עולם החקירות בדיני אישות נהפך מורכב: אהרן ברק אינו מאפשר להסתמך על ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות

אתה עסוק. העבודה טורדת אותך. אבל גרוע מזה, אתה חש שכשאתה לא נמצא בבית, אשתך בוגדת בך. למעשה, אתה לגמרי משוכנע בכך. הקנאה אוכלת אותך ואתה מחליט כי ברצונך להתגרש. אתה יודע שבגידה, בלשון בתי הדין הרבניים -"אישה שזנתה", היא עילה לגירושים, אלא שאין לך הוכחות לחשדותיך.



אתה מחליט לעשות מעשה ושוכר את שירותיו של חוקר פרטי, שעוסק בחקירות בענייני אישות. הוא מתקין מצלמות בביתכם המשותף, ומסביר לך, ביחד עם עורך דינך, כי אל לך להתקין אותן בחדר השינה או במקלחת, שכן יש בכך חדירה לרשות היחיד של האשה, אך שאר הבית מרושת במצלמות זעירות שקולטות כל תנועה.



בינגו. הדג נתפס, ויש בידך סרט וידאו שבו אשתך מקיימת יחסי מין עם גבר זר בסלון ביתכם. על הסרט אתה מבקש לבסס תביעה לגט מאשתך. האם יעלה הדבר בידך? כיצד יתייחס בית הדין הרבני לראיות החותכות שהצגת? על פי המצב החוקי כיום, כפי שהוא מתפרש בבית המשפט העליון, ייתכן שלא תוכל לעשות שימוש ראייתי בסרט שבידך כעילה לגירושים.



"רועה זונות", "מכחול בשפופרת"



אגב, אם הדוגמה שלעיל מנוסחת בלשון זכר בלבד, אין זו טעות כלל. בבתי הדין הרבניים נדיר שמעשה בגידה של בעל באשתו יהווה עילה מספקת לדרישתה לקבל גט. לרוב יהיה עליה להוכיח כי בעלה בוגד בה באופן שיטתי וקבוע עם אחרות, או בלשון בתי הדין - "רועה זונות". אחרת, הוא תמיד יוכל לבקש סליחה ולהתנצל, לבקש שלום בית, ובתי הדין לרוב יקבלו את בקשתו.



עד תחילת שנות ה-90, כדי להוכיח שאישה זנתה, וכי יש חובה לגרשה, דרשו בתי הדין הוכחה ברמה של "מכחול בשפופרת" - ראייה ממשית על אקט מיני. הבעלים הנבגדים היו עושים כל שבידם להשיג את הראיות הנדרשות, בולשים אחרי נשותיהם לחדרי מיטות, ומצלמים אותן בשעת מעשה.



בשנות ה-90 חל מפנה, כאשר בית המשפט העליון דן במקרה של הזמר מתי כספי ואשתו דורין. בשעת לילה נכנסו חוקרים פרטיים וכספי עצמו לביתם המשותף של בני הזוג. בחדר השינה מצאו את דורין ובן זוג כשהם עירומים. דורין נמלטה לחדר הארונות והחוקרים דלקו אחריה והמשיכו לצלמה שם. בית המשפט העליון קבע שזו פעולה חריגה של פגיעה בפרטיות אדם ברשות היחיד, צילומו בחדר המיטות, ופסל את התמונות מלשמש כראיות.



סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות לא ישמשו כראיה בבית משפט, אלא אם בית המשפט התיר אותן. "מאז", אומר החוקר הפרטי אייל סברו, "פסקה הפרקטיקה של צילום אנשים בחדרי מיטות, בתי שימוש או חדרי אמבטיה. אמנם תמיד היו חוקרים פרטיים שעברו על החוק, אבל ניתן היה להביא ראיות מספקות גם לאור פסק דין כספי".



בתי הדין הסתגלו למצב המשפטי, ובמקום לעשות שימוש בעילת גירושים של "אשה שזנתה", הם הסתפקו בעילה חמורה פחות לגירושים של "מעשה כיעור". מעשה כיעור הוא כזה שבו נראה כי אין ספק שנוצר קשר אסור. כאשר דבר זה מצטרף לנסיבות מוכחות אחרות, זה יכול להביא את בית הדין למסקנה שהאשה עשתה את הפעולה האסורה. למשל, כאשר גבר נכנס לדירה או לחדר עם אישה והם לא יוצאים עד אור הבוקר, ניתן ללמוד על עשיית מעשה כיעור. "יתרה מכך", אומר עו"ד פיני אביב, מומחה לדיני משפחה, "בבתי הדין יש כיום מגמה של הכרה בכך שדי בקרע מוחלט ובפירוד ממושך כדי שהגירושים יוכרו גם ללא הוכחות למעשי בגידה".



חוקרים פרטיים החלו לתור אחר ראיות למעשי כיעור בלבד, ובכך נשמרה ביתר קפידה פרטיותן של נשים. "אני כבר 15 שנים לא מתקין מצלמות סמויות בחדרים שהם בבחינת רשות היחיד, אלא בסלון בלבד. זה מספיק, משום שבני הזוג לא נכנסים הביתה ומיד פונים לחדר השינה, אלא רק גבר עם נערת ליווי", מבאר סברו, "באופן טבעי זוג נכנס קודם לסלון, שותים, רואים סרט, מתמזמזים. המשחק המקדים נעשה בסלון, ורק לאחריו מגיעים לחדר המיטות. בתי הדין מקבלים ראיות כאלה כמספיקות למתן גט. בנוסף, בתי הדין רוצים להתאים את עצמם לבית המשפט למשפחה".



ואולם, בשנה האחרונה חל מפנה בגישת בית המשפט העליון לאפשרות לאסוף ראיות על מעשים אסורים של נשים. בפסק דין של הנשיא בדימוס אהרן ברק מלפני כשנה (בג"צ 6650/04) נקבעו מתווה פעולה ואמות מידה לבתי הדין הרבניים - מתי וכיצד יוכלו לקבל ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות נשים. עיון בפסק הדין מעלה כי כיום בעל אינו רשאי להגיש לבית הדין, כעילה לגירושים, ראיות בהן נראית אשתו בוגדת בו, אפילו אם הן לא הושגו תוך כניסה לחדרים המוצנעים ביותר. על פי אמות מידה אלה, שימוש בתצלומים של מעשי בגידה שנעשה בביתם המשותף של בני הזוג - אם התצלומים פגעו באופן קשה בפרטיות האישה - אסור. ברק הורה לבתי הדין לשקול את השיקולים הללו בעת שהוא מחליט לקבל או לדחות ראיה.



נדמה שפסק הדין עדיין לא חילחל ממש לעשייה היומיומית של החוקרים הפרטיים בדיני אישות. סברו טוען כי עדיין סומכים על ההבחנה בין צילום אסור בחדר שינה, לצילום בסלון שעד כה נחשב למותר.



נתפסה במרתף



ההבחנה בין צילום בחדר שינה לצילום בסלון התעמעמה בעקבות פסק הדין של ברק. במקרה זה דובר בזוג שיחסיהם עלו על שרטון. הגבר עזב את הבית, והגיש תביעת גירושים לבית הדין האזורי, בעילה שאשתו מקיימת קשר רומנטי עם אחר. בניסיונו להתחקות אחר מעשיה, הוא נכנס לבית בשעת לילה מאוחרת בלוויית שני חברים. הם שמעו קולות בוקעים מהמרתף, שככל הנראה לא הותירו מקום לדמיון. השלושה ירדו למרתף ומצאו את האישה מקיימת יחסי מין עם אחר. הם צילמו את האקט ויצאו מהבית.



בית הדין הרבני קבע כי האישה חייבת לקבל גט לאלתר, תוך שהוא מסתמך על התמונות החדשות. נקבע כי התמונות, שצולמו במרתף, קבילות כראיה גם אם הושגו תוך פגיעה בפרטיות. על פי בית הדין, לבעל עומדות שתי הגנות מפני פסילת הראיות: ראשית, קיימת חובה לגרש אישה נואפת, ומקום שבו הפגיעה בפרטיות נעשתה מתוך חובה חוקית או מוסרית. שנית, נקבע כי הבעל היה רשאי להשתמש בתצלומי האישה הנואפת כי בכך הוא מגן על עניין אישי כשר שלו.



ליתר ביטחון, מוסיף בית הדין כי היה מגיע למסקנה כי יש לכפות גט על האישה גם ללא התמונות, שכן הוא מאמין לבעל, ודוחה את טענת האשה כי סירובה להתגרש אינו נובע מרצון אמיתי לשלום בית, אלא מרצונה להשיג יתרונות כלכליים. ערעור האשה לבית הדין הרבני הגדול נדחה, בין השאר בטענה כי הצילום לא נעשה ברשות היחיד, אלא במרתף. כמו כן נקבע, כי אין פרטיות נפרדת בחיי זוגיות, וכי זוג הוא כבשר אחד. האישה עתרה לבג"צ לביטול פסק הדין. לטענתה, התמונות נעשו תוך פגיעה בפרטיותה, והן אינן יכולות לשמש כראיה.



השופט ברק קיבל את העתירה, וביטל את פסקי הדין. ברק הדגיש את הזכות לפרטיות בישראל, שהיא זכות חוקתית הקבועה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. עם זאת הוא קובע כי הזכות היא יחסית ואינה מוחלטת. עקרונית קבע ברק כי חוק הגנת הפרטיות חל בבתי הדין הרבניים. ברק אמנם הותיר לבתי הדין שיקול דעת בקביעת דיני הראיות בפניהם, אך הוא התווה להם כללים ואמות מידה לבחינת השימוש בראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות.



ברק שלל את קביעת בית הדין הרבני, לפיה בני זוג הם "ענפים של עץ אחד", ואינם זכאים לפרטיות בינם לבין עצמם. הוא דחה את טענת הפרטיות הקולקטיווית, וקבע כי "הזכות לפרטיות עומדת לכל אחד מבני הזוג כלפי כל העולם, לרבות כלפי בן זוגו". אמנם פגיעה בפרטיות יכולה להיעשות בהסכמה, והסכמה זו יכולה להיות משתמעת, אך בעצם הנישואים אין משום הסכמה לפגיעה בפרטיות בין בני זוג. "ברור כי העותרת (האשה) לא הסכימה במפורש או במשתמע כי המשיב (הבעל) יצלם אותה בהיותה במצב אינטימי עם אחר", נפסק.



"סביב כל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו. מרחב זה נע עם האדם עצמו. הוא עשוי לחול גם במקום בו אין לפרט כל קניין, כגון בית הוריו, בית חולים או תא טלפון. משעזב המשיב את בית המגורים בשל סכסוך עם העותרת, הפך הבית לרשות היחיד של העותרת לעניין צילומה על ידי המשיב".



ברק קבע מתי יקבלו בתי הדין הרבניים ראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות. על בתי הדין יהיה לשקול, ראשית, את חומרת הפגיעה בפרטיות. ככל שהפגיעה חמורה יותר, כך הנטייה לקבל את הראיה קטנה יותר. שנית, יש לבחון את מידת החיוניות של הראיה להליך.



במקרה זה נקבע כי הפגיעה בפרטיות האשה היתה חריפה וקיצונית: הבעל חדר עם חברים למיטתה של האישה, כשהוא מצויד במצלמה, והשלושה צופים במתרחש. פגיעה כזו, קובע ברק, היא מעבר לנדרש ואינה מידתית, ואין לקבל ראיה שהושגה תוך פגיעה כה קשה בפרטיות. מעבר לכך, נפסק, הראיה אינה חיונית, כי בתי הדין קבעו כי היו מגיעים לתוצאה של חיוב בגט גם ללא עיון בתמונות. לפיכך, קובע ברק, לא היה מקום לקבל את הראיות.



עו"ד אביב מסביר: "ברק מוסיף את עניין חיוניות המידע. ייתכן כי במקרה שבו הראיה היחידה בתיק הושגה תוך פגיעה בפרטיות ואין אלטרנטיווה אחרת, היא תתקבל כראיה, ובלבד שהפגיעה היתה מידתית וסבירה ונעשתה בתום לב. אגב, חשוב לציין שהדבר אינו נוגע רק לחדרי מיטות של בני זוג. גם חדירה למחשב של בן זוג היא פגיעה בפרטיותו, וגם היא תצטרך להיעשות בהתאם לאמות מידה של מידתיות וחיונית".



כמו החוקר הפרטי סברו, אביב מדגיש כי כיום בתי הדין מתקדמים יותר מבעבר, ואינם דורשים את אותה מידה של פולשנות ("מכחול בשפופרת"). "כיום די בקרע מוחלט ובפירוד ממושך כדי להכיר בגירושים, גם ללא הוכחת מעשה בגידה", הוא אומר. לדברי אביב, "על בלש טוב להביא ראיות מבלי שאיש יידע עליהן, ראיות שעומדות במבחנים, כך שניתן יהיה להפתיע באמצעותן את הצד השני. זה יכול להיות במישור האישי, זה יכול להיות גם במישור הכלכלי. אין צורך בחדירה גסה ופולשנית. הפורנוגרפיה הפכה מיותרת, וניתן להגיע לתוצאות בתיק גירושים גם בלעדיה. נניח שאשה הגיעה לדירה של גבר בשעת לילה ושהתה שם עד אור הבוקר, היא לא תוכל לטעון שהם קראו שירים של ביאליק. אם הנסיבות הן כאלה שיוצרות הסתברות לקיום קשר אסור, בית הדין יוכל להגיע למסקנה על יסודן בלבד ולחייב את האישה בגירושין".



לפיכך, גם אילו הבעל והאשה ממשיכים לחיות תחת קורת גג אחת, שלא כמו במקרה הנדון, הוא לא יוכל לפגוע בפרטיותה, לבלוש אחריה ולצלם אותה מקיימת יחסים עם אחר בביתם המשותף.



"מבחינתי פסק הדין לא עשה הבדל. אני ממילא לעולם לא מתקין מצלמות בבית שהלקוח לא מתגורר בו", מסביר סברו. עוד הוא אומר, מניסיונו, כי גברים הם יותר אגרסיוויים מנשים ברצונם לתפוס את נשותיהם "על חם". "יותר קל לשכנע נשים שאין בכך צורך, וכי ממילא הדבר לא יהווה ראיה בבית הדין. גברים יותר אמוציונליים, ויותר אכזריים במעקבים אחר נשותיהם. מנגד, מניסיוני, נשים יותר נקמניות", הוא ממשיך, "במקרים רבים, אשה שבעלה נתפס בוגד, גם לאחר שהושג שלום בית, תנקום בו בבוא היום ותבגוד בעצמה".



סברו מציין כי חקירת אישות יכולה לעלות בין 2,000 ל-10,000 דולר. כמו כן מסביר סברו כי טכנולוגיית הצילום השתפרה באופן משמעותי. לדבריו, אם בעבר היה ניתן להתקין מצלמה זעירה למשך 40 יום כאשר הבעל במילואים, כיום ניתן להתקין צ'יפ שיקליט תמונת וידאו במשך שנה שלמה.