סמי עופר ורפי גינת הפעילו לחץ על אהוד אולמרט - ועופר פוצה על השבת מניותיו בחברת בתי הזיקוק

אהוד אולמרט, בתפקידו לשעבר כממלא מקום ראש הממשלה, שר התמ"ת, וממלא מקום שר האוצר, קיים לקראת סוף 2005 פגישה עם איל ההון, סמי עופר. הפגישה התקיימה בלשכת אולמרט, במסגרת המו"מ שניהל עופר עם המדינה לקבלת פיצוי בגין מניותיו בחברת בתי הזיקוק לנפט. ואולם, כדי לקדם את המו"מ, נקט עופר בצעד יוצא דופן: הוא הביא עמו לפגישה את ידידו האישי, רפי גינת, שהיה באותה עת עורך "ידיעות אחרונות". המטרה היתה ברורה: הפעלת לחץ תקשורתי על אולמרט.



רפי גינת היה אז אחד האישים החזקים בתקשורת. אולמרט נזקק אז, כמו היום, להגנת התקשורת ולכיסוי אוהד, ומי אם לא העיתון של המדינה יכול לעשות זאת טוב יותר. הנה כי כן, בעסקה זו חברו יחדיו הון, שלטון ועיתון.



חודשים ספורים קודם לכן מונה אולמרט למ"מ שר האוצר, במקום בנימין נתניהו, שהתפטר מתפקידו. הימים היו ימים של חוסר ודאות. ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, איים בהקמת מסגרת פוליטית חדשה, ובסופו של דבר הקים את קדימה. אולמרט עמד אז בפני הכרעה אישית: ההצעה להצטרף לשרון ולקבל תפקיד בכיר מאוד (אולמרט דרש לקבל את תפקיד ממלא-המקום), או לעזוב את הפוליטיקה ולצאת לעסקים. אולמרט הכריע בעד הפוליטיקה.



המו"מ בין עופר למדינה היה מורכב. עופר נדרש, מכוח הסכם היסטורי עם המדינה, להשיב לאוצר את מניותיו בבתי הזיקוק (26%), ללא תמורה כספית מעבר למה שקיבל במשך השנים. עופר סירב. הוא דרש פיצוי של מאות מיליוני דולרים, וטירפד, למעשה, את תהליכי ההפרטה של בתי הזיקוק - אלא אם יקבל פיצוי נאות, מבחינתו. פקידי האוצר הסכימו, בשלבים מסויימים, להעניק לעופר פיצוי בסך 137 מיליון דולר, וזאת כדי לסלק מכשולים ולאפשר הפרטת בתי הזיקוק.



התנועה לאיכות השלטון עתרה לבית המשפט העליון נגד תשלום הפיצוי. בעקבות זאת, ונוכח הביקורת הציבורית, חזרו בהם פקידי האוצר מההסכמה לשלם את הפיצוי האמור. לכן, ביקש עופר את התערבות אולמרט, וכך הגיע לפגישה עם איש רב השפעה - עורכו של העיתון הנפוץ במדינה. אולמרט הסכים בחפץ לב, כמנהגו, להיפגש עם סמי עופר, ובד בבד - לא נמנע מקיום הפגישה בהשתתפות גינת, למרות שמדובר בפגישה עסקית-מוסדית. מיותר כמעט לציין: גינת תמך בעופר ואמר בפגישה כי עושים לו עוול כשמנסים לקחת ממנו את המניות, ללא תמורה.



ההמשך ידוע: באוצר עמדו על הרגליים האחוריות וסירבו לאשרר את הסכם הפיצוי לעופר. אולמרט, לעומת זאת, בכובעו החדש, הביע עמדה לפיה יש להעניק לעופר פיצוי כספי מסויים. בנסיבות אלה, ולאחר מאבק משפטי, דחה בית המשפט העליון את עתירת התנועה לאיכות השלטון, לצד ביקורת שאומנם מתח על העברת נכסי מדינה, באופן זה, לידי משפחת עופר. התוצאה: משפחת עופר קיבלה פיצוי בסך 137 מיליון דולר, שמלכתחילה לא הגיע לה. הציבור ניזוק.



אולמרט נהנה גם הוא משירותי הידיד החדש-ישן. אם קודם לכן הוא זכה רק להגנה מובהקת של העורך האחראי, ארנון (נוני) מוזס, הרי שלאחר מכן הפך גינת לתומכו ולמגינו. בתקופת גינת כעורך, נמנע העיתון מלפרסם פרשות שחיתות של אולמרט, וכן נמנע מפרסום מידע חשוב שנחשף בכלי תקשורת אחרים.



בשנה שחלפה ביקש גינת, והוזמן לפגישה עם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז. בפגישה נכחו עוזריו של מזוז. הכתבת המשפטית של "ידיעות אחרונות", טובה צימוקי, השתתפה גם היא. אם סבר מזוז כי גינת מגיע לפגישה כדי לשמוע ולדווח על ההכרח לנהל מערכה ציבורית גדולה כדי לאכוף את שלטון החוק, הוא טעה. בפועל, גינת דיבר בחלק מהפגישה, לפחות, בשבחו של אולמרט, ונזף ביועמ"ש על כך שהוא נותן ידו לבדיקות וחקירות נגד אולמרט.



ראש הממשלה, אהוד אולמרט, נמנע ממתן תגובה עניינית לידיעה.



הידיעה המקורית פורסמה באתר Nfc