"אני מאוד מוטרד מאותה פעם שבה ארשיע אדם חף מפשע, אבל זו השיטה שלנו, השיטה האדוורסרית שאותה אני מאוד אוהב", כך אמר שלשום שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, שלי טימן, שיושב בהרכב "פשע חמור" בביהמ"ש המחוזי. טימן דיבר בפאנל שקיים צוות המעצרים של הפורום הפלילי בלשכת עורכי הדין בתל אביב, בראשות עו"ד יורם סגי-זקס, בנושא הרשעות שווא.
טימן הוסיף כי "מעטים המקרים, כגון רצח חלפן הכספים, שבהם המדינה מודה על פני שלושה עמודים בהרשעת שווא. ברוב המקרים, בפרט בעבירות מין בהן מספר העלילות רב יותר, המדינה אומרת לאחר מעצר ממושך 'אופס, טעינו', ואז חוזרת בה מכתב האישום או מוחקת את העבירות החמורות שבו ומותירה עבירה של חנייה במקום אסור. לעתים אני מרשה לעצמי לשאול את הפרקליטה הצעירה האם פרקליטה בכירה ומנוסה יותר ראיינה את המתלוננת בעבירת מין".
השופט טימן דחה ניסיונות להפוך אותו למגן המערכת בפני תלונות הסנגורים בקהל. "אני ממש מופתע מהסיטואציה שנקלעתי אליה כאן. אם הייתי יודע לא הייתי מגיע. אני לא יכול לייצג את המערכת", אמר.
טימן דיבר על מגבלות השופטים להגיע לחקר האמת. "אנחנו השופטים, גם אם לא כולנו ערים לכך, אנחנו בשר ודם. אנו באים מרקע שונה ומתרבות שונה, ואנחנו צריכים להחליט לגבי אדם אם הוא אשם. יש לתת עדיפות לראיות ממשיות על פני הודאות של נאשמים".
"על שופטים להסתמך יותר על ממצאים של מז"פ והמכון הביולוגי שאחראי על בדיקות דנ"א, גופים שאותם אני מעריך. הבעיה הקשה ביותר היא בתחום עבירות המין, כגון מקרים של Date Rape, שם מדובר על מילה כנגד מילה". טימן ייעץ לסנגורים לא להתעצל ולא להסתמך על ראיות התביעה, אלא לטרוח ולחקור את התיק בעצמם.
איך הגענו לשיעור הרשעה של 99.8%
מנחה הפאנל, עו"ד סגי-זקס, תיאר את הסיבות להרשעות שווא, ואת הדרכים להתמודדות עמן. לדבריו, שיעור ההרשעות בישראל היה 92.4% עד 1980. באותה שנה עבר בכנסת התיקון לפקודת הראיות, במסגרתו הוכנס סעיף 10א, המאפשר לבית משפט לקבל הודעה של עד שניתנה במשטרה, ולהעדיף אותה על פני עדותו בבית המשפט.
מאז טיפסו בצורה חדה שיעורי ההרשעה עד שהגיעו ל-99.8% ב-2004. למעשה, ניתן לומר כי כל כתב אישום בישראל נגמר בהרשעה. עם זאת, סגי-זקס סייג כי נתון הלמ"ס אינו משקף את מלוא התמונה, משום שהוא כולל רק זיכויים מידי בית המשפט - ואילו במרבית המקרים, כשתיק התביעה מתערער היא חוזרת בה מאישומיה, מה שאינו נכלל בסטטיסטיקה.
לדברי סגי-זקס, חוסר האמון של נחקרים באפשרות של זיכוי מביא אותם להודות גם כשאינם אשמים. לדבריו, בין הגורמים להודאות כוזבות נמצאת ידיעת הנחקרים כי ידם על התחתונה בהתמודדות מלה-כנגד-מלה עם שוטרים.
פרקליטת מחוז תל אביב, עו"ד רות דוד, שהיתה נתונה למתקפה קשה מצד הסנגורים שבקהל, הגיבה בכעס על הטענה לפיה הפרקליטות מעדיפה למחוק אישומים ובלבד שלא יירשמו נגדה זיכויים. לדבריה, השיקולים הם ענייניים בלבד.
דוד הוסיפה כי הסיבה לשיעור ההרשעות הגבוה היא הפעולה הזהירה של הפרקליטות. ב-2005, אמרה, הגיעו לפרקליטות שבראשותה 10,000 תיקים, מהם 8,000 לא הגיעו לכדי כתב אישום ונסגרו בהיעדר ראיות.
"אנחנו פועלים באחריות גבוהה מאוד, וכל אישום מבוסס על חוות דעת מקדימה שמוגשת לפרקליט בכיר. כתב האישום נבדק לפני ולפנים, לעתים בדרגות הגבוהות ביותר עד פרקליט המדינה או היועמ"ש, לפני שהוא מוגש".
אחרון דיבר סנגורו של נשיא המדינה הנבצר, עו"ד אביגדור פלדמן, שייצג בכמה מקרים שהתבררו בדיעבד כהרשעות שווא (למשל סולימאן אל-עביד שהורשע ברצח חנית קיקוס ורוצחי הנער דני כץ).
פלדמן הקרין סרט של שחזור רצח החייל אולג שייחט, בו הואשמו שלושה עובדי מע"צ ערבים. אחד מהם שיחזר בפירוט את הרצח, והפליל את חבריו. ואולם בעקבות אירוע ירי עם חוליית חמאס, התגלתה בסופו של דבר חוליית הטרור שרצחה את החייל, והאישום בוטל.
פלדמן הסביר כי אילו לא נתפסו הרוצחים האמיתיים, אין ספק כי שחזור הכזב היה מוביל להרשעה. שורש הרע, לדעת פלדמן, הוא שבישראל, בניגוד למדינות אחרות, הסנגור אינו נוכח בחקירת המשטרה, ויותר מדי הרשעות נעשות בישראל על סמך הודאות של חשודים.
שלי טימן: "אני מאוד מוטרד מאותה פעם שארשיע אדם חף מפשע, אבל זו השיטה ואני אוהב אותה"
ארנון בן-יאיר
15.5.2007 / 9:35