"לשכת עורכי הדין זה נאדה - היא לא רלוונטית - הכל זה פרידמן וביניש"

מאת נורית רוט וענת רואה



כשנפגשנו עם עו"ד משה וינברג לצורך הכנת הכתבה, לפני קצת יותר משבועיים, הוא ועו"ד אמנון רפאל, טרם הודיעו על כוונתם לאחד כוחות במירוץ לראשות לשכת עורכי הדין. כששאלנו אז את וינברג מה דעתו על היוזמה של רפאל להפוך את החברות בלשכה לוולנטרית, הוא השיב כי "לאמנון רפאל אין מה להתאמץ. אם המצב יימשך, בעוד כמה שנים הלשכה תהיה וולנטרית".



תשובה זו מגלמת את תפישתו של וינברג בנוגע להצעתו של רפאל: הוא מסתייג ממנה אך מוכן לאיחוד עם רפאל מתוך הנחה שהחיבור יניב לו קולות רבים נוספים ביום הבחירות ותוך הבטחה לבוחרים כי אם ייבחר יפעל בתוך 18-21 חודשים לעריכת משאל עם בקרב עורכי הדין כדי לבחון את עמדתם בסוגיה. כפי שפורסם בשבוע שעבר ב-TheMarker, אף אם וינברג ייבחר, אין לו כל דרך להבטיח שהתחייבותו לערוך משאל כזה, תקבל את אישורם של המוסדות המוסמכים בלשכה.



וינברג, 58, עובד כעורך דין מזה 35 שנים, מתוכן 32 שנים כבעל משרד עורכי דין עצמאי, המתמחה בתכנון, בנייה ותשתיות. לדבריו, הוא מעסיק 18 עורכי דין. במשך תשע שנים היה אחד משותפיו במשרד מי שהיום הוא שופט בית המשפט העליון, ד"ר אשר גרוניס.



כיום וינברג אינו משמש בתפקיד רשמי בלשכה, מאז שעזב לפני שלוש שנים את תפקיד ראש בית הדין המשמעתי של הלשכה - תפקיד שאותו מילא 12 שנה. את דעתו הלא מחמיאה על מצבה של הלשכה הוא מציג כך: "לשכת עורכי הדין זה נאדה. 36 אלף עורכי דין ואין לה אמירה באף בהחלטה משפטית. הכל זה פרידמן וביניש. הלשכה היום לא רלוונטית. למרבית חברי הלשכה אין קשר עם הלשכה, עובדה שהם לא באים להצביע".



וינברג, שמתכנן את התמודדותו מזה שנתיים לפחות, טוען כי הספיק לערוך סיורים ב-1,400 משרדים ברחבי ישראל. המצע שלו כולל תוכנית לחיסול העומס על בתי המשפט, הקמת בית ספר למתמחים והארכת תקופת ההתמחות כדי להתמודד עם העומס.



קשה להתייחס לשיפורים שמעוניין וינברג לערוך, מבלי לתהות על שני פסקי דין שניתנו בנובמבר 2006 וקבעו כי משרדו של וינברג לא שילם לשתיים מעובדותיו כחוק. הנושא עלה באחרונה לכותרות כאשר ח"כ שלי יחימוביץ שיגרה מכתב לראש הלשכה, עו"ד שלמה כהן, ובו ביקשה ממנו לפסול את מועמדותו של וינברג בעקבות הפרת דיני עבודה כלפי עובדות במשרדו - האחת מנקה והשנייה עורכת דין שכירה.



וינברג רתח מזעם על המכתב, על העובדה שלדבריו הוא אפילו לא היה מכותב עליו ולמד עליו מהפרסום ב-TheMarker, וכן מהעובדה שהמכתב לדבריו לא נועד להשיג כל מטרה מלבד פרסום של יחימוביץ - שכן ראש הלשכה כלל אינו מוסמך לפסול מועמדים לראשות הלשכה.



בפסק הדין הראשון קבע בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב כי וינברג לא שילם למנקה במשרדו את מלוא פיצויי הפיטורין שהגיעו לה כחוק עם עזיבתה, וחייב את המשרד לשלם לה 31 אלף שקל. בפסק הדין השני קבע בית הדין הארצי לעבודה כי השותפות וינברג-דורון (המשרד בו היה שותף וינברג עם עו"ד אברהם דורון) לא שילמה לעורכת דין שכירה שעבדה במשרדם את מלוא פיצויי הפיטורים שהגיעו לה, וחייב את השותפות לשלם לה פיצויים של 51 אלף שקל.



בפסק דין זה מתח בית הדין ביקורת קשה על המשרד: "ניתן היה לצפות מעורכי דין ותיקים ואחראים לתת את דעתם למעמדם ולזכויותיהם של עובדי השותפות, אשר שרתו אותם ואת לקוחותיהם בנאמנות ובמקצועיות ולא להשאירם 'תלויים באוויר' במצב של חוסר ודאות שתוצאתו הבלתי נמנעת התדיינות מיותרת בערכאות השיפוט".



לגופו של עניין, ויינברג אומר כי ביחס לפסיקת הפיצויים לעורכת הדין, הוא לא נתבע בהליך באופן אישי אלא השותפות וינברג-דורון ועו"ד דורון עצמו. "לא אברהם דורון ולא אני שני מטומטמים או אנשים שרוצים לקפח מישהו שעבד אצלנו", הוא אומר. לטענתו, עו"ד דורון הוא שפיטר את עורכת הדין והוא שהיה אחראי לשלם לה את הפיצויים, על פי הסיכום שבין השותפים.



גם פסק הדין שבו חויב וינברג לפצות את המנקה שעבדה במשרדו 27 שנה אינו לרוחו, והוא אומר כי הגיש עליו ערעור. וינברג אינו מבין מדוע סבר בית הדין כי היה ראוי לסיים את התיק בפשרה ומדוע הטיל עליו ועל עו"ד דורון הוצאות משפט בסך 5,000 שקל בגלל שהמנקה נאלצה לברר את עניינה בבית הדין. לטענתו, מדובר במחלוקת עובדתית לגיטימית ביחס למשך התקופה בה גדל היקף משרתה של המנקה. "אני עבד של איזה עובד?" שואל וינברג בכעס, "ראש הלשכה אסור לו להתדיין בבית משפט אם הוא בתום לב חושב שהוא לא חייב לעובד כסף? אין לו דעות ואין לו עמדות? אין שום סיבה לשלם למישהו כסף שלא מגיע לו".



יילכו מוקדם, אבל יתמחו שנתיים



וינברג מוסיף ומצהיר כי בשונה מהמצב העגום במשרדים הגדולים בו המתמחים נדרשים להישאר במשרד לעיתים עד השעות הקטנות של הלילה, הוא עצמו דואג שהם יילכו הביתה בשש בערב. "בוודאי שזה לא ראוי שמתמחים יעבדו כך, זה כמו עבדות, אין על זה ויכוח, אבל השאלה היא מה מטרת ההתמחות?", אומר וינברג. "אם המטרה היא ללמד את המתמחים אז אולי נכון לעבוד הרבה שעות". ומה עם תשלום שעות נוספות? וינברג אומר שמשרת מתמחה היא משרת אמון הפטורה מתשלום שעות נוספות, ומזכיר שבאנגליה כלל לא משלמים למתמחים.



הוא מציין כי שאלה נוספת שיש לדון בה היא האם יש להעלות את שכרם של עורכי הדין המתחילים. ברור שהדבר ראוי, הוא אומר, אבל צריך להסתכל על המכלול - אם יעלו את השכר, יהיו אלפי עורכי דין שלא יקבלו שכר וישארו ללא עבודה. לכן, הוא אומר, החוק נולד לחיים ולא החיים לחוק, והדברים הם לא שחור ולבן.



בקשר לבעיית ההצפה של שוק עורכי הדין, אומר וינברג כי הפתרון להצפה טמון בהעלאת רף ההכשרה של עורכי הדין. לוינברג שלל רעיונות כיצד עושים זאת: החל מהארכת תקופת ההתמחות לשנתיים, דרך מבחן חובה שיצטרך לעבור כל סטודנט כתנאי להתחלת ההתמחות, וכלה ב"בית ספר למתמחים" שבו ילמדו המתמחים פעמיים בשבוע במשך שנה שיעורי חובה.



בתום שנתיים של התמחות, מציע וינברג, לא ייבחן המתמחה במבחן בכתב כפי שנדרש כיום, אלא יעמוד בפני פאנל של שופטים, ואם יעבור את המבחן בעל פה, יקבל רישיון אך עדיין לא יוכל להופיע בבתי משפט. לאחר שנה במקצוע, שבה יעבור עורך הדין קורס הכשרה פעמיים בשבוע בלשכה, יהיה עליו לעבור מבחן נוסף שרק לאחריו יוכל להופיע בבית משפט. בדרך זאת, מבטיח וינברג, "במקום 4,000 עורכי דין בשנה נקבל 400". ומי יממן את כל זה? וינברג גורס שלא מדובר בעלות גבוהה מדי, והיא תמומן על ידי הלשכה.