תוספות שכר - אין בהן די

הצרפתים, המתהדרים בהיותם אחת המדינות הסוציאל-דמוקרטיות הבולטות במערב אירופה, השמיעו לפני שבוע את קולם. בבחירות לנשיאות צרפת הם אמרו "כן" למועמד שהציע להם שכר גבוה יותר - אבל בתמורה לכך שהם יעבדו יותר קשה.

הצרפתים העדיפו לבחור במסר הזה, של סרקוזי, על פני המסר המרוכך יותר של סגולן רויאל, שהציעה הרבה הבטחות מפתות על יותר שכר ויותר הטבות, ללא שום מחיר בצדן, לאחר שראו מה קורה סביבם. הם ראו איך שנים של הבטחות קלות מצדם של פוליטקאים דירדרו את מעמדה ואת כלכלתה של צרפת, ואיך צרפת של היום מתקשה להדביק את קצב הצמיחה של שכנותיה באירופה, שלא שגו כמותה בהבטחות שווא.

ואולם הלקח הצרפתי לא השכיל לחצות את חופי הים התיכון. מה שהצרפתים שכחו, מתברר, הישראלים עוד לא למדו - אבל הם עומדים ללמוד אותו, ובדרך הקשה. "לראשונה מאז קום המדינה: מהפכה במערכת החינוך בישראל", בישרה ההודעה הדרמטית של משרד האוצר. מה שלא נכלל בהודעה של האוצר הוא חלקה השני, המתבקש, של הבשורה: לראשונה מאז קום המדינה הוחמצה הזדמנות היסטורית להציל את עתידה של ישראל ולערוך שינוי מבני אמיתי במערכת החינוך.

5-8 מיליארד שקל בשנה - זהו תג המחיר של המהפכה במערכת החינוך בישראל. 6 מיליארד שקלים בשנה במשך עשרות שנים. במונחים כלכליים, מהוונים להיום, מדובר במהפכה שתג מחירה הוא 120-150 מיליארד שקל. מדובר, לכל הדעות, במהפכה היקרה ביותר שבוצעה במדינת ישראל מעולם. יקרה פי שלושה מהרפורמה היקרה ביותר שקדמה לה - הרפורמה שנערכה בקרנות הפנסיה הוותיקות.

המחיר הכבד נובע מתוספות השכר שהסכימה מדינת ישראל לשלם למורים: תוספות של עד 40% למורים צעירים. זאת במטרה לשפר את מעמד המורה באמצעות ייקור חד של שכר המורים, וכך למשוך למקצוע יותר מועמדים איכותיים. אין ספק שהמטרה ראויה וחשובה. אין ספק שהעלאת שכר המורים תסייע להעלאת קרנם המקצועית.

אבל כמו שסרקוזי אמר, באומץ, לבני עמו: תוספות שכר אין בהן די. כדי לבצע שינוי אמיתי, כדי לשפר באמת את תפקודה של מערכת החינוך, לא די בהעלאת שכר. צריך גם לשנות את פניה של המערכת, ובראש ובראשונה לשנות את מבנה ההעסקה ושעות ההעסקה של המורים.

כל זה לא קרה. המורים מקבלים תוספות של 20%-40% לשכרם, אבל מוסיפים רק שעת הוראה שבועית אחת בבתי הספר היסודיים (עולים מ-25 ל-26 שעות הוראה פרונטליות בשבוע), וכשעתיים-שלוש שעות לימוד בחטיבות הביניים (מ-20-21 ל-23 שעות הוראה שבועיות). כמו כן, המורים מוסיפים עוד כ-10 שעות שהות בבית הספר, אבל איש לא הגדיר מה בדיוק יעשו המורים בשעות האלה.

הדבר היחיד שהוגדר זה מה לא ייעשה בהן: המורים לא יצטרכו במסגרת 10 השעות הנוספות בבית הספר להיכנס לכיתות וללמד. למותר לציין שאיש לא העלה על דעתו במהלך המשא ומתן עם המורים לדון בשלושה וחצי חודשי החופשה בשנה שהם זכאים לה, ואולי הגיע הזמן לקצר את החופשות ולהגדיל כך את מספר ימי הלימוד השנתיים שמקבלים תלמידי ישראל.

גם מבנה ההעסקה של המורים לא עבר שינוי: ההבחנה בין מורים טובים,שמקדישים ימים כלילות כדי לשפר את איכות ההוראה שלהם, לבין מורים שבגיל 50 מלינים על כך שהם "שחוקים", לא נעשתה. שכר דיפרנציאלי - לפי ביצועי המורים - לא סוכם. המירב שהמורים הטובים יוכלו לקבל, ככל הנראה, הוא משכורת 13, שלא ברור מה יהיה מנגנון החלוקה שלה. "הליך הפסקת העסקתו של מורה במערכת יהיה מהיר יותר ופחות מורכב", נכתב בהודעה של משרד האוצר, אבל גם פקידי האוצר מודים שאין להם מושג מה בדיוק זה אומר.

לפני שלוש שנים הגיש איש העסקים שלמה דוברת דו"ח ובו הצעה לרפורמה בחינוך. דוברת האמין שמדינת ישראל צריכה להגדיל את מספר שעות הלימודים של תלמידיה. הוא האמין שישראל צריכה לעבור ליום לימודים ארוך ובכך גם לשפר את ההוראה וגם להשיג הישגים חברתיים חשובים, כמו שחרור אמהות לשוק העבודה ודאגה כי ילדים משכבות נחשלות יקבלו ארוחה חמה בבית הספר. דוברת הבין שיש צורך בייקור חד של שכר המורים, אבל משום שלא חשב שמדינת ישראל תוכל להשקיע בכך את מיטב כספה, הוא הציע לממן את העלאת שכר המורים בפיטורי מורים באמצעות הקטנת מספר המורים.

בדיעבד, לו היה דוברת מעלה על דעתו כי ישראל תהיה מוכנה להשקיע 120 מיליארד שקל ברפורמה בחינוך, הוא היה אולי מוותר על ההמלצה הזו וכך מאפשר את קבלת הדו"ח שלו. רק שהדו"ח של דוברת נדחה בידי המורים, ובמקומו קיבלה אתמול ישראל החלטה שהיא בבחינת הזדמנות היסטורית.

רק פעם אחת בדור משקיעה מדינת ישראל 120 מיליארד שקל, והשקעה כזו צריכה היתה להיות ממונפת להשגת רפורמה אמיתית בחינוך: לתמרץ מורים טובים ולקנוס מורים כושלים, להגדיל את מספר שעות הלימוד בשנה, להאריך את יום הלימודים, וכך להעלות תרומה חיונית לבעיות החברתיות של ישראל, להרחיב את סמכויות מנהלי בתי הספר ולשפר ללא היכר את הפיקוח הכושל של משרד החינוך. במקום כל אלה השיגה ישראל רק את העלאת שכר המורים, ותו לא.

"תעבדו יותר, תקבלו יותר" - אמר סרקוזי לצרפתים, והאמירה הזאת, סביר להניח, תופסת גם לגבי מערכת החינוך בצרפת. בישראל, לעומת זאת, ראש הממשלה אולמרט מתמודד עם גלי ההדף של דו"ח ועדת וינוגרד ובמלחמת ההישרדות האישית שלו כל מחיר הוא אפשרי - כולל המחיר של החמצת ההזדמנות ההיסטורית האחת של הצלת עתידה של ישראל, באמצעות שיפור אמיתי במערכת החינוך שלה.