TheMarker מציג: הקרבות הגדולים של עורכי הדין בישראל

הסכסוך של גרא ורוזנצוויג עלול לחשוף את הסודות של גורניצקי



המתקוטטים: עו"ד אבי גרא, כיום שותף במשרד בלטר-גוט-אלוני, נגד עו"ד יהושע (ג'וש) רוזנצוויג, יו"ר הבנק הבינלאומי לשעבר.



הרקע לסכסוך: השניים היו שותפים במשרד רוזנצוויג, שפרן, גרא ושות' במשך כ-5 שנים. באפריל 2004 הגיש עו"ד גרא תביעה נגד רוזנצוויג, בסכום של 9 מיליון שקל, בגין חלקו בנכסי השותפות ובמיוחד במוניטין השותפות שפורקה. לטענתו, הוא הצטרף למשרד כשותף בראשית 92', בעקבות הצעתו של רוזנצוויג, ושיעור אחזקותיו הסתכם ב-17.5%. שיעור זה עלה עם הזמן עד ל-25%, כאשר רוזנצוויג אחז ב-75% הנותרים.



גרא טען כי בסוף 96' הודיע לו רוזנצוויג באופן חד צדדי כי הוא מתכוון לפרק את השותפות, בין השאר בשל רצונו לקחת חופשה ארוכה מהמקצוע. זאת, לדבריו, מבלי שנערכה התחשבנות הדדית ומסודרת לחלוקת נכסי השותפות.







רוזנצוויג מצידו טען כי גרא קיבל בעת פירוק השותפות סכומים גבוהים מעבר לזכאותו, וכי הוא לא השקיע דבר כנגד האחוזים ברווחים שהוענקו לו. כן טען כי לא ניתן לחלק מוניטין בין שותפים שנפרדו.



התביעה מתנהלת בבית המשפט המחוזי בתל אביב כבר שלוש שנים, ולא רק שהסוף אינו נראה לעין, אלא שבאחרונה הצטרף גם משרד גורניצקי למחלוקת. זאת, לאחר שעו"ד גרא קיבל אישור מבית המשפט לעיין בהסכם המיזוג שנחתם בזמנו בין רוזנצוויג לבין משרד גורניצקי (אליו הצטרף לאחר הפיצול, ופרש ממנו בינתיים). זאת, בטענה שההסכם יכול להצביע על השווי של משרדו של רוזנצוויג, ולכן הוא חיוני לבירור התביעה. בגורניצקי מיהרו להודיע על התנגדות נחרצת בנימוק לפגיעה בפרטיות השותפים במשרד.



סודות שנחשפו: במסגרת כתב התביעה הגיש גרא חוות דעת של כלכלן, המבוססת על הדו"חות הכספיים של המשרד המשותף לשנים 91-97. לפי חוות הדעת, שוויה הממוצע של השותפות ב-97' היה כ-22.5 מיליון שקל, ולכן חלקו של גרא נאמד אז ב-5.6 מיליון שקל, שהם כיום כ-9 מיליון שקל.



הרמולין דרש 19%; בירן טען שהוא בכלל לא היה שותף שלו



המתקוטטים: עו"ד שרגא בירן נגד עו"ד צדקיהו הרמולין.



הרקע לסכסוך: השניים היו שותפים במשך 24 שנים, מאז 81', במשרד שנחשב אחד המובילים בתחום הנדל"ן בישראל, והונו מוערך ב-70-100 מיליון דולר.







במארס 2005 פנה הרמולין לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה למנות כונס נכסים ומנהל מיוחד לצורך הסדרת פירוקה של השותפות, לרבות נכסיה ושוויה העדכני. הוא טען כי החזיק ב-19% מזכויות השותפות (כשבירן ובנו בועז מחזיקים ב-72% ודיוויד אמיד, השותף הרביעי במשרד, מחזיק ב-9%). לדבריו, הוא הודיע לבירן במכתב מפברואר 2005, שהוא מבקש לפרק את השותפות הבלתי רשומה "שרגא פ. בירן ושות'". זאת בנימוק לאובדן אמון מצד הרמולין בבירן ובבנו בועז, ואי שביעות רצונו מהדרך שבה התנהלה השותפות וממידורו מהנעשה במשרד.



בירן מצידו טען בתגובה לבקשה כי הרמולין כלל לא היה שותף במשרד אלא קיבל את שכרו בדרך של "השתתפות ברווחים", וכי במשך שנים נהנה הרמולין מהמוניטין של בירן מבלי שהביא בעצמו לקוחות או תיקים משמעותיים למשרד, ומבלי שתרם למוניטין שלו. לטענתו, הרמולין חייב לשותפות 2 מיליון שקל בגין משיכות יתר.



הסכסוך בין השניים רחוק מסיום. באחרונה פסק בית המשפט כי הרמולין יקבל 60 אלף דולר מבירן כתשלום ביניים. עם זאת, בקשתו להורות לבירן להחזיר את שמו לנייר הפירמה ולאפשר לו לעבוד מהמשרד - נדחתה.



אחת הטענות המרכזיות של הרמולין היתה כי הפעילות האמיתית של השותפות אינה באה לידי ביטוי בספרי הנהלת החשבונות שלה. לדבריו, הנתונים המוצגים בדו"חות הכספיים הם תוצאה כספית שאינה משקפת רווחים של משרד עורכי דין מבוסס ומצליח, ואפילו לא של משרד מבוסס שאינו מצליח במיוחד. הוא טען כי ב-2002 הסתכמו הרווחים לשותפים בסכום "מגוחך" של 1.2 מיליון שקל, ואילו ב-2004 צנחו ל"שפל מתוכנן היטב" של 400 אלף שקל בלבד.







סודות שנחשפו: לכתבי הטענות של הרמולין צורף העתק מהדו"חות הכספיים של המשרד ל-2002, מהם עולה כי הכנסות המשרד הסתכמו ב-8.3 מיליון שקל; הוצאות המשרד היו 6.9 מיליון שקל - מהם 3.3 מיליון שקל שכר עבודה. רווחי המשרד, שהסתכמו ב-1.2 מיליון שקל, חולקו לפי הדו"חות בין בירן להרמולין, כך שבירן קיבל 800 אלף שקל ואילו הרמולין קיבל 400 אלף שקל.



חזר מחו"ל וגילה שנשאר בלי משרד, בלי שותפים ובלי מזכירה



המתקוטטים: עו"ד ד"ר אמנון רפאל נגד עוה"ד אשר (קוקי) רבינוביץ, ירון מהולל, איתמר ענבי ואורי סודרי.



הרקע לסכסוך: רפאל טען שהודח על ידי שותפיו לשעבר מהמשרד אותו יסד, רפאל, רבינוביץ, מהולל, ענבי וסודרי. המשרד, שעסק בתחומי המיסוי, ניירות הערך ועסקות בינלאומיות, פורק לפני קרוב ל-7 שנים. כחצי שנה לאחר פירוק השותפות התמזגו הארבעה עם משרד עוה"ד ש. פרידמן, ורפאל ייסד משרד עצמאי.



השותפים טענו שרפאל היה בעל השפעה שלילית על השותפות ושמה הטוב, וכי הוא הרבה להתעמת עם סביבתו. עו"ד רפאל טען כי סולק מהמשרד כשיצא לשבוע בחו"ל; לטענתו, שותפיו לשעבר השתלטו על המשרדים, מספרי הטלפון והפקס של השותפות הישנה, השתמשו בנייר מכתבים דומה ודאגו לכך שהעובדים ימשיכו עמם לשותפות החדשה והותירו בידיהם את תיקי הלקוחות. לדברי רפאל, כשחזר מחו"ל גילה כי נותר ללא משרד, ללא שותפים וללא מנהלה.







בתביעה שהגיש רפאל הוא טען שהארבעה נטלו עמם את חלקו במוניטין המשרד, והוא תבע מהם לשלם לו את חלקו - 30% משווי המוניטין של המשרד, שהוערך על ידו ב-18 מיליון שקל. הסכסוך טרם הגיע לקיצו, ואולם בינתיים הספיקו כל הצדדים לספוג הפסדים, כאשר השותפות חויבה לפני כחצי שנה לשלם לכונסי הנכסים של המשרד שכר טרחה של 150 אלף שקל.



סודות שנחשפו: במסגרת ההליכים המשפטיים נחשף כי לפי ההסכם הראשוני בין השותפים, היה חלקו של רפאל כ-46%, רבינוביץ היה זכאי ל-34% ואילו חלקו של מהולל היה 20%. בהמשך, עם הצטרפותם של שותפים נוספים, שונו האחוזים.



אחד השותפים "ערק" למחנה הנגדי והפיצוץ היה בלתי נמנע



המתקוטטים: עו"ד טלי איתן נגד עוה"ד זאב פרל, נחמן כהן-צדק, מרק כהן ודורון לצר.



הרקע לסכסוך: בתחילה הצליחו השותפים במשרד איתן, פרל, לצר, כהן-צדק לשמור על הסכסוך בין כתלי המשרד. חמשת השותפים שהחליטו להתפצל נחלקו ל-2 מחנות: איתן ולצר מצד אחד ופרל, כהן-צדק וכהן מצד שני. כל מחנה התכוון להקים שותפות חדשה, והצדדים אף פנו לעו"ד משה שקל שגיבש הסכם פירוד מוסכם.



ואולם ברגע האחרון טורפדה חתימת ההסכם, כאשר איתן טענה שגילתה כי לצר, שותפה העתידי, "ערק" למחנה הנגדי. בעקבות זאת פנתה איתן לבית המשפט בינואר 2005 בבקשה לצו מניעה שיאסור על ארבעת השותפים הבכירים האחרים לבצע שינוי במשרד. במקביל, הודיעו ארבעת השותפים כי הוחלט על סגירת המשרד וכי נמסרו מכתבי פיטורים לכל העובדים. הסכסוך בהמשך עבר להליך בוררות.



סודות שנחשפו: במסמכים שהגישה איתן נחשף כי ההכנסה השנתית הממוצעת של המשרד היתה 15 מיליון דולר.



ההורים תבעו את הבן ורעייתו שהשתלטו להם על העסק



המתקוטטים: ד"ר אדגר לוצאטו ורעייתו מירלה לוצאטו נגד בנם ד"ר כפיר לוצאטו ורעייתו אסתר לוצאטו, בעלי השליטה במשרד.



הרקע לסכסוך: המשרד הוותיק של עורכי הפטנטים לוצאטו את לוצאטו לא הצליח לשמור על סודותיו המסחריים "בתוך הבית", למרות עיסוקו רב השנים בהגנה על הקניין הרוחני.



ב-2004 פנה מייסד המשרד, אדגר לוצאטו, יחד עם רעייתו לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה למנות שופט בדימוס כבורר ביניהם לבין בנם ורעייתו, בעלי השליטה במשרד.







אדגר לוצאטו, מייסד המשרד, פרש ב-2000 מהשותפות המשפחתית והעביר את אחזקותיו לבנו ולכלתו; במקביל חתם עמם על הסכם שלפיו יהיה זכאי ל-50% מרווחי השותפות בתמורה למתן שירותי ייעוץ.



כעבור ארבע שנים התגלעה בין הדור המייסד לדור ההמשך מחלוקת כספית, כאשר לטענת ההורים, בנם וכלתם הפרו את הסכם הייעוץ שנחתם ביניהם בכך שלא העבירו סכומי כסף שהיו חייבים להם בגין השנים 2001-2002, והמוערכים ב-1.16 מיליון שקל.



בבקשה טענו ההורים כי אסתר וכפיר לוצאטו המנהלים כיום את המשרד, שאת הזכויות בו קיבלו במתנה מאדגר לוצאטו, עושים דין לעצמם ומאיימים על מירלה ואדגר לוצאטו "כי לא ישלמו להם את המגיע להם וכי יזרקו את אדגר לוצאטו מהמשרד".



כפיר ורעייתו הכחישו את הטענות וטענו כי הסכם הייעוץ מעולם לא הופר וכי הם העבירו לאדגר 5.4 מליון שקל בשנים 2001-2003. עוד הוסיפו כי למרות התנהגותו של האב, הם איפשרו לרו"ח מטעמו לבדוק את כל הנתונים הרלוונטיים הנוגעים לפעילות המשרד. על אף שהוכח כי כל הכספים שולמו במועדם, החליט האב, לטענתם, לפנות להליכים משפטיים.



בית המשפט קיבל את בקשת ההורים ומינה את השופט בדימוס גבריאל קלינג כבורר בסכסוך. כחצי שנה מאוחר יותר הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הבוררות צלחה וכי הגיעו להסכם המסיים את כל המחלוקות ביניהם.