מפלס הכנרת - קווים לדמותו

הקו האדום אינו רק הנקודה בה יש לעצור את השאיבה מהכנרת, אלא אייקון ציוני בפני עצמו. דור שלם גדל על האמונה כי מצבו של הקו האדום כמצב האומה, ורבים מהם – ביניהם פוליטיקאים ועיתונאים כמו טומי לפיד ואמנון אברמוביץ' – הודו כי הדבר הראשון שהם קוראים בעיתון הוא מצבו של מפלס הכנרת.

המפלס העליון המותר הוא 208.9 מ' מתחת לפני הים. מפלס גבוה יותר עלול לגרום לנזקים למתקנים חופיים, ולכן בנקודה זו נפתח הסכר בשפך הירדן שבדרום האגם. הקו האדום המסורתי הוצב על 213 מטר מתחת לפני הים. הנחת העבודה היא כי שאיבה מתחת לקו זה עשויה לגרום לנזקים בלתי הפיכים לאיכות מי האגם, בעקבות המלחת יתר של המים או ריבוי של אצות. עם זאת, עקב שנות הבצורת האחרונות התיר נציב המים, שמעון טל, שאיבה מעבר לקו האדום. ובאוגוסט 2001 הציב אותו על 215.5 מטר מתחת לפני הים – שניים וחצי מטר מתחת לקו המסורתי. מומחים רבים מזהירים כי אין לדעת מה יהיו ההשלכות של ירידת מפלס הכנרת לקו זה. אנשי המקצוע מזהירים כי אי אפשר לחזות את ההשלכות של החלטה זו. בין התסריטים הקשים ביותר: הכנרת מאבדת את יציבותה האקולוגית, מתמלאת באצות רעילות או נכנסת לתהליך בלתי הפיך של המלחה.


מפלס הכנרת נמדד החל משנת 1925, והפעם הראשונה שהוא ירד אל מתחת לקו האדום אירעה רק באוקטובר 1999 – אז הגיע המפלס ל- -213.33. מאז, במשך שלוש שנים רצופות, נשבר שוב ושוב "השיא השלילי" של המפלס. מדהים להיזכר כי רק לפני תשע שנים, בחורף 1992, נפתח בלית ברירה הסכר בשפך הירדן כיוון שהכנרת התמלאה עד תומה.