יו"ר ועד מכתשים: "מחליא אותי שאחרי כל גל פיטורים בחברה מסוימת - המניה עולה למחרת בבוקר"

14.3.2007
הקברן בא



פועלים בסרבלים כחולים הציתו סיגריות טיים מחוץ לחדר האוכל ולא האמינו. יו"ר ועד עובדי , יעקב כהן, החזיק את העיתון ובער מבפנים. "אתה קורא את העיתון ולא מאמין", אמר במרירות. "בכותרת רצים לך מיליונים ובעמוד הפנימי המנכ"ל מסביר איך הוא עומד לכסח אותך. אתה מרגיש שהבית שלך עומד לקרוס. כאילו הקברן בא אליך הביתה".



העיתון עבר מיד אל יד. באותו בוקר התפרסם ברוב הדו"חות השכר של בכירי מכתשים תחת הכותרת "כמה כיף לעבוד אצל נוחי דנקנר". שלמה ינאי, המנכ"ל היוצא של חברת מכתשים אגן, סיכם שנה עם עלות שכר של יותר מ-24 מיליון שקל. דני פורת, סמנכ"ל האסטרטגיה - 8.7 מיליון שקל, וקצת אחריו סמנכ"ל התפעול היוצא, אלי אשרף, שהלך הביתה עם תלוש של 8.5 מיליון שקל, עלות שנתית. השלישייה הפותחת של מכתשים נצצה בעיתון.



אבל בחצר האחורית של אחד ממפעלי הזהב של נוחי דנקנר פחות שמח. כי לצד חגיגת המיליונים בראש הפירמידה, יו"ר ומנכ"ל מכתשים אגן, אברהם ביגר, פרש בעיתון את התוכנית שלו לרפורמה במפעל, שאמורה להביא לחיסכון של 135 מיליון דולר בשנה. "לגורמים שונים קשה להגיע לנגב", אמר לאתר ynet יומיים לפני כן. "זה לא משנה אם זה בנגב, באשדוד, בתל אביב או בחו"ל. המטרה שלנו היא להתייעל". ביגר הכריז שהמטרה שלו לחזור אל הרווחיות של שנת הזהב 2004. יו"ר ועד העובדים כהן אמר שזאת היתה יריית הפתיחה של "מיסטר ביגר", ככה הוא קורא לבוס שלו בנימה סרקסטית.



"לפני חצי שנה, כשמיסטר ביגר נכנס לתפקיד, התחילה אי נוחות פה", אמר כהן בחדר הישיבות של הוועד. "בהתחלה לא היו דברים קונקרטיים, היו רק שמועות מתל אביב. אבל הכרנו את צורת העבודה שלו, הוא מחסל, זה מה שהוא יודע לעשות. כשהוא היה מנכ"ל שופרסל הוא פיטר 500 עובדים, את אשתו של חבר שלי הוא פיטר בפקס. האיש מפטר סדרתי, בכל מקום שהוא נכנס 500 עובדים יוצאים. כשהוא נכנס בזמנו לחברת פז, תוכנית הייעול שלו כללה פיטורים של 50 אחוזים מהעובדים. בקורות החיים שלו הוא יכול להתגאות בפיטורים של אלפי אנשים. למדתי אותו. כשדנקנר רוצה התייעלות הוא קורא לביגר, הוא המחסל של נוחי דנקנר".



חודש מארס היה לנקודת המפנה במאבקם של עובדי מכתשים. סדרת כתבות שהתפרסמו בעיתונות הכלכלית הבהירו לראשונה את כוונותיו של היו"ר והמנכ"ל ביגר ביחס למפעל מכתשים בבאר שבע. כחלק מתוכנית ההבראה שהוא מתכנן הוא מבקש לפתוח בשני צעדים עיקריים: הראשון, מיזוג תפעולי בין חברת מכתשים, הנמצאת בבאר שבע, לבין חברת אגן הנמצאת באשדוד. הכוונה לאחד את מערך המחקר, הפיתוח והמחשוב. הצעד השני שיוזם ביגר הוא העברת הדרג המנהלי שנמצא במתקני החברה בבאר שבע ובאשדוד למשרדים בתל אביב, והפיכת המפעלים אגן ומכתשים לאתרי ייצור.



בארגון החדש לא נשאר מקום למנכ"ל מכתשים, אהוד מרום, והוא עומד לסיים את תפקידו באוקטובר הקרוב. לא רק הוא. משמעות שני הצעדים האלה היא פיטורי עובדים. על המספרים מתווכחים. ביגר טוען שיהיו פיטורים מצומצמים, במפעל התחושה אחרת לגמרי. כאן מדברים על קטסטרופה.



"עכשיו ביגר כאן, במכתשים", כהן אומר בנימה רפה ומחייך חיוך מר. הוא מצית סיגריה, מבקש קפה מהמזכירה ומסנן שיחה נוספת בטלפון הנייד שמונח על השולחן. "כשהוא נכנס לתפקיד שלו לפני חצי שנה, אחד הצעדים הראשונים שלו היה לשלוח אלינו את חברת הייעוץ הבינלאומית 'מקנזי', אלה שהמליצו לבנק הפועלים לפטר 600 איש", אומר כהן. "נכנסו לפה ילדים ועשו רשימות, ככה שאי אפשר לומר שהופתענו מהתוכנית של ביגר כפי שהתפרסמה בעיתונות. דנקנר לא היה מביא את ביגר בשביל להזיז עשרה עובדים. נוחי דנקנר מינה את ביגר לשנה אחת כדי להתחיל את חיסול מכתשים, חצי מפעל ילך הביתה, אני משער שלפחות 300 עובדים. אחרי חצי שנה הגיע היום שהוא החליט משום מה לדבר בעיתונים. קראנו. הבנו. המסר הגיע לבאר שבע".



מה זאת אומרת "קראנו", "המסר הגיע", עד היום לא היתה ביניכם פגישה, שיחת טלפון?



"לא. כל זה אבסורד, הרי עם 'דה-מרקר' הוא מדבר, עם 'גלובס' הוא מדבר ועם אתרי אינטרנט, אבל מהעובדים שלו, שכל אחד מהם מייצר בשנה כמעט מיליון שקל, הוא מתעלם. הוא עצמו, גם אחרי חצי שנה בתפקיד לא בא אפילו פעם אחת למפעל. ראית מישהו שמנהל חברה דרך מצגות פאואר-פוינט ולא נכנס אפילו פעם אחת למפעל שלו? עד היום הוא לא הגיע לבאר שבע. רחוק לו, למיסטר ביגר".



18.3.2007
הכרזת סכסוך עבודה



התשובה של עובדי מכתשים לא איחרה לבוא. ב-18 במארס, ימים ספורים לאחר הצהרותיו של אברהם ביגר בעיתונות הכלכלית, כבר התכנסה הסתדרות העובדים במרחב הנגב בקומה השנייה של הסניף בבאר שבע. ראשי מועצת העובדים של מפעל מכתשים ביקשו להכריז על סכסוך עבודה. הם פרשו לפני יו"ר ההסתדרות במרחב, מאיר בביוף, את הנתונים שבידיהם.



"אתם לא נלחמים על תוספת שכר, אתם נאבקים על קיומכם", אמר להם בביוף. "אתם עומדים מול טייקון כלכלי, נוחי דנקנר, שבולע כל חלקה טובה בארץ. לא מזיז לו בכלל שפה בנגב יהיו פחות 300 מקומות עבודה. הוא וביגר, מנהל רודף אופציות, האנשים האלה אומרים לנו, תושבי הנגב, בפנים: אתם לא נחשבים בעינינו, אתם אבק אדם, תייצרו לנו את הדולרים ותנשמו את הרעלים. יורקים לנו בפנים. פה תהיה מלחמה", קרא בביוף, ואישר את בקשת עובדי מכתשים שיצאו ממשרדו חדורי רוח קרב.



זאת מלחמת הדרום החדשה, לא הראשונה וגם לא השנייה, אבל הפעם המאבק הוא לא של עובדי הטקסטיל, לא של ויקי קנפו. הפעם המלחמה יוצאת מתוך אחד המפעלים המצליחים בארץ, ששולח מבאר שבע עשרות שליחים לחו"ל לסגור עסקאות של מיליונים וסוגר שנה ברווחים של עשרות מיליוני דולרים. מכתשים נחשב לסמל התעשייה בנגב והעובדים בו משתייכים לקבוצה אליטיסטית מאוד.



יוסי אלמוג הוא אחד העובדים הוותיקים במפעל. הוא בן 59, אשתו מנהלת בית ספר בבאר שבע, הוא טכנאי ראשי באגף מחקר ופיתוח, עובד במכתשים מ-1969. "במשך שנים מכתשים נקרא 'אוניית הדגל של קונצרן כור', הוא אומר. "מדובר במפעל ענק, בין הגדולים בארץ, סמל של יוקרה דרומית. התחושה שלי היא שהולכים לגרש אותי מהבית שלי, זה בית שאנחנו בנינו במו ידינו. בשנות השבעים נכחתי בטקס הנחת אבן הפינה ברמת חובב, בידיים שלי בניתי את המפעל הזה.



"יש אי ודאות", הוא אומר. "זו תחושה קשה מאוד. אין הרגשה של יציבות. ההכרזה על סכסוך עבודה היא הכרחית, לא היה מנוס. אנחנו צריכים את התמיכה של כל מי שיכול, כי זה לא עניין פרטי של עובדי מכתשים. צריך לקחת בחשבון גם את מעגל המתפרנסים ממפעל מכתשים, אני מדבר על ספקים וקבלנים ונותני שירותים אחרים. המפעל מפרנס אלפי משפחות בבאר שבע. אלפי משפחות. פגיעה במכתשים תביא לאסון חברתי".



לבו של המפעל, המייצר חומרי הדברה לחקלאות, נמצא בבאר שבע. החברה מפתחת חומרי הדברה גנריים (חיקוי של חומרים מקוריים) ונחשבת למובילה העולמית בתחום. היקף המכירות השנתי שלה מגיע כמעט ל-2 מיליארד שקל והיא מחזיקה 36 חברות בנות ברחבי העולם. תחת צל עצים גדולים מכונסות בבאר שבע כל מחלקות המפעל, יותר מ-600 עובדים, בהם אנשי המחקר, אגרונומים, עורכי דין, רושמי פטנטים, אנשי שיווק ופועלים, המועסקים ברובם בחלקו היצרני של המפעל, באזור התעשייה רמת חובב. 150 מהעובדים הם אקדמאים, 35% מעל גיל 50, ו-480 קשורים בהסכם עבודה קיבוצי.



החברה, שהוקמה ב-1951 על ידי קבוצת סטודנטים כימאים מהאוניברסיטה העברית, נשאה כבר בימיה הראשונים מסר אידיאולוגי. מכתשים היה אחד המפעלים התעשייתיים הראשונים שנבנה בבאר שבע אחרי קום המדינה. "הקמנו את מכתשים בבאר שבע מסיבות חלוציות לגמרי", מספר מנכ"ל מכתשים הראשון, צבי צור, בן 88, שעדיין מתגורר בבאר שבע. "היה ברור לנו שצריך להפריח את הנגב מבחינה כלכלית, שמדינת ישראל לא יכולה להתקיים ללא פיתוח הנגב. עשיית רווחים לא היתה אז בראש סדר העדיפות שלנו, הרגשנו שיש לנו תפקיד, שפעילות של מפעל כימי בנגב, עתיר ידע ועובדים, היא חלק מהגשמת חזונו של בן גוריון".



צור, שנשא בתפקידי ייעוץ בחברה עד לאחרונה, פוטר לפני שבועות ספורים יחד עם שאר הגוורדיה הוותיקה: ישראל תמיר, בן 86, ומיכאל פיקרסקי בן 79, מייסדי חברת אגן.



בשנות ה-80, כשהופרטה כור תעשיות מידי ההסתדרות, עברה גם מכתשים בפעם הראשונה לידיים פרטיות. ב-1998 מוזגה מכתשים עם חברת אגן, ומאותה שנה החלה להיסחר בבורסה. היום החברה שייכת לקבוצת כור תעשיות, שאותה קנה נוחי דנקנר לפני פחות משנה.



17.4.2007
מסיבת עיתונאים עצובה



עובדי מכתשים מתכוננים לשלב הבא במאבקם ונפגשים שוב במשרדו של יו"ר ההסתדרות בנגב, מאיר בביוף. חולשתה של ההסתדרות נראית לעין. אין נוכחות סולידרית של ועדי עובדים אחרים. האסטרטגיה: לחדד מסרים נגד אברהם ביגר ולגייס את בן גוריון למאבק. בכרוז אדום של ההסתדרות, העומד ללוות את המאבק, נכתב: "בן גוריון מתהפך בקברו למשמע דברים שכאלה. ביגר רוצה לחסל את מכתשים בנגב. עובדי מכתשים נשארים בנגב". למחרת יום השואה והגבורה מתקיימת מסיבת עיתונאים ראשונה.



מחוסר ברירה נראה שכל מה שנשאר לעובדי הדרום בשנת 2007 הוא לגייס חזון של מנהיג מת. את השר החי לפיתוח הנגב הם לא מצליחים לתפוס. "הבנתי שכנראה נוחי דנקנר הוא אחד התורמים של מרכז פרס לשלום", אומר כהן. בתגובה נמסר ממשרדו של השר פרס: "חברת אגן מכתשים היא אחד המעסיקים הגדולים והמשמעותיים בנגב, ובמשך שנים היוותה גורם מרכזי בפיתוחו וקידומו של הנגב בישראל. ככזאת, אנו מצפים שתמשיך להיות נדבך מרכזי במאמץ הלאומי של מדינת ישראל לפיתוח ולחיזוק הנגב והגליל. מנכ"לית המשרד, אפרת דובדבני, פועלת יחד עם ראשי הציבור בנגב כדי לשכנע את ראשי החברה לחזור בהם מההחלטה. דובדבני שוחחה עם יו"ר דירקטוריון מכתשים אגן, אברהם ביגר, ועם נציגי ועדת הכספים בכנסת, כדי לבחון דרכים לגיטימיות לשינוי ההחלטה".



"כל ההיסטוריה של המפעל הזה היא באר שבע", אומר כהן. "צריך להבין, במשך שנים אחד התנאים לעבודה במכתשים היה לחיות בנגב. עכשיו רוצים לפרק את כל זה לתל אביב וקוראים לתהליך הזה התייעלות. קשה לי להבין איך בדיוק שכירות של עשרות משרדים בתל אביב תהיה זולה יותר מהמשרדים הקיימים פה. זה חלק מהחזון של המפעל, מהתרבות שלו, שכולם פה יחד. כל המהות של המאבק היא לא להפוך את מפעל מכתשים באר שבע למפעל יצור שמנוהל מתל אביב. מעבר של ההנהלה לתל אביב יגרום הפסד של הון אנושי לנגב, מה רוצים, להשאיר פה את חוטבי העצים ושואבי המים? להוציא מבאר שבע את האוכלוסייה האיכותית, האקדמית והמבוססת כלכלית ולהשאיר את הפועלים בסירחון הכימי של רמת חובב?"



כנראה שכן. מהקומה ה-27 בבניין עזריאלי בתל אביב קשה לראות את באר שבע. ממקום מושבו של היו"ר והמנכ"ל ביגר רואים בעיקר את תוצאות הרבעון הרביעי של 2006 במכתשים אגן, המצביעות על המשך השחיקה ברווחיות, שנראתה גם ברבעונים הקודמים. ההכנסות השנתיות של מכתשים אגן ב-2006 אמנם גדלו בכ-2%, ל-7.95 מיליארד שקל, אך הרווח הנקי צנח. ברבעון הרביעי של 2005 היה הרווח של החברה 47 מיליון שקל, באותו רבעון ב-2006 היא הפסידה 38.5 מיליון - הפסד רבעוני ראשון זה חמש שנים. על פי נתוני החברה המתפרסמים באתר בנק הבינלאומי, הרווח הנקי השנתי ירד ב-59% מ-204.8 מיליון דולר ב-2005 ל-83.9 מיליון דולר ב-2006.



ביגר רוצה בוודאי להוסיף לזכותו עוד שורה חיובית בקורות החיים. בשנות ה-70 הוא עבד באגף התקציבים במשרד האוצר. בשנים 1984-1986 היה חשב בנק כללי לישראל ובשנים 1986-1993 היה מנכ"לו. לאחר מכן כיהן כמנכ"ל בחברת הדלק פז וב-1995 מונה לדירקטוריון בנק לאומי. החל מדצמבר 1996 ועד סוף 1997 היה מנכ"ל חברת הביטוח מנורה. בחוגים הכלכליים ביגר הוא בשנים האחרונות שם נרדף ל"מבריא החברות של דנקנר". עכשיו הוא מסיים את תפקידו כיו"ר שופרסל, אחרי שהוציא את החברה מהבוץ וגרף בונוסים נאים מדנקנר, וממשיך בכהונתו כיו"ר קרן קיסריה על שם הברון אדמונד דה רוטשילד.



מול הרזומה העשיר של ביגר עומד יעקב כהן, בן 52, נשוי ואב לשניים, שהחל את הקריירה שלו כשוער שני במכבי באר שבע. "אל תזכיר שהייתי שוער, זה לא חשוב", הוא מבקש. כהן, שעובד במפעל 31 שנים, החל את דרכו במכתשים בתור מפעיל יצור. היום הוא מפקח בטיחות במפעל, ומ-1993, למעט שנתיים, יו"ר הוועד. "אני מרגיש שזה גדול עלי, בפירוש", הוא מתוודה כשהצלמים והעיתונאים עוזבים את החדר. "זה מאבק ציבורי על דמותה של המדינה הזאת, זה מאבק לאומי, לא רק קרב בין ביגר לכהן. אם לאף אחד לא אכפת מהנגב, מה יעקב כהן יכול לעשות?"



יש לו עוד תוכניות להחרפת המאבק, הוא אומר, אבל לא תולה בהן תקוות גדולות. "אני מוכן להסתכן בהליכה על הסף, אבל זו מכת מדינה, רק למעלה אפשר לעצור את זה. נבחרי הכנסת ובכירי האוצר צריכים לעצור פה את המהומה. אבל הם לא יעשו כלום. אנשי האוצר הולכים במסדרון הזה שמקשר בין התפקיד הנוכחי שלהם לאותן חברות ענק, והפוליטיקאים זקוקים לכסף של המיליונרים. הקשר בין הון לשלטון כל כך חזק במדינה הזאת, שחבל על הזמן. אין מה לעשות. הם מחוברים. מתי יזוז משהו? כשישרפו בנקים ויפוצצו מפעלים".



29.4.2007
הדם עולה לראש



ריח של חומרים כימיים עומד באוויר. מתקני ברזל מפלצתיים עומדים על אדמת המדבר והשמים באזור התעשייה רמת חובב צרובים עשן לבן. מחוץ למפעל מכתשים עומדת משאית של מקורות עמוסה במכלי כלור ריקים. כחלק מהחרפת המאבק ובניסיון נואש להציף את מצוקתם אל התודעה הציבורית, החליט יו"ר הוועד כהן לנקוט צעד חריג: הוא עצר את אספקת הכלור שמיוצר במפעל מכתשים לחברת מקורות.



נראה שהדם מתחיל לעלות לראשי העובדים. משמעות הצעד של כהן היא שחברת מקורות, האחראית על טיהור מי השתייה בארץ, עלולה להיקלע לבעיה בשבועות הקרובים. "אני מייצר כלור לטיהור מי השתייה בכל הארץ", אומר כהן. "בשבוע האחרון צימצמנו את יצור הכלור, תוך כדי זה שאנחנו מספקים פחות ופחות כלור לחברת מקורות. היום אנחנו לא מוציאים יותר כלור, כרגע עומדת משאית מקורות מחוץ למפעל ואני לא נותן לה להיכנס. תוך שבוע יתחילו להרתיח במדינה מים לשתייה. אין לנו ברירה, צריך להדגיש את הנתק בין המרכז לפריפריה. מצפון? לי אין מצפון לאותם אנשים שלא אכפת להם ממני. לצערי זה המצב. אם אין ערבות הדדית, אז אני אומר לאנשי המרכז שיחפשו מים לשתות. שיקנו קולה".



בחברת מקורות משגרים למחרת היום פקס בהול אל הנהלת מכתשים. "לאחרונה הופסקה לחלוטין אספקת הכלור למקורות, לאחר כמה ימים שהאספקה בהם היתה חלקית. אספקת הכלור חיונית, בלעדיה לא תוכל חברת מקורות לספק מי שתייה. אנו דורשים שתפעלו בכל הדרכים כדי להבטיח את אספקת הכלור, לרבות הוצאת צווי מניעה לעובדים. הנזק שעלול להיגרם לחברת מקורות ולגורמים אחרים יכול להיות אדיר, והיעדר פעולות מצדכם יאלץ אותנו להטיל את האחריות עליכם, אם ייגרם נזק לציבור", כתב אבי גפן, סמנכ"ל הכספים במקורות. רונן וולפמן, מנכ"ל מקורות, מוסיף: "אם לא תחודש אספקת הכלור לחברת מקורות עד תחילת השבוע הבא ייתכן מאוד שכבר לקראת אמצע השבוע נצטרך לקרוא לציבור באזורים רבים בארץ להרתיח מים לשתייה".



1.5.2007
ביגר רוצה פגישה



1 במאי, יום סמלי למאבק פועלי - אם כי כהן משייך את עצמו ואת העובדים שהוא מייצג למעמד הביניים דווקא. תוך שהוא מדבר, הטלפון הנייד שלו מצלצל בלי הרף. הלחץ שהוא מפעיל מתחיל לשאת פרי. חודש וחצי אחרי תחילת המאבק, בצהריים, פתאום רוצים כל כך לדבר אתו. הוא מציץ בצג הטלפון ופולט קללה. "זה שלום גרנית, מומחה להסכמי שכר, הוא מונה לפני כמה ימים למפשר על ידי ביגר", הוא מספר. אחרי דקה עוד צלצול. הפעם מנכ"ל מכתשים, אהוד מרום, על הקו. כהן לא עונה ופניו מרצינות. את מרום הוא דווקא אוהב, קשה לו המשחק הזה.



"אין לי מה לדבר אתם, הם בטח קיבלו טלפונים ממקורות", הוא אומר. "מה יש לי להגיד להם? כלור לא יקבלו. הפעם לא ניתן לזה לעבור. זאת לא בעיה רק של עובדי מכתשים, זה מסר לכל המפעלים פה". הפעם הוא גם מרגיש צורך לפרט. "המהלך הזה של ההנהלה משדר לשאר בעלי המפעלים והמנכ"לים שהנגב הוא מקומה של תעשיית היצור הפשוט, שהאליטות של המפעלים מקומן בתל אביב. שאפשר לנהל הכל ככה. בזמנו מפעל כי"ל עשה את המהלך הזה, וזה עבר בשקט. מנהיגי הנגב והמדינה נתנו יד למהלך, בשתיקה או בהצהרות ללא כיסוי.



"יש פה מצב לא נורמלי", הוא ממשיך. "לפני כמה חודשים נסגר מפעל דלתא בכרמיאל, 600 עובדים פוטרו, בעל המפעל העביר את פס הייצור למצרים. מישהו שמע על זה? לא שמעו על זה כי העובדים היו ערבים, אולי גם כי בעל המפעל, דב לאוטמן, הוא זוכה פרס ישראל. ואצלנו אותו דבר. יעבירו את המפעל הזה וכולם ישתקו. אולי דנקנר גם יקבל בשנה הבא פרס ישראל".



חג הפועלים היום. לקראת שעות הערב מצליחים עובדי מכתשים לקבל לראשונה התייחסות בטלוויזיה. ערוץ 1 מתריע ב"מבט" על האפשרות שתשובש אספקת המים המטוהרים בארץ. בינתיים כהן מחליט לענות לטלפונים, ושלום גרנית מתאם פגישה עם כהן במשרדי החברה בבאר שבע. "יום שני בשתיים, תרשום", הוא אומר בחוסר שביעות רצון.



הוא מבין שהדרך מסובכת, שזה משחק עם כללים משוגעים וחיוכים מזויפים. "לבד לא נצליח", הוא חוזר ואומר בסוף היום בביתו. "אנחנו חייבים עוד תמיכה. נחלשנו, אין סולידריות בין הפועלים. יש הזדהות, אבל היא לא אמיתית, כל אחד דואג לעצמו ולא נרתם למאבק של עובד אחר. זו התרבות. כל מפעל עם ההסכמים שלו, אם טוב לעובדים הם שוכחים את החלש. לראות מאבק משותף של עובדים לא נראה, בזה אני בטוח, כשטוב לעובדים הם מתנהגים כמו בעלי הבית של המפעל. אפילו עם עובדי אגן, שעוברים תהליך יותר קשה משלנו, כי להם אין הסכם קיבוצי, לא הצלחנו להתחבר".



גם אתם הייתם אדישים למאבק של ויקי קנפו, של ישראל טוויטו מכיכר הלחם, של עובדי חיפה כימיקלים ליד דימונה. הוועדים החזקים בדרום לא תמכו באנשים שבאו מתוכם.



"היינו חארות. אין מה להגיד. בושה. אני מתבייש עכשיו. כולנו פושעים. זו האמת. לא תמכנו בהם, עובדי מכתשים חיים טוב והמאבק של קנפו וטוויטו לא דיבר אלינו. לא התנהגנו כבני אדם. עם המאבק של חיפה כימיקלים במישור רותם דווקא הזדהינו והפגנו יחד אתם מול שערי המפעל".



מה אתה מבין היום?



"נהיינו קהי חושים. לא אכפת יותר אחד מהשני. היום כששומעים על 200 מפוטרים זה עובר ליד האוזניים של האנשים. זה פשוט לא מעניין. פיטורי עובדים הפכו לסמל של כוח ניהולי, להצלחה, לא מתלווה לזה בושה. זה מחליא אותי שאחרי כל גל פיטורים בחברה מסוימת, המניה שלה עולה למחרת בבוקר. כולם רק רואים כסף. אני חושב שאת מעמד הביניים עוד לא דיכאו מספיק. אנחנו חוטפים וחוטפים אבל לא מספיק. יבוא יום שיורידו את מעמד הביניים כל כך נמוך עד שהוא יתחבר לכל אלה שכבר על הרצפה".



ומה יקרה אז?



"אז יקום פה כזה פיצוץ. היום שבו יירו כאן על בעלי מפעלים קרוב מאוד. ויירו בהם. אנשים לא מבינים את זה. לא תהיה פה מדינה אם לאנשים לא יהיה מקום עבודה. זו אחריות של המדינה להשאיר את המפעלים האלה, שמעסיקים מאות אנשים. המדינה משקיעה בפיתוח סין - זה נושא שמבקר המדינה צריך לטפל בו. משקיעים מיליונים במפעלים ואחר כך נותנים אותם למשקיעים פרטיים שמעבירים אותם לסין. האבסורד הוא שאנחנו מפעל מרוויח, אתה יכול להשתגע, כמה הם רוצים עוד? אז היתה שנה מעט חלשה ביחס לשנים אחרות, אבל לא היה הפסד. בשנה שעברה קבוצה מכתשים הרוויחה קרוב ל-90 מיליון דולר".



כנראה שלא מספיק.



"אי אפשר לרדוף עד אין קץ אחרי הכסף. אי אפשר לבוא ולפטר מאה עובדים וככה להשיג חמישה מיליון דולר למאזן. אל תפטר עובדים, תייצר מוצרים חדשים, תמכור יותר, בדרך הזאת תגדיל את הרווח שלך כמנכ"ל, לא בכך שתביא כיליון על משפחות שלמות".



אבל המפעל לא שלך ובעל המפעל רוצה להתייעל, זה הכסף שלו.



"המפעל הזה קם ופועל בזכות מענקים מהמדינה. בחלק גדול מהעבודות שלנו היום המדען הראשי שותף, הקימו כאן מערכת טיהור שפכים, המדינה סייעה בכספי מסים. לא כל המפעל שייך לדנקנר. נראה אותו מקים מפעל כזה ללא סיוע של המדינה. הוא קנה מפעל מוכן, ומה לעשות, לצערו גם עם עובדים. כשהוא קנה את המפעל הזה אמרו לו, 'יש לך מתקנים, ברזלים, חומרים, ויש לך גם עובדים. זה היה הכל יחד. אם הוא רוצה לשלוח אנשים פה לבתי תמחוי, אנחנו נדאג שלא יהיה לו מפעל. אני את המניות שלי במכתשים מכרתי".



יש סיכוי למאבק? כי הרבה פעמים זה נראה כמו כוחות לא שווים.



"הוא עושה לנו טרור כי יש לו כסף. לנו אין כסף. 30 שנה אנחנו עובדים עם חומרים שאלוהים ישמור, נושמים רעלים כשהם מסתובבים עם חליפות. עכשיו, אחרי 30 שנה אי אפשר להגיד לנו: 'טמבלים, עשיתם את שלכם, עכשיו הביתה'. ואפילו שזאת הגישה פה, שהם עשירים, ויש להם עורכי דין ויחצ"נים מהמעלה הראשונה, וחצי מדינה שלהם, אנחנו לא נוריד את הראש. לא נוריד את הראש".



7.5.2007
ביגר בא



כשהמכונית של אברהם ביגר חצתה את השער הלבן וגלשה ללב המפעל בבאר שבע, המתח הגיע לשיאו. שני גיבורי העלילה הגיעו לנקודת המפגש בלי חשק. ביגר וכהן נפגשו במשרדו של מנכ"ל מכתשים, אהוד מרום. שעתיים הם ישבו בפנים, דיברו הרבה אבל לא הגיעו לשום מקום. העובדים שחיכו בחוץ קיוו לשמוע מלים טובות אבל לכהן לא היה הרבה לספר.



"הוא פתח את הדברים בזה שאמר שהוא אדם שמתכוון למה שהוא אומר, שהוא לא משקר, שמה שהוא אומר זה מה שהוא עושה, שהוא משחק גלוי", אמר כהן לחבריו. "זו היתה שיחה עניינית שנגמרה במשבר אמון. הוא אמר שלא יהיו פיטורים. כשהוא שאל אותי אם אני מאמין לו, אמרתי שלא. הרקורד שלו מוכיח אחרת. הוא רק רוצה שקט עד אז".



אברהם ביגר אומר שאינו מצליח להבין על מה המהומה. "במכתשים ובאגן יש כפילות תפקידים", הוא אומר, "ולכן בהחלט יכול להיות שיהיו פיטורים שנוגעים לכפילויות. אבל אין לזה קשר לעובדי הייצור. מדובר בפונקציות של הנהלת חשבונות ומנהלים".



כמה עובדים יפוטרו?



"אין לי מושג כמה עובדים. כרגע אני לא הולך לפטר. אין מהלך התקפה נגד העובדים בשום צורה. בוודאי שאף אחד לא הולך לחסל את מכתשים. אני לא יודע מה מקור הדיסאינפורציה. הסברתי את הדברים ליעקב כהן, קיימתי אתו שיחה גלויה".



והוא בכל זאת לא האמין לך.



"מה אני יכול לעשות שהוא לא מאמין לי? אין לי מושג מי הדליק את המדורה הזאת".



יכול להיות שהנתק ביניכם בששת החודשים האחרונים קשור לזה?



"לא יודע".



ההנהלה היושבת עכשיו בבאר שבע תעבור לתל אביב?



"אף אחד לא מעביר את ההנהלה לתל אביב. יחד עם זה אנחנו רוצים לרכז במקום אחד אנשים שבאים מדיסציפלינות שונות. מדובר בעשרות בודדות שנרכז בתל אביב, זה לא תהליך שיש בו כוונה עוינת".



יום לפני כן נפגשו בתל אביב יעקב טרנר, ראש העיר באר שבע ונוחי דנקנר. גם על זה דיברו ביגר וכהן. כהן לא הסתיר את הסלידה שלו מהצעד של דנקנר. המפגש בין טרנר לדנקנר עשוי היה לספק תשובה לעובדי מכתשים, אבל במקום זאת קיבל טרנר תמיכה נדיבה דווקא לקבוצת הכדורגל של העיר. דנקנר הסכים להעביר ארבעה מיליון שקל להפועל באר שבע, כדי להצילה מהתמוטטות: שני מיליון השנה ועוד שני מיליון בשנה הבאה.



"זה מפחיד", אומר כהן. "בעניין עובדי מפעל מכתשים לא סוכם דבר והכדורגל קיבל ארבעה מיליון שקל. אתה לא יודע מה קורה, כאילו מישהו מנסה לצחוק עליך. אמרתי לביגר שכל הסיפור של התמיכה של דנקנר בהפועל באר שבע מעלה ריח רע. זה היה צורם בעיני. זה נראה כאילו דנקנר נותן לטרנר שני מיליון לכדורגל ואם טרנר יתנהג יפה הוא יקבל עוד שני מיליון. אבל אותנו שכחו בכל הטוב-לב הזה".



וטרנר מתנהג יפה, חושב כהן. באותו הערב התקיימה ישיבת מועצת העיר בבאר שבע. יחד עם כהן הגיעו למקום 70 עובדים נוספים ומילאו את מסדרונות העירייה בזעקה. "זה פשוט הרג אותי", אומר כהן אחרי הישיבה. "לצערי התקבלה החלטה לשלוח מכתבים לכל מיני גורמים. מכתבים. זה משחק מכור לגמרי. לגמרי. אנחנו מגיעים למועצת העיר כדי להניע תהליך ושום דבר אופרטיווי לא נעשה. אתה מרגיש שיש סיבה לזה. כולם נואמים נאומים חוצבי להבות וזהו. לקבל החלטה לעשות משהו, זה, מה פתאום. מסכנים התושבים שאלה מנהיגיהם".



ביום שני השבוע התפרסמו תוצאות הרבעון הראשון של השנה במכתשים אגן. החברה חזרה לצמיחה דו-ספרתית במכירות וברווח, הכריזה הכותרת ב"דה-מרקר". ביגר היה בוודאי מרוצה, אבל לא שכח לציין כי הרבעון הזה הושפע רק בצורה מינורית מתוכנית ההבראה, שעתידה עוד לפניה. *