Greed is Good: המשתלט הסדרתי גורדון גקו חוזר בסרט חדש - "וול סטריט 2"

בעוד שרופרט מרדוק מנסה להשתלט על המול"ית של ה"וול סטריט ג'ורנל", המנהלים באולפני הסרטים שלו - פוקס המאה ה-20, חתמו על עסקה להחיות את גורדון גקו, המשתלט הסדרתי הפיקטיווי המפורסם ביותר, וסמל תאוות הבצע והשחיתות בוול סטריט של שנות ה-80.



תפקידו של גורדון גקו ב"וול סטריט" של אוליבר סטון מ-1987 זיכה את מייקל דאגלס באוסקר. בסרט ההמשך, שייקרא "Money Never Sleeps", נפגוש שוב את גקו (שגם הפעם יגולם על ידי מייקל דאגלס), אחד הסוחרים המפחידים ביותר בוול סטריט, שבפעם האחרונה שראינו אותו עמד בפני מאסר ממושך בגין מסחר לפי מידע פנים.



בסרט הראשון, גקו הוא קורפורט ריידר (corporate raider) - משתלט על חברות במצוקה - וחסיד נלהב של העושר והקפיטליזם. הוא עובד קשה, אפילו ביחס לסטנדרטים של בנקאי השקעות, ועובר על כ-100 עסקות ביום. "ארוחת צהריים היא למפסידנים", היא אחת מאמרות הכנף המפורסמות שלו. וגם: "אם אתה רוצה חבר, קח כלב".







ב"Money Never Sleeps", גקו פועל במגזר קרנות הגידור, וזהו השינוי העיקרי בדמות, לדברי דאגלס. אמירה זו מעוררת את השאלה, מדוע אנו צריכים לראות עוד סרט המבוסס עליה? שמו של הסרט מספק את התשובה.



ואולם אם נניח רגע לחמדנות של אולפני הסרטים, נהיה חייבים להודות שלסרטים מסוגו של "וול סטריט" יש ביקוש לא מבוטל. האפשרות לצפות בירידה מגדולה, במפלתו ובחרפתו של אדם עשיר מאוד, יהיר מאוד וחזק מאוד - עונה כנראה על כמה צרכים אנושיים שכיחים.



עלילת הסרט "וול סטריט" מתמקדת בברוקר הצעיר בד פוקס (המגולם על ידי צ'רלי שין), השואף להגיע לפסגה, ומוכן לשלם כל מחיר. כשהוא מצליח לאחר מאמצים לקבל כמה דקות מזמנו של גקו, הגיבור שלו, הוא מוסר לו מידע פנימי שקיבל מאביו קרל (מרטין שין, אביו של צ'רלי במציאות). קרל הוא מנהל תחזוקה בחברת תעופה קטנה, בלוסטאר, שעומדת לצאת מצרה - דבר שיוביל לעלייה במחיר מנייתה. גקו משתמש במידע הפנימי כדי לעשות רווח, ולוקח את פוקס תחת חסותו. פוקס משלים עם העובדה שסוד ההצלחה של גקו הוא שימוש באמצעים לא חוקיים, ומקבל בתמורה דירה מפוארת וחברה יפיפיה, שאותה מגלמת דריל האנה.



העניינים מסתבכים כשפוקס מגלה שגקו מתכוון להשתלט על בלוסטאר. פוקס מוצא את עצמו מתנדנד בין אביו הביולוגי, המכהן כראש איגוד עובדי התחזוקה בבלוסטאר ונאבק למען זכויות העובדים קשי היום, לבין אביו הרוחני, המייצג תאגידים דורסניים וחמדניים. לבסוף מחליט פוקס להשתמש באחד מאויביו של גקו כדי לחבל בעסקה. הוא מואשם במסחר לפי מידע פנים, אך נהפך לעד מדינה ומעיד נגד גקו.



השראה מקרל אייקאן



אחת הסצינות הזכורות ביותר בסרט היא נאום שנושא גקו באסיפה של בעלי המניות של טלדאר פייפר, חברה שעליה הוא מתכוון להשתלט.



"העניין הוא, גבירותי ורבותי, שתאוות הבצע - באין מילה טובה יותר - היא דבר טוב. תאוות הבצע היא דבר נכון; היא עובדת... תאוות הבצע משקפת את תמצית רוח האבולוציה. תאוות הבצע בכל צורותיה - תאווה לחיים, לכסף, לאהבה, לידע - התוותה את הזינוק כלפי מעלה של האנושות, ותאוות הבצע - זכרו את דברי - תציל לא רק את טלדאר פייפר, אלא גם את התאגיד הלא מתפקד הקרוי ארה"ב". כשהוא מנסח זאת כך, קשה לא להשתכנע.



יש הגורסים כי ההשראה לנאום בשבח תאוות הבצע נלקחה מהארביטראז'ר איבן בוסקי (שנאשם גם הוא מסחר לפי מידע פנים). בוסקי אמר בנאום ב-1986, "אין רע בתאוות בצע, דרך אגב. אני חושב שתאוות בצע זה דבר בריא". החלק הראשון של הנאום, שבו מתלונן גקו כי הנהלת החברה מחזיקה בפחות מ-3% מהמניה, וכי יש בה יותר מדי סגני נשיא, מזכיר נאומים של קרל אייקאן, הקורפורט ריידר המפורסם ביותר.



"וול סטריט" אינו מבקר את השיטה הקפיטליסטית בכללותה; הוא מתמקד בפן מסוים שלה - התרבות שאינה מקדשת עבודה קשה, אלא רודפת אחר התעשרות מהירה, מתאפיינת בראייה לטווח קצר, ואינה בוחלת בשום אמצעי. תרבות זו היא מטרה קלה לביקורת, והקורפורט ריידרס, נציגיה המובהקים, הם בחירה פופוליסטית, התואמת את העמדה המוסרנית והחד ממדית של הסרט.



קורפורט ריידר הוליוודי נוסף הוא אדוארד לואיס מ"אישה יפה", שאותו מגלם ריצ'רד גיר. סיפור הפיגמליון האמיתי ב"אישה יפה" אינו ויויאן ויויאן, הזונה ששובה את לבו של לואיס, אלא לואיס עצמו, שנהפך מאיש עסקים קר רוח לאיש רחום שמבין שאהבה (ונשיקה על הפה) לא קונים בכסף. לפני שפגש את ויויאן, ניהל לואיס מאבק מר להשתלטות על חברת מורס אינדסטריז. ואולם לאחר שהחברה נכנעת סוף סוף להצעת הרכש העוינת שלו, הוא מוותר עליה באבירות, ואף מבטיח לבעלים כי יעזור לו להדוף השתלטויות אחרות, שכן החברה נמצאת במצב פגיע וחלש. לואיס, שאוהב להציל חברות (ונשים) פגיעות וחלשות מידי זרים, הוא קורפורט ריידר שעושה שם טוב לוול סטריט.







ב-1990 יצא לאקרנים "מדורת ההבלים" (The Bonfire of Vanities), המבוסס על ספרו של טום וולף מסוף שנות ה-80. כפי שמרמז שמו - המתייחס למאורע שהתרחש בפירנצה ב-1497, שבו הועלו על המוקד אלפי חפצים הקשורים ביוהרה (Vanity), כגון מראות ותמרוקים - גם סרט זה עוסק בחומרנות ובחמדנות שאיפיינו את תקופת הפריחה בוול סטריט בסוף שנות ה-80.



לרוע המזל, הסרט "מדורת ההבלים", בגלל ליהוק תמוה ונטייה להפשטה, אינו עושה חסד עם הספר של הסופר והעיתונאי המוערך. הספר "מדורת ההבלים" יצא לאור באוקטובר 1987, שבוע לפני יום שני השחור, היום שבו קרסה וול סטריט (עד סוף אוקטובר, צנחה הבורסה בארה"ב בכ-23%, הבורסה בבריטניה בכ-26% והבורסה האוסטרלית בכ-42%).



אבל הספר עוסק דווקא בקריסה אחרת - זו של שרמן מקוי (McCoy), סוחר אג"ח צעיר ומצליח עם דירת פאר בפארק אווניו ומשכורת שאורכה כמספר טלפון.



בינו לבין עצמו, מקוי מכנה את עצמו "מלך העולם" (master of the universe). הכינוי הזדחל לראשו יום אחד, לאחר שבשיחת טלפון קצרה אחת סגר עסקת אג"ח ששילשלה לכיסו עמלה של 50 אלף דולר.



רוצח קפיטליסט



באחד הפרקים מתואר מקוי כשהוא נוסע על גשר בניו יורק במרצדס-בנץ שלו (48 אלף דולר), פילגשו בת ה-26 על מושב העור שלצדו, ומביט בסיפוק לעבר גורדי השחקים של מנהטן. "חשבו על המיליונים, מכל רחבי העולם", הוא אומר, "המשתוקקים להיות על האי הזה, בגורדי השחקים הללו, ברחובות הצרים! זוהי הרומא, הפאריס הלונדון של המאה ה-20, עיר האמביציה, האבן השואבת, היעד המפתה ביותר עבור כל אלה הרוצים להיות במקום שבו הדברים קורים...".



חייו של מקוי (שאותו מגלם בסרט טום הנקס) מזדעזעים לאחר שהפילגש שלו, מריה רסקין (מלאני גריפית), דורסת נער שחור בברונקס כשהיא נוהגת במכוניתו של מקוי. כאן מתחילה הנפילה לתחתית.



המנצחת העיקרית בסיפור של מקוי היא התקשורת, שעושה חגיגה לא קטנה מהסיפור שלו, המכיל את כל האלמנטים הדרושים. בידו של פלואו, עיתונאי בריטי, יגע ואלכוהוליסט של הצהובון "סיטי לייט", נופלת ההזדמנות של חייו, כשהוא מתבקש לכתוב סדרה של מאמרים על צעיר שחור שנפגע בתאונת פגע וברח. כשמקוי מתגלה כבעל המכונית, מפרסם פלואו (שמגלם ברוס ויליס) סדרה של מאמרים המרמזים על אשמתו של מקוי. מקוי נהפך לשעיר לעזאזל של ניו יורק וליעד של מתקפות בלתי פוסקות מצד ארגונים נגד גזענות ומצד כל מי ששמח לאידו.



ממאמר פיקטיווי של ה"ניו יורק טיימס" בסוף הספר, אנו למדים כי מריה הצליחה לחמוק מתביעה, פלואו נישא לאישה עשירה וזכה בפוליצר על סדרת הכתבות שלו על מקוי, ואילו מלך העולם, שכינויו הנוכחי הוא "הרוצח הקפיטליסט", נותר חסר כול ושנוא, ומחכה למשפט באשמת הריגה.



כשהכתבים מבקשים ממנו להגיב על הפער בין הרקע הקודם שלו - וול סטריט ופארק אווניו - למצבו הנוכחי, צועק מקקוי: "אין כלום ביני לבין וול סטריט ופארק אווניו. עכשיו אני נאשם במקצועי. עברתי שנה של הטרדה משפטית, וצפויה לי שנה נוספת, או 8 ושליש עד 25 שנים".