הפתרונות

משק המים הישראלי משתמש באופן קבוע בכמות מים הגדולה מיכולת ההפקה האמיתית שלו. כיום, בעקבות רצף של שנות בצורת, המצב קשה מאי פעם. הפתרונות הריאלים המוצעים הם התפלת מים ורכישת מים ממדינה זרה.

שיטות להתפלת מי ים קיימות כבר למעלה מ-2000 שנה. מלחים באוניותיהם נהגו להעמיד בשמש קערות מלאות מי ים ולשתות את אדיהם שהתעבו. הפטנט הידוע הראשון לתהליך התפלת מים נרשם באנגליה שבנת 1869. באותה שנה נחנך מיתקן ההתפלה הראשון שנבנה על ידי הבריטים בנסיכות עדן שבחצי האי ערב. מתקן ההתפלה התעשייתי הראשון הוקם באיים האנטילים בשנת 1930. בישראל הוקם מתקן ההתפלה הראשון באילת, בשנות ה- 60, אך הוא פורק עקב אי כדאיות כלכלית.

כיום לא פועלים בישראל מתקנים להתפלת מי ים. כפתרון ארוך טווח מתכוונת ישראל לבנות במהלך השנים הקרובות (עד 2005) ארבעה מתקני התפלה גדולים, שיפיקו כ-200 מליון קוב מי שתיה. בנוסף יש כוונה לבנות כשמונה מתקני התפלה קטנים למים מליחים באזורים שונים בארץ.

ישנם שני סוגים של מים מליחים. הראשון: מי תהום שהומלחו בעקבות חדירת מי ים לתוכם – בדרך כלל תוצר של שאיבת יתר. והשני: מי תהום הנמצאים בקרקע מליחה ומשום כך הם מליחים – כדוגמאת מאגרי הענק הנמצאים תחת אדמות הנגב והערבה. התפלת מים מליחים נחשבת תהליך קצר וזול יותר, ובישראל פועלים כבר היום כ-20 מתקנים כאלה, בעיקר בנגב ובערבה, המספקים פתרונות מקומיים למי שתיה ולחקלאות לישובים הסמוכים.

לאורך השנים שב הרעיון ועלה. התומכים סבורים שמדובר בפתרון אפשרי לתווך המיידי. מנגד נטען, כי ההובלה יקרה, כי היא הופכת אותנו תלויים בטורקיה גם פוליטית, תלות שתעניק לה מעמד של מונופול – וכי הפתרון אינו אפשרי לכמויות גדולות של מים לטווח רחוק. נראה שיעשה בו שימוש רק במידה של משבר עמוק בשנים הקרובות, במהלכו ייווצר חיסרון ממשי במי שתיה, בעוד מתקני ההתפלה טרם נכנסו לפעילות.