הקשישים אינם שורפים צמיגים

הסטודנטים חוסמים את שערי הכניסה לקמפוס, מתפרצים לישיבות, עוצרים את התנועה, מפגינים ולעתים נעצרים. כך הם מצליחים למשוך תשומת לב ציבורית ראויה למאבק שלהם. על אף שהממשלה מנסה לשדר "עסקים כרגיל", גם היא מודעת לכוחה של "הצעקה" במאבקים הציבוריים שלנו, וגם היא יודעת שבקרוב תצטרך להגיע לפשרה עם הסטודנטים.

כשמבינים זאת, קל להבין למה מאבק חברתי אחר אינו מצליח לרגש את פקידי האוצר או את ראש הממשלה. כאשר מדובר בזכויות קשישים, שום צמיגים לא יישרפו ושום כבישים לא ייחסמו. הממשלה תתעלל בקבוצת האוכלוסייה החלשה והאומללה ביותר בחברה שלנו, שלה אין אפילו זכות צעקה.

באחרונה נחשפנו שוב לקלות הדעת שבה האוצר מחפש דרכים להוזלת עלויות על חשבונם של הקשישים, המהווים 10% מאזרחי ישראל ושחלקם באוכלוסיה הולך וגדל. יותר מ-100 אלף קשישים בישראל זקוקים לטיפול והשגחה. קצבת הזקנה המקוצצת שלהם ודאי שאינה יכולה להקנות להם את המעט שיציל אותם מגסיסה אטית וחסרת כבוד. מן השפה לחוץ, כולם - משרד הרווחה, האוצר ומשרד ראש הממשלה - מסכימים שזו אחריותה של המדינה להבטיח להם טיפול מינימלי; אבל במעשה, התמונה שונה מאוד.

משרד הבריאות פירסם באחרונה מכרז לאספקת שירותי אשפוז סיעודי. המכרז נועד לקבוע אילו בתי אבות יוכלו להעניק שירותים לכ-20 אלף איש המאושפזים באשפוז סיעודי. הזכאות לאשפוז נקבעת לפי קריטריונים בריאותיים וסוציו-אקונומיים. זהו שוק משמעותי, שצפוי לגדול בהתמדה בשנים הקרובות.

ברור לכל שאיכות השירות והטיפול בקשיש צריכה להיות קריטריון מרכזי במכרז שכזה. ואולם, כפי שקורה לעתים קרובות מדי במקומותינו, לא אנשי המקצוע בתחום הבריאות והרווחה נתנו את הטון בהכנת המכרז, אלא פקידי האוצר, שדרך החור של הגרוש אינם רואים את סבלות הקשישים.

המכרז שפירסם משרד הבריאות מתמקד בקיצוץ המחיר שתשלם הממשלה עבור כל יום אשפוז. מי שיסכים להעסיק עובדים מיומנים פחות, לשכן את הקשישים בתנאים נחותים יותר ולתת להם פחות השגחה רפואית, יזכה בברכת הממשלה. זו המשמעות האמיתית של הקיצוץ בתעריף שמציעה הממשלה, ושבעקבותיו נמנעו רבים מבתי האבות הוותיקים והמנוסים לגשת למכרז .

מומחים בתחומי הרווחה בישראל ובעולם מבינים שניסיון להתייעלות לפי חוקי השוק החופשי פוגע לא רק בשירותי הסיעוד והרווחה, אלא בעצם התחרות החופשית. הממשלה מונעת תחרות על איכות, ומקיימת תחרות רק על המחיר. זהו מרוץ לתחתית השירות שניתן לתת לקשיש. זו תעודת עניות מוסרית לחברה הישראלית כולה, המוכנה להתעלם מזעקתם של מי שאינם מסוגלים לצעוק ולהפקיר אותם לאכזריותם של מי שהחיים משתקפים אליהם דרך תדפיסי תקציב וטבלאות תזרים. על כולנו, ילדי ונכדי הקשישים של היום, לדרוש סדר עדיפויות אחר שיסיר מעלינו את החרפה הזאת.

הכותבת היא מנכ"לית רשת עמל סיעודית