"מעולם לא ראיתי כל כך הרבה רוע בפנים של בן אדם אחד, והאישה הזו היא שופטת" - כך מתאר השופט בדימוס אהרון לוי את נשיאת בתי משפט השלום במחוז תל אביב, עדנה בקנשטיין, שמערכת היחסים העכורה עמה גרמה לו לשרבט על פתק מכתב התפטרות פחות מחודשיים לאחר שמונה לשופט.
"אחרים לא מדברים, אבל כולם יודעים שהיא פשוט מרשעת", הוא מספר. "השאלה היא למה הדברים לא יוצאים החוצה". התשובה לשאלה של לוי נראית, על פניה, ברורה: 120 השופטים שסרים למרותה של בקנשטיין, שהם כרבע מהמערכת המשפטית בישראל, מפחדים. במערכת הזו לא נוהגים לכבס בחוץ את הכביסה המלוכלכת - גם כשהנשיאה ממררת את חיי השופטים שכפופים לה.
ואולם לוי לא לבד. הוא, שהיה טרם מינויו עורך דין ומרצה מבוקש, רק הוסיף את שמו לרשימה מתארכת והולכת שכבר זכתה לכינוי "רשימת נפגעי בקנשטיין". לצדו ניתן למצוא את השופט בדימוס אריה שרעבי - עורך דין שעשה קריירה מזהירה כסניגור פלילי ועזב את השפיטה בטריקת דלת - ואת השופטת נירה לידסקי, שזכתה לדבריה ליחס מעליב מצד הנשיאה והכריזה על פרישה מוקדמת. לאלה מצטרפות השופטת ורדינה סימון שאיימה על בקנשטיין בבג"ץ והשופטת מיכל שריר שקיימה הבטחה דומה.
על אף שמדובר במספר חסר תקדים של שופטים שתקפו באופן גלוי נשיאה מכהנת, בקנשטיין אינה מתרגשת מהביקורת. כשנשאלה בעבר איזה ציון היתה מעניקה לעצמה, היא השיבה: "אין עוד בית משפט שמנוהל ככה". מנגד, יש שמספרים כי עם מינויה לתפקיד היה מי שטרח לומר לאהרן ברק: "עד עכשיו רק עורכי הדין סבלו ממנה. עכשיו גם השופטים יסבלו".
יציאתם הפומבית של השופטים נגד בקנשטיין פותחת צוהר נדיר לעולמם של השופטים העסוקים בישראל, ומאפשרת לשרטט את דיוקנה של מי שנהפכה מעוזרת ליועץ המשפטי של עמידר לנשיאה ששנייה בכוחה רק לנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש.
בקנשטיין נולדה ב-1941 ברעננה. היא נשואה לאריק - תת אלוף (במיל') ולשעבר סמנכ"ל בכיתן, שעובד כיום כעורך דין - ואם לשתי בנות. חבריה מספרים כי היא לא נוהגת להסתיר את גילה - "הרווחתי כל קמט ביושר", היא אומרת להם.
הוריה עלו לישראל מליטא ב-1925. אביה היה ממקימי רעננה, מייבש ביצות ומפקד בהגנה, ואת אמה היא מתארת לרוב כאישה משכילה מאוד. בבית הוריה דיברו עברית ויידיש, וכיום נחשבת בקנשטיין לאוהדת גדולה של תיאטרון היידיש והיא אורחת קבועה ב"פורים-שפיל", שנוהגת לקרוע את רחבת הריקודים עם בעלה.
בקנשטיין היא חובבת שפות ודוברת גם אנגלית, גרמנית, צרפתית וערבית. בשעות הפנאי היא נוהגת לפקוד את האופרה, להאזין לקונצרטים, לצפות בסרטים בקולנוע ולצאת לטיולים בחיק הטבע.
היא השלימה לימודי משפטים וקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית ב-1968, והוסמכה כעורכת דין ב-1971. במשך 10 שנים היא שימשה עוזרת ליועץ המשפטי של עמידר (בהמשך התקדמה והחליפה את היועץ) ובאפריל 1981 מונתה לשופטת בבית משפט השלום בנתניה. ביולי 1998 נהפכה בקנשטיין לסגנית נשיא בתי משפט השלום בתל אביב ובמארס 1999 מונתה לנשיאת בתי משפט השלום במחוז תל אביב ולשופטת בית המשפט המחוזי בעיר - תפקיד שאותו היא ממלאת עד היום. מקורביה אף טוענים כי בעבר הוצע לה תפקיד מנהלת בתי המשפט.
"לולא בקנשטיין עוד הייתי שופט"
כששואלים את בקנשטיין איך נראה בית המשפט שהיא מנהלת, היא נוהגת להדגיש כי דלתה תמיד פתוחה בפני השופטים. אוהדיה מספרים כי בניגוד לתדמיתה, היא קשובה לעובדיה ומדברת בנימוס גם לאחרון פקידי העזר. הנשיאה עובדת כבר שנים ארוכות עם מזכירה קבועה, שמעידה: "היא בוסית נהדרת".
בקנשטיין נוהגת להתגאות בחיי החברה שהיא מארגנת לשופטיה. בסביבתה מספרים כי הנשיאה יזמה ואירגנה גיבושונים לשופטים בתל אביב, "שכמעט לא רואים אחד את השני". באחד הגיבושונים יצאו השופטים לסוף שבוע בצפון, שבו הם צפו בהופעה של דודו דותן, קטפו דובדבנים ושמעו ממאיר פעיל הרצאה על גשר בנות יעקב. "בבית המשפט יש אווירה נהדרת, ומי שמעכירים אותה הם אלה שאני לא מעריכה במיוחד", הסבירה בקנשטיין לאנשיה.
אווירה נהדרת? לא אם שואלים את לוי. "הוחלט למנות אותי לשופט בקיץ 2001", הוא מספר. "בפגישה שערכנו אמרתי לה שאני עומד לרשותה 24 שעות ביממה, אך היה לכך רק סייג אחד: הסברתי לה שאני מרצה כבר 25 שנה ושחשוב לי להמשיך ללמד. סוכם שאוכל להקדיש לכך שעה וחצי בשבוע. כששנת הלימודים התחילה, ראיתי שבקנשטיין קובעת לי תיקים לשעות שבהן לימדתי. היא הסבירה, בלעג, שהיא לא יכולה לוותר עלי".
לדברי לוי, בכך הפרה בקנשטיין את סיכום הראיון אתו. "ביקשתי לדבר אתה והיא התעלמה ממני במשך תקופה ארוכה, עד שיום אחד ביקשה שאתייצב בלשכתה למחרת בבוקר. הגעתי ולא האמנתי למראה עיניי: בקנשטיין ישבה מלפנים, מולה כיסא ריק שמיועד לי ומימיני ומשמאלי יושבים שני שופטים מאוד מכובדים - כמו במדינה קומוניסטית. בקנשטיין אמרה שהם שייכים לנציגות השופטים, ושהיא קראה להם כדי 'שיקשיבו לשיחה, על מנת שלא תוכל להגיד שוב כל מיני דברים'.
"הייתי שם כשעה, ובמשך כל הזמן הזה השופטים ישבו מבוישים ולא אמרו מלה. זה היה פשוט מחזה קפקאי. אני לא יודע אם אפשר לתאר את כמות הגועל שהיתה באותו חדר", נזכר לוי בהתרחשות. לדבריו, גם בשלב הזה הוא קיווה שבקנשטיין תתרצה ותאפשר לו להמשיך ללמד ולכן כתב לה מכתב בעניין. "היא ענתה לי במכתב שנפתח בכותרת 'החלטה:'. רוח הדברים היתה 'לך לכל הרוחות'", הוא אומר.
התחנה הבאה של לוי היתה נשיא העליון דאז, אהרן ברק - ש"ציפצף" עליו, כלשונו, וגילגל את הכדור למנהל בתי המשפט בשעתו, דן ארבל. לוי: "ארבל אמר לי: 'תגיד לי, מה הסיפור שלך? תתכופף והרוח תעבור מעל הראש שלך. תעזוב את האוניברסיטה, מה אכפת לך?' לא האמנתי שהוא אומר את זה. ביקשתי חתיכת נייר וכתבתי עליה: 'לכבוד שר המשפטים, אני מודיע לך בזאת על התפטרותי'".
ואולם הסיפור לא נגמר שם. "בוקר אחד פתחתי עיתון וראיתי את השם שלי", מספר לוי. "בידיעה היה כתוב שסירבתי לדון בתביעות קטנות ולכן הודעתי על עזיבתי. מיותר לציין שזה היה שקר גס". ללוי ברור מי היה אחראי לאינפורמציה המוטעית: "בקנשטיין וארבל עשו את זה יחד", הוא קובע. לדבריו, בקנשטיין פנתה לנשיאים אחרים וסיפרה להם דברים רעים לגביו, כדי לוודא שלא יוכל להשתלב בבית משפט אחר. "לולא היא, אין לי ספק שעדיין הייתי כיום שופט", הוא אומר.
לבקנשטיין גרסה אחרת לאירועים. בשיחות סגורות שהתקיימו לאחר התפוצצות הפרשה היא סיפרה: "כשלוי ראה שהוצב בתביעות קטנות הוא הגיע למזכירות וזרק שם עשרות תיקים, כשהוא צועק: 'אני לא יכול לדון בהם, אני מלמד באוניברסיטה'. אבל אין דבר כזה. שופטים יכולים ללמד רק מחוץ לשעות העבודה. בהמשך, כשהוא הגיע לראיון איתי, הושבתי שם שני שופטים בשבילו, כדי שאם אומר משהו לא בסדר, הם יעמידו אותי על דעתי. טוב שהם היו שם, כי זו היתה בושה איך שהוא דיבר והתנהג". ומה באשר לידיעה בעיתון? "אני לא דיברתי עם אף אחד", היא אמרה למקורביה.
אין הבטחות באוויר
לוי, על כל פנים, הוא לא היחיד שהסתכסך עם בקנשטיין. בשמה נקשרה בעבר עזיבה מתוקשרת של שופט נוסף - אריה שרעבי. במשך 28 שנה היה שרעבי עורך דין פלילי מצליח, שייצג בין השאר את משפחתה של עפרה חזה ואת משפחת אסלן. את עיקר תהילתו הוא קנה לאחר שפעל במשך שנים ארוכות למען עריכת משפט חוזר ב"פרשת מע"צ", שבסופו זוכו הנאשמים וקיבלו מהמדינה פיצוי בסך מיליוני שקלים.
לפני כשנתיים סגר שרעבי את משרדו ומונה לשופט. בקנשטיין שלחה אותו אחר כבוד לבית המשפט לעניינים מקומיים, שם שובץ לדון בבעיות החנייה של תושבי תל אביב. אלא ששרעבי רצה לעסוק בתחום שלשמו הגיע לשפיטה: פלילים. "חשבתי שהניסיון המשפטי העשיר שצברתי בתחום יוכל לתרום למערכת השיפוטית", הוא סיפר בעבר. אך לאחר כשנה וחצי של שפיטה - וכשעיסוק בפלילים לא נראה באופק - הוא החליט לארוז את חפציו ולשוב לשוק הפרטי.
"אדון שרעבי קיבל שטיח אדום כשהוא מונה", אמרה על כך בקנשטיין. "הסברתי לו שאצלי כולם מתחילים בתביעות קטנות או בעניינים מקומיים. בכוונה שלחתי אותו לעניינים מקומיים, כי שם הפרוצדורה היא פלילית. שלושה חודשים אחרי המינוי שלו הוא הגיע ושאל: 'מה הצפי לגבי?'. עניתי לו שאני לא יכולה להשיב לו על השאלה הזו. הסברתי לו שחסרים לי תקנים ושבינתיים אני לא יכולה להזיז כאן סיכה".
לשרעבי יש גרסה שונה להתרחשות. בראיון ל"מעריב" הוא סיפר: "בקנשטיין דיברה בצורה בוטה מאוד. היא הדגישה שאין בכוונתה להציב אותי בתחום הפלילי וחשפה שהיא לא רצתה אותי כשופט. היא הוסיפה: 'אם זה לא מוצא חן בעיניך, הדרך החוצה פתוחה בפניך'".
"המשפט הזה לא יצא מפי", התבטאה בקנשטיין בפורומים סגורים. "הסברתי לשרעבי שהתחלפו שרים ואין תאריך לכינוסה של ועדת מינויים. אז הוא אמר לי בכעס: 'אני מתעסק בתיקי צואה של כלבים'. נשארתי המומה. הרי בשביל האזרח, זה 100% תיק. מבחינתי, באותו רגע האיש הזה הפסיק להיות שופט".
את הטענות כי הפרישה של שרעבי הרתיעה עורכי דין מפנייה לתחום השפיטה היא דחתה בבוז. "אולי מלכתחילה לא התאים לו לכהן כשופט?", אמרה לפני כחצי שנה בראיון למגזין לשכת עורכי הדין, "הפרקליטים". "אני מסבירה לכל אדם שמתכוון להגיש מועמדות לשיפוט שבהתחלה הוא יישב בתביעות קטנות או בבית משפט מקומי, ומדגישה שאני לא יודעת כמה זמן זה ייקח. הבטחה יוצאת מהפה שלי רק כשאני יכולה לעמוד מאחוריה. אין הבטחות באוויר".
עיתוי לא מקרי
ואולם מדברים שכתבה השופטת מיכל שריר בתצהיר שהגישה לבית המשפט, עולה כי קיום הבטחות הוא לא בהכרח הצד החזק של בקנשטיין. שריר כיהנה עד לאחרונה במשך יותר משש שנים כסגנית נשיאת בית משפט השלום בתל אביב, הממונה על ניהול בית משפט השלום בהרצליה. לדבריה, הפרשה התחילה ב-2001, כשביקשה מבקנשטיין לצאת לחופשה לצורך השתלמות. לאחר דין ודברים ארוך וכעוס בין השתיים אושר השבתון בחלקו.
כשנדמה היה שהמחלוקת בעניין הסתיימה, נערך בבית המשפט בהרצליה טקס הרמת כוסית לכבוד סיום שנת המשפט. בקנשטיין, כך שריר, בירכה בטקס את כל צוות בית המשפט על תפקודו המצוין "מהראש ועד האחרון שבכם" - וכשאמרה זאת החוותה לכיוון שריר.
שריר ספגה את העלבון, אך על מה שהגיע בהמשך התקשתה להבליג: באוגוסט 2005, כשחזרה מחופשה בת שבוע, היא גילתה כי החל מפברואר 2006 לא נרשמו ביומנה דיונים. השופטת מיהרה לחדר ניתוב התיקים, שם נדהמה לגלות את כל תיקיה. לדבריה, הוסבר לה כי השופט מאיר שנהב החליף אותה, והורה להוציא את כל התיקים מלשכתה ולחלקם בין השופטים. לטענתה, היו אלה עובדי המזכירות שהודיעו לה כי שנהב מונה, במקומה, לתפקיד סגן נשיאת בתי משפט השלום בתל אביב.
נזעמת ומתוסכלת צילצלה שריר לבקנשטיין, אך בלשכתה מסרו כי הנשיאה תהיה בחו"ל עד לתום הפגרה. השופטת המודחת פנתה למנהל בתי המשפט דאז, בעז אוקון, ולנשיא בית המשפט העליון ברק. הדבר הוביל לפגישה עם בקנשטיין, שבה, לדבריה, החמיאה לה הנשיאה על היותה "שופטת הנזיקין הטובה ביותר בישראל" ואף אמרה לה: "איני מבינה מאין נובע רעיון ה'הדחה' שעלה בראשך".
הפגישה הסתיימה בנשיקה ושריר המעודדת יצאה לשבתון, כשהיא סומכת על הבטחתה של בקנשטיין כי תשוב לתפקידה. ואולם שבועיים לפני שובה מהשבתון היא קיבלה אימייל לקוני מבקנשטיין, שבישר לה כי היא לא תשוב לתפקיד סגנית הנשיאה ותשמש מעתה שופטת שלום בתל אביב.
בעתירה יוצאת הדופן שהגישה באמצעות עורך הדין אלי זהר לבג"ץ, בניסיון להשיבה לתפקידה, טענה שריר כי יש טעם רב לפגם בניסיונה של בקנשטיין להציגה כמי ששמה את ענייניה האישיים לפני חובותיה כלפי בית המשפט בשל סירובה לקצר את השבתון שאושר לה. לדבריה, התנהלותה של בקנשטיין, שהסתירה את ההחלטה להדיחה, מוכיחה כי מדובר בהליך בלתי ראוי שפוגע באמינות המערכת.
אך בכך לא תמה הפרשה. יום לאחר הגשת העתירה נחתה על שולחן בית המשפט העליון בקשה שהביכה את שריר, ממנה עלה כי לא שילמה קנס על השלכת פסולת ברבים ולכן נפתח נגדה תיק פלילי שהתברר בבית משפט השלום בהרצליה בשבתו כבית המשפט לעניינים מקומיים.
התיק הגיע קודם לידי שופטת השלום בתל אביב אורנה לוי, שפסלה את עצמה מלדון בו. בעקבות זאת העבירה אותו בקנשטיין לנשיאת בית המשפט העליון לצורך קביעת מקום שיפוט. כש-TheMarker ביקש לפרסם את הסיפור ולקבל את תגובתה של שריר, נמסר כי נודע לה לראשונה על הקנס עם פניית העיתון.
שריר הזדרזה לשלוח לביניש הודעה שבה כתבה כי בכוונתה לשלם את הקנס באופן מיידי. אלא שלהודעה נוספה מתקפה חריפה נגד בקנשטיין. "ההליך הוגש, ככל הנראה בעיתוי שאינו מקרי, בהוראת נשיאת בית משפט השלום בתל אביב, ללא ידיעתה של השופטת שריר ומבלי שפנו אליה קודם, כמתחייב, כדי לקבל את עמדתה", כתבה השופטת.
בקנשטיין לא אהבה את הרמיזה של שריר שלפיה היא פעלה לחשיפת כתב האישום שהוגש נגדה, כנקמה על עתירתה לבג"ץ. הנשיאה דאגה שדוברות בתי המשפט תודיע כי "התיאוריה לעניין תזמון המועד שבו הוגש התיק לידי נשיאת בית משפט העליון מופרכת וחסרת שחר. בקנשטיין העבירה את התיק לנשיאת בית המשפט העליון לפני שנודע לה על הבג"ץ שהגישה השופטת שריר".
מקור בסביבתה של הנשיאה לא עושה מאמץ לשמור על הפאסון השיפוטי בהתייחסו לעניין. לדבריו, שריר עיוותה את הסיפור כולו. "היא מעולם לא הודחה", הוא מסביר. "היא הועברה לתל אביב על דעתו ובאישורו של ברק. היא קיבלה את אחד האולמות היפים בבית המשפט ולא נגרם לה כל נזק. למתדיינים שלה, לעומת זאת, היה גורל אחר: היו לה כמה פיגורים בלתי נתפשים בפסקי דין, ומאות תיקים שלא נקבעו במועד. היא רצתה לטוס עם הבת שלה לדרום אמריקה ובגלל זה היא הוחלפה בשנהב. כל הסיפור שלה הזוי".
השופט בדימוס דניאל ארנסט, שהיה כפוף לבקנשטיין, אומר כי הוא לא מבקר את שריר על העתירה שהגישה. לדבריו, לא מדובר בסכסוך נדיר. "ההבדל היחיד הוא שעד עכשיו הרוב המוחץ של הדברים נסגר בתוך המערכת", הוא מסביר, "אבל אין ספק שהפומביות של העתירה פגעה במערכת המשפט".
מתביישת בסימון
המאבק עם שריר לא היה המלחמה הפומבית הראשונה של בקנשטיין עם שופטת שעבדה תחתיה: כבר לפני כשנתיים התעמתה עם הנשיאה השופטת בדימוס נירה לידסקי.
בדומה לשרעבי, גם לידסקי הגיעה לשיפוט אחרי קריירה בת 30 שנה כעורכת דין פלילית. ב-1993 היא מונתה לשופטת שלום בתל אביב ועסקה בעיקר בתיקים פליליים, במיסוי ובניירות ערך. ב-2000 היא זכתה בקידום שלו ציפתה זמן רב, ומונתה לשנת כהונה כשופטת בפועל בבית המשפט המחוזי בתל אביב.
ואולם בתום שנת הכהונה לידסקי הבינה כי תיאלץ לשוב לשלום. "פרשתי משום שסברתי שאשאר במחוזי, ולא הייתי מרוצה מהתנאים ומסוג העבודה כשחזרתי לשלום", היא סיפרה בראיון לביטאון הלשכה. "כשעזבתי, בקנשטיין אפילו לא התקשרה להיפרד. זה מעשה מכוער, ונשיאת בית משפט לא יכולה להרשות לעצמה לנהוג כך". שלא בפה מלא הודתה לידסקי כי בקנשטיין היא שטירפדה את מינויה למחוזי.
מקור הבקיא בפרטים טוען כי לבקנשטיין יחסים קורקטיים וצוננים עם נשיא המחוזי, אורי גורן. "איך היא יכולה לסכל מינוי למחוזי? אין לה שום השפעה על גורן", אומר המקור. "כשלידסקי השתלבה במחוזי בתל אביב, בקנשטיין איחלה לה בהצלחה - אף שידעה כי היא מפילה את העט באחת בצהריים. אין מה לעשות, גורן לא רצה אותה".
נראה כי לידסקי לא השתכנעה מהגרסה הזו - והנקמה לא איחרה להגיע. ביום מתן גזר הדין במשפטו של עמרי שרון, שאותו ניהלה בקנשטיין, התיישבה לידסקי באולפן ערוץ 2 ותקפה בחריפות חסרת תקדים את החלטת הבוסית לשעבר. בין השאר אמרה לידסקי לדנה וייס: "אני מקווה שגזר הדין יתהפך בערעור".
ובכך לא די. לפני כחצי שנה התרחש קרב יוצא דופן בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הפעם ניצבה מול בקנשטיין השופטת הוותיקה ורדינה סימון, שגילתה כי הנשיאה מתכננת להזיזה מאולמה ומלשכתה. סימון התנגדה בחריפות למעבר ושיגרה לבקנשטיין מכתב שבו איימה עליה בעתירה לבג"ץ והוסיפה: "אם רוצים להזיז אותי - שיביאו משטרה". בדוברות בתי המשפט הסבירו בשעתו כי האולם והלשכה של סימון הועמדו לרשות השופטת תמר אברהמי, שאין לה לשכה ואולם דיונים, בזמן שסימון - שצברה פיגורים במתן פסקי דין - נאלצה להתמסר למלאכה.
מקורב לנשיאה מבאר את הסיפור מנקודת מבטה: "סימון הודיעה שהיא לא יכולה לכתוב פסקי דין שלא על השולחן שלה. לאברהמי לא היה מקום לעבוד, כי כשהיא היתה מגיעה כבר ישבה ליד השולחן העוזרת המשפטית של סימון, שבאה לתפוס מקום. התוצאה היתה שאברהמי ישבה על השולחן של המתמחה, והוא נאלץ להכין את התיקים על הרצפה".
בשיחות סגורות, בקנשטיין לא חוסכת בביקורת על השופטת. "אני מתביישת בסימון", היא אמרה למקורביה. "זו אישה שלא היתה ראויה להגיע לשפיטה. היא שומעת מספר מועט מאוד של תיקים, שאני - כשישבתי כשופטת שלום בנתניה - הייתי אוכלת כפיצוחים על הבוקר. היא לא השתלבה באף צוות שהקמנו. גורן הבטיח לה קידום למחוזי וכשברק כבר הסכים לכך הוא חזר בו ואמר: 'על גופתי המתה'. לכן היא עדיין אצלנו".
ארנסט מסביר כי השופטים ממעטים להיתקל בנשיאה ועל כן החיכוכים נוצרים דווקא בנקודות שבהן יש לה השפעה מכרעת: הקביעה באילו תיקים ידון השופט, מה יהיה קצב קידומו במערכת והיכן הוא יישב פיזית.
כשארנסט נשאל על התרשמותו מבקנשטיין בעניינים האלה, הוא מתפתל בחוסר נחת. "לנהל בית משפט גדול זה קשה מאוד", הוא מתחמק. על שני המנהלים הקודמים דווקא אין לו בעיה לדבר. "השופט יצחק רביבי היה אדם חביב שדיבר בגובה העיניים, ודן ארבל שהגיע אחריו היה מתוחכם יותר - וגם הוא היה מנהל טוב", הוא מספר. ומה באשר לבקנשטיין? "לעדנה יש סגנון ניהול משלה", הוא משיב בחוסר חשק.
"רק אני יכולה לנהל"
משהו על סגנונה של בקנשטיין אפשר ללמוד מהסיפור הבא: לאחר שהשופטת זיוה הדסי-הרמן הרשיעה את ראש לשכת עורכי הדין לשעבר, עורך הדין דרור חוטר-ישי, בעבירות מס (שמהן זוכה במחוזי), היא קיבלה מבקנשטיין פתק בזו הלשון: "זיוול'ה, באתי לומר לך יישר כוח. עדנה".
הפתק נחשף בתקשורת ועורר ביקורת ציבורית. כעת מקורביה של בקנשטיין מספקים את גרסתה לפרשה. "בקנשטיין היתה אז סגנית נשיא ואחראית על המחלקה הפלילית", מספר חבר. "בבית המשפט התנהלו אז התיקים הכי גדולים במדינה. השופטים עבדו קשה מאוד ובקנשטיין רצתה לחזק את ידיו של כל שופט שסיים תיק סבוך. היא לא ידעה מה כולל פסק הדין, אבל רצתה לחזק את ידיה של הדסי-הרמן".
בכלל, נראה שהנשיאה עושה מאמץ מרשים לשדר כי היא קשובה לעובדיה. בקנשטיין נוהגת להקדיש את סוף השנה לפגישות עם 120 השופטים שכפופים לה - שמטרתן, כך לפי מקורביה, לאפשר לשופטים לשטוח בפניה את מצוקותיהם.
כאחראית על האדמיניסטרציה בבתי משפט השלום בתל אביב רשמה בקנשטיין הישג מרשים, לאחר ששמה דגש מיוחד על תביעות קטנות. שני שופטים שגויסו למשימה הצליחו לבלום את הפיגורים הכרוניים בתחום, ומתנדבים שהוכנסו לבית המשפט סייעו לאזרחים למצוא את ידיהם ורגליהם בסבך המשפטי. בקנשטיין מתגאה גם בקיצוץ מלאי התיקים הישנים, המתנהלים יותר מחמש שנים בבתי המשפט שבאחריותה - מ-33 אלף ב-1998 ל-793 השנה. גם בבית המשפט לענייני משפחה נרשם שיפור, לאחר שחלק משופטי השלום ביצעו שם תורנות בזמן הפגרה.
הנשיאה מבקשת להדגיש כי היא נשארת עם היד על הדופק. "אני יודעת מי עובד ומי לא עובד, מי עושה את מלאכתו נאמנה ומי לא", היא אמרה לחבריה. "כמובן שדווקא אלה שלא בהכרח מסיימים תיקים במועד, כאלה שהעבודה היא לא עיקר חייהם - הם השופטים שלא אוהבים מנהלת כמוני. אבל אבוי למנהל טוב אם כולם יאהבו אותו".
ואולם מה באשר לבקנשטיין עצמה, שמלבד תפקידה הנשיאותי מכהנת גם כשופטת, שנדרשת לשמוע תיקים? שופטיה כורעים לא פעם תחת הנטל והעומס בניסיון להשתלט על הררי התיקים - אך בדיקת MarkerWeek מעלה כי יומנה של הנשיאה מאוורר באופן בלתי רגיל: עד לסוף 2007 לא תשב בקנשטיין ולו בדיון אחד. ראיה לכך נתקבלה בשלושת המשובים שערכה לשכת עורכי הדין, שבהם בקנשטיין כלל לא דורגה. ההסבר פשוט למדי: הנשיאה לא קיבלה מספיק חוות דעת מעורכי הדין כדי שניתן יהיה לתת להן משקל סטטיסטי.
מקורב לנשיאה מודה כי בקנשטיין ממעטת לשבת בתיקים, אך מסביר זאת בכך שהתפקיד הניהולי גוזל ממנה זמן רב. היא עצמה אמרה בעבר בשיחות סגורות: "אני צריכה לחשוב מה מישהו אחר יכול לעשות, ומה רק אני יכולה לעשות. היחידה שיכולה לנהל פה ככה היא אני".
ממנהל בתי המשפט לשעבר, השופט בדימוס דן ארבל נמסר בתגובה: "עו"ד אהרון לוי, המעז להתהדר בתואר שופט בדימוס לאחר שכיהן בשפיטה ימים ספורים (אולי שבועות) ביקש לאחר התמנותו לאפשר לו להרצות באוניברסיטה, דבר שכרוך באישור שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון. מכיוון שככל שופט חדש הוא הוצב לשפיטה על ידי הנשיאה בקנשטיין בתביעות קטנות, התנגשו שעות השפיטה בשעות ההרצאה. אני, כמנהל בתי המשפט, עמדתי על העיקרון שמי שהתמנה לשופט, חייב - גם על-פי השבועה שנשבע לנשיא המדינה וגם על פי חוק - למלא קודם כל את תפקידו בשפיטה, ורק אם אפשרי הדבר - והשר והנשיא אישרו - אפשר לאפשר לו להרצות.
עדנה בקנשטיין
גיל: 66
מצב משפחתי: נשואה + 2
מגורים: רעננה
תפקידים קודמים: היועצת המשפטית של עמידר, שופטת בבית משפט השלום בנתניה, סגנית נשיא בתי משפט השלום בתל אביב
"רבים היו שמחים לומר עליה דברים טובים"
השופטים בדימוס נירה לידסקי ואהרון שרעבי סירבו להתראיין לכתבה. עורך דינה של השופטת מיכל שריר, אלי זהר, סירב אף הוא להתראיין.
מנהל בתי המשפט, השופט משה גל, מסר בתגובה: "אמנם נכון שקיימות תלונות נגד הנשיאה עדנה בקנשטיין, אך עם זאת ישנם שופטים שחושבים עליה טובות ויש רבים שהיו שמחים לומר דברים חיובים על תפקודה. לעניין השופטים שיצאו נגדה באופן פומבי: אני סבור ששופטים לא צריכים לתקוף שופטת אחרת בתקשורת או להגיש תביעות נגד נשיאים מכהנים. אכן, ישנם אנשים שנוהגים בצורה נוקשה יותר - אך הדבר לא מתיר שבירה של כל הנורמות".
כהונתה של עדנה בקנשטיין כנשיאת בית משפט השלום מתגלה כאירוע רב נפגעים
כרמל בן צור
11.5.2007 / 17:32