נדחתה תביעה על סך כ-2 מיליון שקל נגד בנק אגוד בטענה לחיובי ריבית מופרזים

בית משפט השלום בתל אביב דחה תביעה על סך כ-2 מיליון שקל שהגישו החברות המיק והפתעה ייבוא ושיווק נגד בנק אגוד לישראל. התובעות, חברה-בת וחברה-אם, עוסקות בייבוא ומכירה של כלי בית ומתנות. כל אחת מהן ניהלה חשבון בנק באגוד.



לצורך מימון פעילותן השוטפת קיבלו התובעות מהבנק הלוואות ומסגרת אשראי שהשתנתה מזמן לזמן, כנגד ביטחונות שהעמידו לבנק. בחודש ינואר 2001 החלה להופיע ברישומים הפחתה של הבנק בהערכת שווי נכסי המקרקעין המשועבדים, ובמקביל הקטין הבנק את מסגרת האשראי והאובליגו הכולל לשני החשבונות. בסוף אותה שנה הופסקה הפעילות בחשבונות, והחוב לבנק אופס.



התובעות, באמצעות עו"ד יצחק אבירם, טוענות כי הבנק לא היה רשאי להוריד מהערכת שווים של נכסי המקרקעין ששועבדו לו לצורך קבלת האשראי הבנקאי, וכפועל יוצא, לא רשאי היה, באופן שרירותי וחד-צדדי להפחית ולהקטין את מסגרות האשראי הבנקאי - דבר שהסב להן נזק.



עוד נטען כי הבנק לא היה רשאי לחייב את החשבונות בריבית "תוספת סיכון", הואיל ושווי הביטחונות עלה על היקף האשראי, ועל כן לא היה חשוף לסיכון כלשהו המצדיק את גביית הריבית.



מנגד טען הבנק, באמצעות עוה"ד ליאת עיני-נצר, ינב אזרן ומירב כהן-הכרמלי, כי התובעות היו מעורבות באופן פעיל ויומיומי כמעט בניהול החשבונות. בני הזוג המנהלים אותן הופיעו לפגישות תכופות בבנק, היו מעורבים בגביית גובה הריבית והקצאת מסגרת האשראי, היו מחוברים באמצעות האינטרנט לפעילות שהתנהלה בחשבון והיו מודעים - ואף נתנו הסכמתם - לכל צד ולכל שינוי שעשה בו.



בית המשפט דחה את טענות התובעות, וקבע כי "גובה שיעור הריבית אינו רק פונקציה של שווי הביטחונות. ישנה מערכת שיקולים שמפעיל הבנק על מנת לקבוע את שיעורי הריבית, כגון רמת הסיכון, קביעות הלקוח ואמינותו, פעילותו הפיננסית, התייעלות העסק וכיו"ב".



לדברי סגנית הנשיא, השופטת שושנה אלמגור, "אין מקום לקשור קשר אחד ישיר בין שווי הביטחונות לגובה הריבית. השיקולים המנחים את הבנק בהקצאת מסגרת אשראי (...) אינם מתבססים אך ורק על שווי הנכסים המשועבדים לבנק, שכן, כאשר בית עסק נקלע לקשיים כלכליים והפעילות העסקית ותזרים ההכנסות אינם עומדים ביחס הולם למסגרת האשראי וליכולת ההחזרה, מפחית הבנק את מסגרת האשראי גם אם שווי הנכסים המשועבדים לפירעונה נותר אותו שווי". התובעות חויבו בהוצאות בסך 50 אלף שקל. (א 46426/03)