהם פעלו לפי החוקים והנהלים הקבועים שלהם. "העתיד לא ידוע. ברגע שאתה חושב שיש לך את הנוסחה הנכונה וצוות שיודע ליישם אותה, אתה הולך למות. כי הנוסחה מנהלת אותך במקום שאתה תנהל אותה.



"צוותים שיצליחו הם צוותים שיכולים לדבר, להעז. שמסוגלים לחשוב יחד כיצד לקבל יותר חמצן, האם יש מחנה קרוב יותר, האם הטיבטים יאריכו את אישורי השהייה שלהם ויתנו להם זמן נוסף לנסות ולטפס שוב. לא צריך להיות אינדיאנה ג'ונס. הרבה מנהיגים אמיתיים או אנשים שיכולים להיות אנשי צוות מצוינים, היו האנשים הכי שקטים", מסכם דיקינסון ומציע להימנע מסטריאוטיפים.



נתון נוסף שחייבים מנהיגי משלחות לקחת בחשבון בדרכם להצלחה הם הגורמים המלווים. לכל קבוצת מטפסים מצטרפים שארפות - אנשי ההרים הנפאלים או הטיבטים שההר הוא ביתם. בעוד התיירים משתמשים בבלוני חמצן - השארפות מטפסים בהר ללא הבלונים וסוחבים את הציוד. הם מקבלים 12 דולר ליום ומטפסים להר לפחות פעמיים בשנה. בשביל השארפות ההר הוא קדוש. מנהיג שמבין זאת ישקיע כסף כדי לקיים במהלך המסע את טקסיהם המקודשים עבור ההר. "מי שלא עושה זאת לא יזכה בשיתוף הפעולה של השארפות שיודעים להציל את עצמם בעת הצורך", מזהיר דיקינסון.



עבודת צוות ותקשורת הן יעדים חשובים ביותר בשביל מנהיג שמעוניין להגיע אל הפסגה ולחזור - אבל אין בהן די. לעתים, דווקא כשמגיעים קרוב לפסגה, צריך המנהיג לדעת לשחרר את אנשי הצוות שמעוניינים ויכולים להגיע לפסגה לבדם. "בשלב מסוים כבר אין חמצן ואז הטיפוס על ההר הופך לענין של יחידים", מתאר דיקינסון. "צריך לעודד את האנשים שרוצים ויכולים ללכת לפסגה, גם אם זה בדרך אחרת. יש אנשים בצוות שמגיעים לקצה גבול היכולת שלהם, ולא יכולים לעלות לפסגה, אחרים דווקא יכולים".



לסיכום דיקינסון ההרצאה, הראה דיקינסון תמונה של מטפס הרים המגיע לפסגת האוורסט. על זקנו פירורי שלג, רגליו כמעט כושלות אבל עיניו קורנות. "המזל הוא לא הנושא פה. האיש שהגיע פעם רביעית לפסגה הוא מי שיש לו את הצוות, היכולת והאש שבוערת בתוכו".