כבר 30 שנים קיימת ההתיישבות כליל שבגליל - אבל עדיין אין תוכנית מתאר למקום

שורת המכוניות האטית עצרה לפתע על כביש האספלט הצר. איש לא שאל למה, איש לא ציפצף, אולי כי הירוק המדהים, הקצב המקומי והשקט העמוק, מרגיעים מאוד את העיניים ואת הלב. שניות רבות חלפו ומן המכונית הראשונה יצאה עלמת חמד עטויה בגדים שראו ימים יפים יותר. היא הביטה ימינה ושמאלה וצעדה לעברנו מעדנות. "צב עובר את הכביש", לחשה בלאט, "ומכיוון שאסור להאיץ בצבים - אנחנו נחכה". חיכינו. היתה לנו ברירה? הצב הגיע בשלום לצד השני ורק אז ניתן האות. ככה זה ביישוב איכותי אקולוגי-אורגני. ואולי ככה זה רק בכליל.



לאידיליה מפריעה רק בעיה אחת - ליישוב אין תוכניות מתאר מסודרת, ולפיכך מרבית הבתים הבנויים בו אינם חוקיים, ומרחפים מעליהם איומי הריסה. במקביל לחיים השלווים במקום, התושבים מתרוצצים גם בין בתי משפט וועדות תכנון, בניסיון להסדיר את מעמד היישוב. בינתיים, כלומר כבר כ-30 שנה, היישוב ממשיך להתקיים, בלי האישורים.



טבע וחופש



ב-1979 הגיעו לצפון הגליל המערבי, קצת דרומית לכברי, על שפת נחל יחיעם, תשע משפחות שחיפשו טבע וחופש. את האדמה עליה התיישבו קנו מתושבי האזור, דרוזים מהכפרים הסמוכים - ירכא, אבו סנאן, כפר יאסיף, ג'ת, ינוח ואחרים. האדמה היתה אדמה פרטית-חקלאית ולא היתה מיועדת להתיישבות. מייק סילברמן, לשעבר איש הכוחות המיוחדים בארצות הברית והיום מעצב בתים, היה בין המקימים.







"שמענו שחברים קונים אדמה בגליל וחשבנו ששני הכלבים שלנו, שסבלו מאוד בדירה בשכונת בקעה הירושלמית, ייהנו שם יותר. אחר כך חשבנו: למה, בעצם, רק הכלבים? והגענו גם אנחנו לכאן". הקבוצה הראשונה לא חשבה שיש לערב את מדינת ישראל במיזם החדש וגם לא ביקשה את עזרתה.



"לא היה פה כלום", מתאר סילברמן, "רק חול וחורש. כיוון שידענו שאנחנו רוצים יישוב אקולוגי, אורגני ולא צפוף, קנינו שתי תחנות רוח ליצירת חשמל, השתמשנו בעששיות נפט, כשלא היתה ברירה בחושך, ומשכנו צינור מים שהגיע מקיבוץ כברי לחביות גדולות שעמדו בחצרות הבתים. לא היו דרכים ונאלצנו לפלס אותן בעצמנו. כיוון שרצינו פרטיות, השכן הקרוב שלי התיישב במרחק קילומטר וחצי ממני. את כמות העקרבים שהרגתי באזור הבית אי אפשר בכלל לתאר. חלוציות אמיתית. מצד היתרונות, היו פה נוף מדהים, שקט ואפשרות לעשות אמנות, לגדל עדרים וחקלאות אורגנית. לא היינו צריכים יותר".



השכנים אולי הרימו גבה לעבר היישוב החדש המתהווה לידם אך לא גילו עוינות. "יום אחד שמעתי אנשים הולכים בוואדי ומדברים ערבית", מספר סילברמן, "הם התקרבו ואני דרכתי את הנשק, כך שישמעו זאת, ודרשתי מהם לעצור. הסתבר שמדובר בחיילים דרוזים שעברו בדרך הביתה. הרי השטח הזה היה פעם שלהם. פעם אחת נכנס לכאן גם איזה מג'נון מינוח, וירה לכל עבר. אבל אף אחד לא ממש התרגש. בסך הכל חשנו פה ביטחון".



תהליך הקבלה לכפר היה ארוך ומייגע. כמי שניהלו את המקום באופן עצמאי החליטו התושבים כי לא ימכרו לחברים חדשים פחות מעשרה דונם וכי כל משפחה חדשה תתקבל בהסכמת 80% מהחברים לפחות. החברים הפוטנציאלים היו עוברים בין אנשי המקום, מציגים את עצמם ומקווים לטוב. "להמון אנשים אמרנו לא", אומר סילברמן, "צריך אופי מיוחד ותחומי עניין אקולוגיים מובהקים כדי לחיות פה".



"זה לא בדיוק כך", אומר ת', שביקש להישאר בעילום שם, "מדובר בקבוצת אנשים קטנה שעלתה על הקרקע בדרך עבריינית, ללא כל אישור ומבלי לשאול איש, הקימה בתים על אדמה חקלאית ושמרה במשך שנים רבות על האקסקלוסיוויות שלה, כאילו אינה חלק ממדינת ישראל. המדינה לא עצרה את ההתנחלות הבלתי חוקית הזאת בזמן הנכון והיום כל הצדדים בבעיה".



אין תוכנית מתאר



שנתיים של מאבק בקשיי ההתחלה עברו על אנשי כליל עד שב-1981 הגיעו אנשי הסוכנות. "הגעתי על סוס לאסיפה שהתקיימה בבית הראשון שהוקם ביישוב", מתאר סילברמן "ושם שמעתי את הבשורה המשמחת - התקבלנו לתוכנית המצפים. הסוכנות הציעה לנו להצטרף לתוכנית שמטרתה היתה הקמת 40 מצפים בגליל ואנחנו, למעט שני הרווקים שחיו פה ולא התקבלו, התאמנו לפרופיל".



כמו כל מצפה קיבל גם כליל טנדר פז'ו ששימש לצרכי המקום. "בכל יום חמישי היה היישוב נכנס לפז'ו", מספר סילברמן, "ויוצא עם הסלים לשוק של כפר יאסיף". למרות שאנשי המקום היו כבר בעלי בתים שאותם בנו מכספם, קיבלו התושבים שרצו בכך גם מענקים, כמו בכל מצפה אחר. אפילו קרן קיימת לישראל הגיעה ופרצה דרך כורכר רשמית. 20 שנה נסעו תושבי המקום על דרך הכורכר הזאת ורק לפני שבע שנים הוחלט לשפוך עליה מעט אספלט. גם היום נדרש מבקר שרוצה לבוא לבתים לנסוע בדרכי עפר פתלתלות.



כדי לא לפגוע בסביבה, הוחלט להמשיך להאיר את המקום בחשמל סולרי וכל בית קיבל 18 פאנלים שהוצבו על גג הבית וממיר. חלק מהבתים התאגדו וקנו גנרטור לגיבוי. עד היום עובדים רוב המקררים ביישוב על גז והנורות שבהן משתמשים בבתי המגורים לא עוברות את ה-20 ואט. את האשפה אוספת המועצה האזורית, לה משלמים אנשי המקום את מסיהם, אך את הביוב המקומי מנקזים בורות ספיגה אישיים, ממש כמו פעם.



החבירה לסוכנות וקבלת התואר הנכסף "מצפה" היו הפעם הראשונה והאחרונה שבה קיבל היישוב הכרה בסיסית מגוף ממסדי. מאז 1981 ועד היום לא השכילו השלטונות לחתום על תוכנית מתאר בסיסית להפוך את כליל ליישוב שחוקי לחיות בו. למעט אותו מספר מועט של בתים שהוגדרו כחלק מהמצפה, וביישוב נקראים בתי הקו הכחול, כל בית נוסף מתוך כמאה הבתים שנבנו מאז - כולל בתיהם של כוריאוגרף ישראלי מפורסם המתגורר במקום בסופי השבוע, זמר ועורך דין ירושלמי מוכר המתגורר במקום בקביעות - אינו מקבל היתר בנייה.



הטקס קבוע: מיד לאחר שהבנייה מסתיימת, מקבל הבעלים צו הריסה המרחף מעל ראשו. ואולם למעט בית אחד שנבנה הרחק מגבולות היישוב המעשיים, מעולם לא נהרס בית בכליל.



"כשאריאל שרון היה שר החקלאות, הוא בא לביקור", מספר סילברמן, "שטחנו את תלונותינו בנושא תוכנית המתאר המתעכבת ושאלנו אותו מאיפה עד איפה, לדעתו, אנחנו יכולים לבנות את היישוב. אריק, כמו אריק, אמר 'מהים התיכון עד הכנרת'. אנחנו לא רוצים את כל השטח שהוא ציין", מחייך סילברמן, "רק שגבולות היישוב יוגדרו ויינתנו היתרי בנייה רטרואקטיווים ועתידיים כדי שנהפוך ליישוב נורמלי".



למה לדעתך הכל תקוע?



סילברמן: "הממסד פשוט לא יודע איך לאכול אותנו. הם לא יודעים איך להתייחס לקבוצת אנשים שעוזרת בייהוד הגליל, שומרת על יחסים מצוינים עם שכניה ובנתה יישוב אקולוגי לתפארה. לא ברור למה מערימים עלינו כל כך הרבה קשיים. למה לא מעבירים בוועדות תוכנית מתאר בסיסית והופכים אותנו ליישוב ככל היישובים. מה, יבואו ויהרסו פה 120 בתים שיוצרים יישוב לדוגמה?"



"יש משהו יפה באנרכיה הזו", אומר תושב המקום שביקש להישאר בעילום שם, "זה לא קיבוץ, לא מושב, לא יישוב בעל אופי ברור. כל אחד נמצא בחווה שלו ועושה מה שנוח לו. בשלב מסוים כולם מקבלים צווי הריסה, משלמים קנס של עשרות אלפי שקלים ואז מתחילים להסתובב בין בתי משפט שדוחים את ההריסה שוב ושוב".



ונוח לך להיות בסטטוס של עבריין?



"כיום לא הייתי חוזר בשום פנים ואופן על מה שעשיתי לפני שנים רבות. אז לא לגמרי הבנתי את המשמעות. הדבר האמיתי שחורה לי הוא העובדה שהיישוב הזה הומוגני. אם היו עושים את זה באמת כמו רובין הוד וקולטים גם משפחות ממוצא אתיופי ומשפחות משלומי, הייתי מוכן לשלם את מחיר העבריינות. אבל היום מדובר ביישוב של אנשים עשירים, חלק נכבד בכלל לא עובדים למחייתם ואין כניסה למי שלא יכול לשלם והרבה. זה חבל".



ומה יקרה בהמשך?



"כולם מחכים בכיליון עיניים לתוכנית המתאר שתעבור בוועדות. אני מקווה שתוך שנה הכל ייראה פה אחרת".



75 אלף דולר לדונם



למרות העובדה כי הבנייה על רוב אדמות כליל עדיין אינה חוקית זוכה היישוב להתעניינות מיוחדת בשנים האחרונות. הביקוש הגבוה הקפיץ את מחירי הקרקע במאות ואלפי אחוזים. אם עד לפני זמן קצר עוד ניתן היה לקנות דונם אדמה (חקלאית, כזכור) בעשרת אלפים דולר הרי שהיום זינק המחיר ל-65 אלף עד 75 אלף דולר לדונם, לא כולל מסים. מגבלה נוספת שמטילים אנשי היישוב שלא מוכנים "להפוך לכפר ורדים" היא גודל הקרקע המינימלי. אנשי הכפר, בעלי האדמות, לא ימכרו לאיש פחות משני דונם, רק יותר.



הסיבות לביקוש הגובר בולטות לעין. מדובר ביישוב יפהפה המסתתר כולו בתוך חורש עבות וטבע בלתי מופרע. הבתים גדולים, מרוחקים אחד מן השני ובניגוד למצפים השכנים, שבהם מבני המגורים צפופים וזהים, הרי שבכליל הפלורליזם שולט, מה שהופך את המקום לצבעוני ושונה. בין התושבים הקבועים כ-120 משפחות עם ילדים, מתערבבים גם היפים מודרניים ופריקים חובבי טבע שנוטעים במקום אוהלים אינדיאנים (טיפי), כיפות (דום), קרוואנים, ומבנים זמניים אחרים.



המבנים הציבוריים, תחנות האוטובוס וגני השעשועים לילדים משתלבים בסביבה ועשויים מחומרים ממוחזרים. במקום פועלים קואופרטיב אורגני, גן ילדים ופעוטון. בשנים 2005 ו-2006 השתתף היישוב בתחרות "הקריה היפה" של המועצה לישראל יפה, וזכה בציון המרבי - חמישה כוכבים.



"המקום הזה יחיד ומיוחד", אומר סילברמן, השומר על אופטימיות זהירה, "הבית שלי, הבית ה-13 שהוקם ביישוב, הוא בית חוקי ששופץ בחופזה אחרי השריפה הגדולה שפקדה את היישוב ב-1988 וכילתה לחלוטין חמישה משקים. מאוד הייתי רוצה להרוס אותו ולבנות על האדמה בית חדש, אבל הפעולה הזאת תהפוך אותי מיד לעבריין. כמעט 30 שנה אנחנו כאן. לא הגיע הזמן שהדברים ייראו אחרת?"



מהסוכנות היהודית הגיבו כי "היישוב כליל לא הוקם על ידי הסוכנות היהודית, אלא על ידי אנשים בודדים, אך סייענו בהקמת תשתיות מים ובמציאת תעסוקה לתושבים. הסוכנות היתה דומיננטית בניהול היישוב בשלביו הראשוניים, עד לאכלוסו וביסוסו, לאחר מכן המשיך היישוב להתנהל בכוחות עצמו. ממשלת ישראל מפעילה גורמים רשמיים שאחראים על התכנון הסופי. מדובר בתהליך שהתרחש לפני למעלה מ-30 שנה. לא ידוע לנו כי העניין לא הוסדר".



ממשרד הפנים נמסר כי "תוכנית מפורטת ליישוב הוכנה על ידי המחלקה להתיישבות והומלצה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ב-1986. התוכנית הופקדה והוועדה המחוזית בצפון החליטה לאשרה ב-1991, אך התוכנית לא קיבלה תוקף. מינהל מקרקעי ישראל החליט ליזום תכנית מצומצמת יותר בהיקפה. ב-1989 אושר שינוי לתכנית המתאר המחוזית תמ"מ4/2/ ובה נקבע כי היישוב כליל יתוכנן ל-75 משפחות בשטח של 4,550 דונם. במשך הזמן הוכנה תוכנית מתאר מקומית חדשה ליישוב ביוזמת מינהל מקרקעי ישראל בשטח של 1,842 דונם.



"לצורך אישור תכנית המתאר נדרש שינוי בתוכנית המתאר המחוזית, לעניין הגדלת מספר יחידות הדיור. ועדת המשנה של המועצה הארצית, דנה בתוכנית והחליטה לאשר את הרחבת היישוב ל-120 יחידות דיור ולהפקיד שינוי לתוכנית המתאר המחוזית, בהתאם לכך. לתוכנית הוגשו התנגדויות, ביניהן של ועד היישוב כליל שהתנגד להחלטת המועצה הארצית בעניין תחום התוכנית ומספר יחידות הדיור. ההתנגדויות יישמעו בחודשיים הקרובים, במגמה להשלים את ההליך התכנוני בקרוב.



חלק מהיתרי הבניה ניתנו בעבר על סמך תוכנית מופקדת (לפי סעיף 97 א' לחוק). בסוף שנות ה-90 פסק בית המשפט כי לא ניתן להוציא היתרים לפי סעיף זה. ככל הידוע לנו, הוגשו כ-50 כתבי אישום. קיימים צווי הריסה, הוטלו קנסות כבדים ואף מאסרים. הריסות מבנים בוצעו בפועל בצימרים במקום".