ביהמ"ש: מגדל לא היתה חייבת לגלות שהלכת השנים האבודות עשויה להשתנות

בימ"ש השלום בת"א דחה באחרונה את תביעתם של נילי ואריה רוקח, שבתם תחיה נהרגה לפני חמש שנים בתאונת דרכים, נגד חברת הביטוח , וקבע כי מגדל לא היתה חייבת לגלות להם בזמן המו"מ שהוגש ערעור בנוגע להלכת השנים האבודות.



בתביעה שהגישו ההורים ב-2005, ביקשו לבטל הסכם פשרה שנחתם עמם זמן לא רב לפני שניתנה החלטת בית המשפט העליון שהפכה את ההלכה בנוגע לסכום הפיצוי המוענק לעזבונות של הרוגים. בהסכם הפשרה הסכימו בני הזוג שמגדל תפצה אותם בגין מותה של בתם בסכום של 52 אלף שקל, כולל שכר טרחת עורך דין ומע"מ.



במקביל לניהול המשא ומתן התברר בבית המשפט העליון ערעור על עזבונו של הנער מיכאל אטינגר ז"ל, שבסיומו, בדצמבר 2004, הפך בית המשפט העליון את ההלכה שהיתה נהוגה זה שנים רבות, וקבע כי יש לפצות את עזבונו של הנער גם בגין הפסד ההשתכרות שנגרם לו באותן שנים אבודות לאחר מותו.



"עם כל הצער"



ההלכה הביאה למהפך בשיעור הפיצויים ששילמו חברות הביטוח לעזבונות נפטרים, והגדילה את הסכומים במאות ואף אלפי אחוזים. בעקבות זאת תבעו בני הזוג רוקח את מגדל, באמצעות עו"ד ברוך כצמן ממשרד הרצוג-פוקס-נאמן. לטענתם, מגדל היתה חלק מההליכים שהתנהלו בביהמ"ש העליון כחברת הביטוח שביטחה את עיריית ירושלים, שהיתה הנתבעת, והיא גם שכרה את עורכי הדין שייצגו אותה בביהמ"ש, אך שתקה ולא אמרה דבר בכל הנוגע להליך המשפטי המתנהל בביהמ"ש העליון, במטרה לסיים את המשא ומתן עם בני הזוג במהירות האפשרית. לטענתם, הם כלל לא ידעו על ההליך החשוב המתנהל בבית המשפט העליון, ולכן הסכימו לפשרה בסכום נמוך מבלי שיכלו לדעת שהיתה להם סיבה טובה מאוד שלא להסכים לה.



השופטת ארנה לוי קבעה כי דין התביעה להידחות, "עם כל הצער שיש במסקנה זו". בהתבסס על פסק דינו של ביהמ"ש העליון בהלכת סולל בונה, שעסק בתביעת עיזבון לביטול הסכם פשרה שנחתם כשלושה שבועות לפני פרסום הלכת אטינגר, קבעה השופטת כי אין בהלכת אטינגר כדי להפקיע הסכמי פשרה שנכרתו לפניה, אף אם נכרתו זמן קצר ביותר לפני שפורסמה.



השופטת דחתה את טענת ההורים כי לא ידעו על הגשת הערעור בעניין אטינגר ובכך טעו והוטעו על ידי מגדל. לדבריה, ההורים היו מיוצגים במהלך המשא ומתן עם מגדל. ייתכן, אמרה, שעורכי הדין סברו שהסיכוי לשינוי ההלכה הוא קלוש ולכן לא עידכנו את הלקוחות.



השופטת דחתה את ההבחנה שביקשו ההורים לערוך בין מגדל, שהיתה צד להליכים בעניין אטינגר ולכן היה עליה לגלות להורים את קיום הערעור, לבין מבטחות אחרות אשר לא ידעו על הגשת הערעור ולכן אינן חייבות בחובת גילוי. "הבחנה זו קשה בעיני", קבעה השופטת, "איני סבורה כי יש לה בסיס עובדתי ומעשי ואיני בטוחה אם היא רצויה גם כעניין של מדיניות".



לעצם טענת ההטעיה קבעה השופטת כי מגדל לא היתה צריכה לזהות את עובדת הגשת הערעור בעניין אטינגר כחשובה ומשמעותית ולדווח עליה להורים. "עצם הגשת הערעור ומהלך ההמתנה להכרעה לא עוררו וגם לא היו צריכים לעורר אצל הנתבעת כל ציפייה או סברה כי ההלכה עומדת להשתנות דווקא בתיק זה", ולכן פסקה כי מגדל לא חטאה באי גילוי עובדה אותה היה עליה לגלות להורים. (א 39233/05)