זיהום המים

זיהום המים יכול להתרחש בעקבות זרימת חיידקים או חומרים רעילים, וכן על ידי המלחת מקורות המים לרמה בה הם בלתי ראויים לשתיה. מי התהום בארץ נחשבים "קשים", כלומר מכילים משקעים ומלחים רבים, מה שהופך אותם גם לטעימים יותר. מליחות המים בישראל עולה ככל שמדרימים: באזור הנגב והערבה יש להתפיל את המים, בכנרת רמת המליחות היא בינונית.

סכנת זיהום מי הכנרת בולטת במיוחד כיוון שמדובר במים עיליים. אגן ההיקוות של הכינרת משתרע על שטח של 1,700 קילומטרים רבועים, ומאוכלס על ידי 250 אלף בני אדם. בשטחים החקלאיים הגדולים של אגן ההיקוות נעשה שימוש רב בדשנים ובחומרי הדברה הנשטפים אל הירדן ואל הנחלים האחרים ומגיעים אל הכינרת. שפכים אלה מכילים מיקרואורגניזמים גורמי מחלות, וכן חומרי תזונה כמו חנקן וזרחן, המאיצים התפתחות אצות במי הכינרת.

מי הכנרת עכורים בממוצע פי 2-3 ממי תהום. העכירות נגרמת משטפונות וסחף וכן התפתחות של אצות ויצורים שונים. מרכיבים כמו ביוב, שפכי תעשייה ושפכי רפתות, שמקורם בפעילות האדם, גורמים להחדרת מיקרואורגניזמים מסוכנים.

סכנה מרכזית נוספת לאיכות מי הכנרת היא המליחות. מאז אמצע שנות השישים הופעל "המוביל המלוח", המטה מי מעיינות מלוחים מהכנרת. כתוצאה מכך ירד ריכוז הכלורידים באגם מרמת שיא של 408 מג"ל בשנת 1962 לריכוזים של בסביבות 230 מג"ל (מיליגרם לליטר מים) בשנים האחרונות. מאז החורף השחון של שנת 1998/99 חלה עליה במליחות המים האגם. במהלך שנת 1999/00 עלה ריכוז הכלורידים, המהווה אינדיקציה לרמת המליחות, בכנרת מ-247 מג"ל בתחילת העונה עד ל-262 מג"ל בספטמבר 2000.

אקוויפר ההר חשוף לזיהום על ידי שפכים לא מטופלים של ישובים באזור ירושלים, שכם, ישובים בהרי יהודה, בשומרון ובגליל. ממשלת ישראל מרבה להתייחס לאחרונה לאי הטיפול של הרשות הפלסטינית בשפכיה, המאיים לא רק על נחלי הארץ אלא גם על מי התהום באקוויפר ההר. סקרים שנערכו לאחרונה מצביעים על כך שהמשך סילוק בלתי מבוקר של שפכים ופסולת מוצקה, על גבי המחשופים שבמעלה האגן, גורם לפגיעה באיכות מי התהום במורד, בו מרוכז עיקר השאיבה.

גם מי האקוויפר חשופים להמלחמה. במאגן ירקון-תנינים, אגן השאיבה העיקרי של אקוויפר ההר, נמשכת מגמת העלייה ברמת מליחות המים. לגבי מקורותיה של ההמלחה ותפוצתה קיים אי ודאות.

אקוויפר החוף ממוקם בחלקה המאוכלס ביותר של ישראל. על הקרקעות שמעליו מתנהלת הפעילות החקלאית והתעשייתית האינטנסיבית ביותר. הבעיות העיקריות האופייניות לאקוויפר החוף: עלייה בריכוזי חנקות הגורמות למחלות, המלחתם של קידוחים רבים עקב שאיבת יתר הגורמת לירידת מי המפלס של מי התהום המתוקים וחדירתם של מים מלוחים.

במשך השנים חלה הרעה באיכות המים כתוצאה מהפרת האיזון הטבעי על ידי שאיבת יתר ופעילות אנוש. בשנות השלושים עמד ריכוז הכלוריד במי האקוויפר על 50-100 מגכ"ל, בשנת 1999/00 עמד ריכוז הכלורידים על 250 מג"ל, וקצב עלייתו 2-9 מג"ל לשנה. תהליך ההמלחה והזיהום של מי התהום באגן החוף נמשך גם בשנת 1999/00, אם כי בקצב נמוך מרמתו הרב שנתית.

ריכוז החנקות הממוצע באקוויפר הגיע ל-62 מג"ל, וקצב עלייתו הממוצע הוא 0.6 מג"ל לשנה. עיקר ריכוז החנקות נמצא בשטחים החקלאיים, בין בנימינה לרחובות.

התקנות לאיכות מי שתייה בישראל זהות כמעט לתקנות הנהוגות ברוב הארצות המפותחות במערב:
- הכמות המרבית המותרת של חידקי קוליפורםף שמקורם מזיהום משפכים: 3 חיידקים במאה מיליליטר מים.
- הריכוז המירבי המותר של ציאניד: 0.05 מיליגרם בליטר מים.
- ריכוז הברזל המותר: מיליגרם אחד בליטר מים.
- היחידה המירבית של קרינה אלפא, המכילה יסודות רדיואקטיבים: 0.1 בקרל לליטר.
- הריכוז המירבי של כלורידים, המעיד על מליחות המים: 600 מיליגרם לליטר מים.
- הריכוז המירבי של חנקות: לא יותר מ- 70 מיליגרם לליטר מים. החנקות גורמות למחלות, בעיקר אצל תינוקות.