עופר עיני, 49, נבחר אתמול ליו"ר ההסתדרות, לאחר שניסה פעמיים להביא לביטול בחירות אלה. ההסתדרות היא ארגון העובדים הגדול בישראל ואחד הגדולים בעולם (יחסית לגודל האוכלוסייה).
ניסיון הביטול הראשון, שכמעט הצליח, התרחש לפני כמה חודשים, לאחר שעיני הצליח לסכם מראש עם רוב המפלגות המיוצגות בהסתדרות, כולל מפלגת העבודה והליכוד, לגבי חלוקת השלטון והמשרות בארגון.
ואולם, מרד שפרץ במרכז הליכוד נגד סיעת הליכוד בהסתדרות, שהיתה שותפה להסכם הקואליציוני, שיבש את תוכניתו של עיני. קבוצת חברי מרכז, בתמיכת שר האוצר לשעבר בנימין נתניהו, החליטה כי אינה חלק מהקליקה המחלקת את שלל ההסתדרות ללא בחירות, אלא דווקא מתמודדת מול עיני. בראש הקבוצה הוצב מועמד אלמוני מאשדוד, לאון בנלולו, 47, שהכריז על מועמדותו לכהונת יו"ר ההסתדרות וכך חייב עריכת בחירות.
הניסיון השני למנוע את הבחירות בא דווקא מצדו של בנלולו. ככל מתמודד היודע שהפסדו צפוי מראש, ניסה בנלולו לטעון בפני בית המשפט המחוזי בירושלים שהבחירות האלה הן פארסה, מכיוון שרבות מהקלפיות מוצבות במקומות עבודה, שם נתונים העובדים ללחצים לא הוגנים מצד ועדים חזקים, שידרשו מהם להצביע בעד עיני. ואולם בית המשפט דחה את טענותיו של בנלולו, והבחירות יצאו לדרך.
שורות אלה נכתבות לפני פרסומן היום של תוצאות הבחירות להסתדרות, אך סימני האופוזיציה הדלים בהם נתקל עיני מאז נכנס לתפקיד יו"ר ההסתדרות בינואר 2006, לצד העובדה שעדיין לא הספיק לעשות טעויות רבות במהלך כהונתו הקצרה, בוודאי אפשרו לו לנצח את בנלולו בפער גדול.
ביבי ובנלולו
ספק אם החלטתו של בנלולו להתמודד בבחירות אלה קשורה לרצונו להשפיע על מצבם של 2.5 מיליון העובדים בישראל, בעיקר על מצבם של 40% מהם, שעל פי נתוני הלמ"ס משתכרים פחות משכר המינימום במשק. כמו כן אין כל עדות לכך שבנלולו פעל לשיפור מצבם של כ-100 אלף העובדים בישראל, המועסקים במשרדי הממשלה ובמגזר הפרטי באמצעות חברות קבלניות לכוח אדם, לעתים בתנאים מחפירים.
בנלולו, אדם חביב ולא כריזמטי, אחיו של ח"כ לשעבר דניאל בנלולו, אינו זכור משום אירוע מרכזי בישראל הקשור במאבק של עובדים על זכויותיהם הכלכליות. השורה היחידה בקורות החיים המקצועיים של בנלולו שהכשירה אותו להתמודד על ראשות ההסתדרות קובעת שבעבר שימש כראש ועד עובדים בעיריית אשדוד. אלא שהשורה שאחריה כבר סותרת את הפרט הלכאורה חיובי הזה: לאחר כמה שנים בהן בנלולו ייצג את עובדי העירייה, הוא חצה את הקווים והפך למעסיקם של אותם עובדים, עם מינויו לתפקיד סגן ראש העיר אשדוד. כיום, חרף גילו הצעיר יחסית, הוא כבר גמלאי של העירייה.
המנוע לתופעה (הזמנית?) ושמה בנלולו הוא רצונו של נתניהו לתקוע יתד בהסתדרות. אמנם, ההסתדרות עצמה כלל אינה מעניינת את נתניהו - להפך, הוא תמיד תיעב אותה, כמו כל התארגנות עובדים אחרת, וראה בה גורם המפריע לרפורמות שתיכנן במשק - אלא שהוא מעוניין בחדירה להסתדרות, במסגרת הכנותיו לקראת הבחירות לכנסת, שככל הנראה יוקדמו.
הבנקים בעד עיני
עיני נוקט מדיניות שונה בתכלית מזאת של קודמו, עמיר פרץ, שהביא אותו להסתדרות (בינתיים היחסים בין השניים הצטננו). הוא אמנם היו"ר הראשון של ההסתדרות ששימש בעבר יו"ר ועד עובדים (מס הכנסה) - בניגוד לכל היו"רים האחרים של הארגון, שזכו בכהונה זו הודות לעסקנותם המפלגתית - אך עובדה זו אינה צובעת אותו באדום. אולי ההפך הוא הנכון.
עיני, תמיד בחליפה אופנתית, מיהר כבר בתחילת כהונתו כיו"ר ההסתדרות להצהיר על התנגדותו לשביתות במשק. בשנה וחצי שחלפו מאז ערך רק שתי שביתות, שכל אחת מהן נמשכה יום אחד, שתיהן בעניין עובדי הרשויות המקומיות ששכרם הולן. במוקד תסיסה אחר, הנמלים, הוא עושה כל שביכולתו כדי למנוע שביתות.
כך נהפך עיני לחביבם של המעסיקים הפרטיים. חברותו האישית עם נשיא התעשיינים, שרגא ברוש, נרקמה עוד בימים בהם עסקו השניים, יחד עם נציגי האוצר, בגיבוש ההסכם על הרפורמה בנמלי הים, שיצאה לדרך בפברואר 2005, כאשר עיני שימש יו"ר האגף לאיגוד מקצועי.
אלא שקשריו של עיני עם שכבת המעסיקים מסועפים מכפי שחושבים. קשריו ההדוקים עם הממונה על התקציבים באוצר, קובי הבר, מאפשרים לשניים לסגור עניינים במהירות, ללא מעורבותו של שר האוצר. הממונה על השכר והסכמי עבודה באוצר, אלי כהן, אמר פעם שהוא מונה לתפקיד, לפני כשנה, הודות לעידוד שקיבל מצד חברו הטוב עיני. "לעיני חוש פיננסי מפותח", אמר עליו באחרונה כהן. "אני צופה שהוא עתיד להגיע למשרת שר, או ליהפך לאיש עסקים מצליח. בוודאי שהוא לא יישאר שנים רבות איש איגוד מקצועי".
גם ראשי הבנקים סומכים על עיני. דוגמה: מה עשה צדיק בינו, בעל השליטה בבנק הבינלאומי, כשהתגלע סכסוך חריף בינו לבין ועד המנהלים ומורשי החתימה בבנק, בראשות יונה גולדשלגר? הוא הזעיק את עיני כדי שיתווך במשבר. ומי שהמליץ על מינויו של עיני כמתווך היה נשיא התעשיינים ברוש. אפילו אוריאל לין, נשיא איגוד לשכות המסחר, חסיד של הגבלת חופש השביתה, מתקרב באחרונה בצעדים מהירים לעברו של עיני.
ארבעת ההישגים העיקריים של עיני בתקופת כהונתו הם הבטחת תשלום שכרם של עובדים תושבי הצפון, שנעדרו ממקומות עבודתם בשל מלחמת לבנון השנייה; המאבק המוצלח שניהל להפסקת העיכובים המתמשכים בתשלום שכרם של עובדי הרשויות המקומיות והמועצות הדתיות; הסכם הפנסיה המשלים עליו חתם עם התאחדות התעשיינים; וההסכם עם שירותי בריאות כללית, המטיל עליה את האחריות להעסקה הוגנת של עובדי הקבלן בתחומה.
אירוע אחר שעיני מעורב בו, השנוי במחלוקת בנוגע לתרומתו לעובדים, הוא הסכם הפנסיה החדש לעובדי המגזר הפרטי שעדיין אין בעבורם הפרשה לפנסיה. הסכם זה, עליו הוא חתם עם איגוד לשכות המסחר, לשכת ארגוני העצמאים והתאחדות המלאכה והתעשייה הזעירה, אמנם יוצר תקדים בכך שהעובדים בענפים אלה, הנחשבים לעובדים חלשים, יזכו לפנסיה בהגיעם לגיל פרישה - אך זו תהיה פנסיה נמוכה, נמוכה אף יותר מזאת המוצעת לעובדים אלה באמצעות חוק פנסיה חובה שהממשלה גיבשה.
חובת ההוכחה עדיין רובצת על עיני, לפחות בשני תחומים. ראשית, הסכמי השכר ל-700 אלף עובדי המגזר הציבורי. מאז 2001 לא נחתמו כלל הסכמים להעלאת השכר לעובדים אלה (ב-2003 דווקא חתמו פרץ ונתניהו על הסכם שכר להורדה זמנית של שכר העובדים). עיני דורש תוספת שכר של 10%-13%, בעוד שאלי כהן מדבר על 0% תוספת. שנית, בתחום שיפור תנאי העסקתם של עובדי החברות הקבלניות, שבישראל הם מהווים 5% מכלל השכירים. עיני מבטיח ששתי סוגיות אלה, אם לא יגיעו לפתרון, עשויות להיות העילה לשביתות הבאות שלו, אי שם לאחר חגי הסתיו.
אילו בעלי הון ירוויחו מבחירתו של עופר עיני ליו"ר ההסתדרות?
חיים ביאור
16.5.2007 / 8:17