ברק עשיר, אז מה?

"ברק בע"מ" היתה כותרתה של הכתבה המרתקת שפורסמה בסוף השבוע במוסף "הארץ", ובה פירוט עסקיו של המתמודד היום על ראשות מפלגת העבודה - אהוד ברק. "בשש השנים מאז הובס בבחירות", נכתב בראש הכתבה, "עשה ראש הממשלה לשעבר לפחות 30 מיליון שקל לביתו, בעיקר בעסקות תיווך וייעוץ בינלאומיות. בדרכו המהירה לאלפיון העליון קידם ברק הקמת מפעל אנרגיה בירדן עם עופר גלזר, ויזם פגישה בינו ובין המלך עבדאללה".

גלזר, לפי הכתבה, היה רק אחד הנהנים משירותיו של ברק כ"פותח דלתות בינלאומי" בשנים האחרונות. ברק ניצל את שמו ואת מעמדו כראש ממשלה וכרמטכ"ל לשעבר, על מנת לסייע לקידום עסקיהן של עשרות חברות, ישראליות ולא ישראליות, בחו"ל. פגישות עם שרים בטורקיה, כדי לקדם מיזמי חנייה באיסטנבול; פגישות עם אישי ממשל בארה"ב, כדי לקדם מיזמים ביטחוניים בשדות התעופה בארה"ב לאחר מתקפת 11 בספטמבר; פעילות בחברת תקשורת הלוויינים סאטקום; סיוע לקרנות השקעה בינלאומיות לפתוח דלתות בדרום אמריקה ופגישות עם החשב הכללי של ניו יורק. אלה הם רק חלק מהעסקים שברק היה קשור בהם בשנים האחרונות, ושתרמו לו הכנסות של 30 מיליון שקל לפחות בתוך שש שנים בלבד.

"מי שמתיימר כיום לכבוש את שרידי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית", נכתב בכתבה, "הפך לבשר מבשרו של האלפיון העליון. הוא מרבה להשתתף בקוקטיילים ובמסיבות שעורכים אנשי הצמרת העסקית. את חלקם הוא מנסה לרתום לעסקים משותפים".

הרושם שהותירה הכתבה היה מתבקש. כבר אתמול בבוקר פורסמו דיווחים ראשונים מהכנסת, לפיהם אם ברק שווה 30 מיליון שקל - אולי מן הראוי שהוא יממן בעצמו את הוצאות האבטחה שלו, שבהן נושאת המדינה מתוקף היותו ראש ממשלה לשעבר. מדובר בהוצאה של 1.2 מיליון שקל בשנה, שאושרה רק בפברואר האחרון בידי ועדת הכספים של הכנסת.

החוק בישראל קובע כי ראשי ממשלה יהיו זכאים למימון החזר הוצאות האבטחה שלהם עד חלוף חמש שנים מסיום תפקידם. על אף זאת, אישרה הכנסת את המשך מימון ההוצאות לברק גם בשנה השישית, ואולי גם השביעית, לפרישתו מהתפקיד. התהייה מדוע זכאי ברק להמשך מימון ההוצאות, בניגוד לקבוע בחוק, לא עצרה את הכנסת בעת מתן האישור בפברואר. לעומת זאת, הפרסום כי ברק "שווה" 30 מיליון שקל, וכי הוא "בשר מבשרו של האלפיון העליון", כבר מעורר את הכנסת מתרדמתה התקציבית.

הדעת נותנת כי רק המצב החוקי היה צריך לעמוד לנגד עיניה של הכנסת, כאשר היא מאשרת קבלת מימון מהמדינה, וכי עושרו של ברק לא צריך היה להעלות או להוריד לצורך כך. המציאות, עם זאת, מלמדת כי העושר, ולא המצב החוקי, הוא שקובע. אם ברק היה נותר איש עסקים בינוני, ספק אם מישהו היה תוקף את המימון חינם, בניגוד לחוק, שהוא מקבל מהמדינה.

הכנסת, כמו התקשורת, זוקפת את עושרו של ברק לחובתו. עושרו, מתברר, פוסל אותו מלהנהיג מפלגה "סוציאל-דמוקרטית". בבחינת אם הוא עשיר, אז הוא בוודאי אטום למצוקת השכבות החלשות, ולכן אינו ראוי לבחירה. זוהי אפליה מסוג ייחודי למדינת ישראל - ספק אם יש מדינות סוציאל-דמוקרטיות מתקדמות רבות בעולם שפוסלות פוליטיקאים על רקע מצבם הכלכלי. במדינות הסוציאל-דמוקרטיות המתקדמות נהוג לשפוט פוליטיקאים על פי עמדותיהם ומעשיהם, בישראל שופטים אותם לפי עושרם.

אפשר כנראה להתווכח אם ייצוג עסקי של מי שהורשעו בפלילים הוא מעשה ראוי למי שרואה עצמו מועמד לראשות הממשלה. ברק סייע לגלזר בקידום עסקיו בלבד, ועוד בחו"ל, ולא בשום פעילות ציבורית. עם זאת, הוויכוח הזה הוא היחיד שנראה לגיטימי לגבי עסקיו של ברק, והוא נגזר מהטיעון העיקרי נגדו: כדי להתווכח על כך צריך לדעת, והחשאיות האופפת את עסקיו של ברק מונעת את הידיעה.

ברק אינו חייב חוקית לדווח לציבור על עסקיו - החוק מחייב אותו בדיווח למבקר המדינה בלבד - אבל מי ששואף להיות ראש ממשלה אינו יכול להסתתר מאחורי הטיעון החוקי כאן. במדינה שבה קשרי הון-שלטון הם בעייתיים במיוחד, ואחרי שנחשפנו כבר לחומרת הקשרים ההדדיים בין פוליטיקאים לבין אישי ציבור - כמו בפרשת העסקתו של בנו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון בידי איש העסקים דוד אפל בפרשת האי היווני - אי אפשר לשתוק לנוכח מערכת קשרים מסועפת כל כך של פוליטיקאי בכיר עם המגזר העסקי. המעט שברק חייב לציבור הוא גילוי נאות מלא של מערכת הקשרים הזאת, כדי שלא ידבק ולו רבב של חשד בפעילותו הפוליטית. זהו הטיעון הציבורי שצריך להעלות נגד ברק, ולא הטיעון המקומם שלפיו "העשיר הוא פסול".