ביוני 2001, בשעת לילה מאוחרת, קצת אחרי חצות, צילצל רוני אפשטיין ממשרדו בחברת "סדנה" לאשתו דפנה, שהיתה אז בביתם ברמת אביב עם בנם הבכור שי. "אמרתי לה: 'I Googled My Mother' (חיפשתי מידע על אמא שלי בגוגל)" הוא משחזר. כך, לאחר שנתיים של חיפושים, הגיעה לסיומה הסאגה של חייו: בגיל 40, איתר אפשטיין את אמו באינטרנט, בהתבסס על שמה הפרטי, שנת לידתה והמדינה בארצות הברית שבה נולדה.
הוא נולד ב-21 בספטמבר בבית החולים באשקלון. אמו, שנקראה אז אלמה שוורץ, היתה בת 20 וארבעה חודשים. עולה חדשה מאמריקה, שנמלטה לקיבוץ זיקים כשכרסה בין שיניה כדי לשהות בו עד ללידתו של בנה הבכור שאותו תיכננה למסור לאימוץ. כשהוא נולד ירד היורה וחברותיה של אמו, שהגיעו לבקרה מהקיבוץ, הציעו לה לקרוא לתינוק בשם יורה וכך עשתה.
יומיים לאחר מכן הגיע ארצה אביה, אדוארד, וניסה לשכנע אותה שלא למסור את התינוק לאימוץ. באותה הזדמנות ומבלי להודיע לה, שינה את שם התינוק בתעודת הלידה מ"יורה" ל"דוד". כשהיה דוד שוורץ בן חודש אימצו אותו יוסף ושמעונה (מונה) אפשטיין, שהתגוררו אז בירושלים. הם החליטו לקרוא לו רון. מכיוון ששמעו מפי האחראית לאימוץ משהו על קורות האם הביולוגית והסיפור נגע ללבה של מונה, החליטו לשמור גם את השם דוד כשם פרטי שני.
בצו האימוץ שניתן בבית המשפט, חצי שנה לאחר שאומץ, נקבע כי "ד"ר יוסף אלכסנדר אפשטיין ושמעונה אפשטיין יאמצו להם את הקטין דוד שוורץ לבן, כאילו היה בנם שנולד להם", ונאמר שם כי "המבקשים רשאים לשנות את שמו של דוד לרון דוד אפשטיין".
אפשטיין, בחור מסודר, איגד את כל המסמכים הקשורים לחיפושיו אחרי אמו הביולוגית בספר הנושא את השם "Looking For Alma". פרט לצילום צו האימוץ, מופיע שם המסמך היחיד הנוסף שמצא בתיק אימוץ מספר 153.62, מסמך בכתב יד שנאמר בו שהתינוק נולד בשעה 21:40, במשקל 3.200, שסבו מצד האם הגיע ללידה, שהאם עלתה ארצה בהיותה בחודש החמישי, האב הוא גרמני נוצרי המתכחש לאבהותו והאם אינה יודעת את מקום הימצאו.
בטרם החליטו יוסף ושמעונה אפשטיין מאבו תור בירושלים לאמץ להם תינוק, ניסו להרות כמה פעמים. "אחרי סדרת הפלות הגינקולוג שלנו פרופסור סדובסקי הודיע שהוא לא מצא שום בעיה פיזיולוגית", אומר יוסף אפשטיין. "הוא חשב שמדובר במשהו נפשי והציע לנו לאמץ. אחר כך נולדו לנו שתי בנות: גילי וזוהר".
האחראית על שירותי האימוץ, אלה נלקן, היתה חברה של בני הזוג. היא הכירה את סיפורו של שוורץ מהרגע שבו החליטה אמו למסור אותו כשיוולד לאימוץ, וכך נודעו להם גם כמה פרטים שאחרת לא היו יודעים על האם הביולוגית: אלמה שוורץ נולדה בבוסטון ב-1941.
"אני ידעתי אחרון", אומר רוני אפשטיין. "כל הסביבה שלי ידעה שאני מאומץ ושאבא שלי גרמני לפני שאני ידעתי. אי אפשר היה לטעות במראה. הדיפרנציאציה ביני, ילדון בלונדיני וכחול עיניים, לבין ההורים והאחיות שלי שכולם כהים, היתה מאוד בולטת ובכל פעם היו שואלים את הורי מאיפה יש להם ילד כזה בלונדיני. מכיוון שאבא שלי הוא כימאי, אמא שלי היתה אומרת: 'יוסף עירבב גנים במעבדה וזה מה שיצא'.
"חוץ מזה, היתה גם שכנה אחת, שכשהיא היתה מתעצבנת על הילדים שהיו מפריעים לה לנוח, היא היתה מקללת את כולם, אבל כלפי היו לה קללות מיוחדות. פעם אחת היא אפילו קראה לי 'נאצי'. הלכתי לשאול אותה למה היא קוראת לי ככה והיא התביישה ואמרה לי לשאול את אמא שלי. אני פשוט שכחתי לשאול.
"כשהייתי בן שש, יום לפני תחילת הלימודים בבית הספר, החליטה אמא שלי לספר לי שאני מאומץ משום שידעה שבבית הספר אפגוש ילדים חדשים שאינם מכירים אותי מהשכונה ושהמראה יוצא הדופן שלי שוב יעורר שאלות. חזרנו אז מהבריכה בבאר שבע ואחרי המקלחת היא ישבה לידי על המיטה ואמרה לי שהיא לא ילדה אותי למרות שאני לגמרי הבן שלה. היא לא ילדה אותי כי היא לא יכלה ללדת הרבה שנים ומי שילדה אותי היתה אשה מאוד צעירה ולא מהארץ שידעה שלא תוכל לגדל אותי. היא לא אמרה אף פעם שמישהי ויתרה עלי או נתנה אותי. היא אמרה: 'ואנחנו קיבלנו אותך'. 'קיבלנו' זאת מלה מאוד יפה. כל מה שהיא סיפרה נכנס לי מאוזן אחת ויצא מאוזן אחרת. ידעתי שאני מאומץ, אבל זה לא היה אישיו".
מי שמחפש את עקבות הגנטיקה במראה החיצוני של אפשטיין, יגלה אצלו עיני תכלת ושיער בלונדיני בהיר. לאלו מצטרפים שיזוף בצבע ברונזה, תוצאת העיסוק שלו בספורט: אפשטיין מתאמן לטריאתלון, רוכב על אופני שטח ואופני כביש, פעיל מאוד בשיט יאכטות תחרותי, ובעל יאכטה בעצמו, העוגנת במרינה בתל אביב.
הוא היה ילד-טבע, ספורטאי שבילה את רוב זמנו מחוץ לבית והפך את הבית ל"גן חיות שלם עם ציפורים, נחשים וכמובן כלבים וחתולים". כשהיה בכיתה ח', ביקש לבטא את המשיכה לטבע, ולבקשתו עבר לקיבוץ גן שמואל, שקלט ילדי חוץ ממשפחות מבוססות. "תקופה מדהימה. תמיד קראתי לזה גן עדן", הוא אומר. משה ואילנה שלומקר, "שעד היום מרגישים הורי לכל עניין", היו לו למשפחה המאמצת.
אז גם החל להתעניין בשיט, והצטרף לאליטה של שדות ים, משם נסללה הדרך לקורס חובלים. לאחר השירות הצבאי, החל לעבוד במחלקת הגרפיקה של עיתון "חדשות", וב-88' הקים חברה למיתוג בשם "סדנה", הראשונה לדבריו שפעלה בתחום באינטרנט. בין היתר הקים את אתר בנק פועלים, מיתג מחדש את "עכבר און ליין", וטיפל בפרויקטים של חברת טבע, רשת מסעדות מוזס, מטבחי רגבה, פסגות אופק, מיקרוסופט ועוד.
כשהיה בן 30, במסגרת שירות מילואים, הכיר את דפנה, אז בת 18. "הסיפור שלי מאוד סיקרן את דפנה והיא, שהיתה קרובה מאוד לאבא שלי, שאלה אותו כל מיני שאלות על האימוץ שלי. יום אחד, ב-99', היא אמרה לי: 'אני חושבת שאתה צריך ללכת לחפש את אלמה, היא כבר לא צעירה'".
באותה עת הוא הגה רעיון להקים ספר טלפונים אינטרנטי ישראלי ("היום זה מובן מאליו, אבל אז נחשב לחדשני") וכך הגיע למדריך הרשת האמריקאי. "סתם כדי להבין איך עובדת הטכנולוגיה הקשתי "אלמה שוורץ" והופיעו כמה עשרות כתובות ומספרי טלפון ברחבי ארצות הברית.
במשך חצי שנה, ערב ערב "הייתי מחכה עד שאחרון העובדים שלי היה הולך הביתה, נושם עמוק, לוקח הרבה אוויר, ומנסה את אחד המספרים. כשהקול היה צעיר מדי הייתי אומר: סליחה טעות. במקרים אחרים הייתי רק שואל: נולדת בבוסטון? אף אחת מעשרות הנשים שדיברתי אתן לא נולדה בבוסטון וגם גיליתי שאנשים הם די לא נעימים כשמטלפנים אליהם בטעות.
"באותו זמן המשכתי לקדם את רעיון ספר הטלפונים שלי. רציתי לפתח אתר בשם סולמית, מאגר לבעלי טלפונים ניידים, שיוכלו להירשם, להכניס מידע לאתר, להתקשר דרכו, לשלוח ממנו ואליו מיילים והודעות אס-אם-אס. רצינו להגיע בסופו של דבר לאתר שייקרא, 'מיליון הפרצופים של ישראל'.
"כדי להתקדם בפרויקט ניסיתי להבין איך אנשים יכולים למצוא זה את זה באינטרנט, והגעתי דרך האינטרנט לסוכנות בילוש של בחור בשם טים למפרון, שמתמחה באיתור קרובי משפחה. התחלתי להתכתב אתו בנושא של 'סולמית' והוא כתב לי שבארצות הברית קל מאוד לאתר אנשים דרך מסד הנתונים (data base) של מרשם התושבים, שלאנשים כמוהו יש רישיון פדרלי להגיע אליו".
כך הבשיל אצלו הרעיון להשתמש בשירותיו של למפרון כדי לאתר את אלמה שוורץ. הוא לא סיפר ללמפרון מי היא אלמה עבורו. ב-7 במאי 2001 כתב לו למפרון - האלמה היחידה שנולדה בשנת 41' במסצ'וסטס היא אלמה גייל שוורץ שנולדה ב-23 באפריל לאדוארד ולנה שוורץ. אביה היה אז בן 30 ואמה בת 29, הוא היה איש מכירות והיא עקרת בית".
שבוע לאחר מכן הודיע לו החוקר שהוא "מאמין שאלמה שוורץ מתגוררת במדינת מיין תחת השם אלמה יורה (Yoray), כמו השם שניתן לי עם לידתי, יש לי הכתובת והטלפון שלה אבל הטלפון מנותק".
בשלב הזה כבר החליט אפשטיין ש"יש לי מספיק אמון בטים כדי להגיד לו שמדובר באמא שלי. זה מאוד ריגש אותו והוא אמר לי: 'אם כך אני רוצה תשלום רק עבור ההוצאות'". למפרון נסע למיין והתחיל לחקור את השכנים בבניין שבו התגוררה אלמה, ואלה הפנו אותו לחברה שלה בשם סילביה לאנג, שמתגוררת סמוך לסטודיו לריקוד שהיה שייך לאלמה. כך נודע לו שאמו רקדנית.
"טים התחיל לשאול אותה כל מיני שאלות. היא שאלה אותו למה הוא מתעניין והוא סיפר לה שאמא שלו, שנולדה בבוסטון בשנת 41' ולמדה עם אלמה בתיכון גוססת והיא רוצה לחדש את הקשר עם אלמה. ואז היא סיפרה לו שאלמה היתה בישראל וכשהיא חזרה משם היא שינתה את השם שלה ליורה ושכמה שנים קודם לכן, אלמה נסעה שוב לישראל.
"בדיעבד נודע לי שבשנת 96' נסעה אלמה לישראל כדי לחפש אותי, ואפילו השאירה לי מכתב שביקשה שיצרפו לתיק האימוץ במקרה שאני אחפש אותה. אבל היא לא הצליחה למצוא אותי וחזרה למיין, ומאז היא מבלה את רוב זמנה בפולין". עוד סיפרה סילביה לחוקר שאלמה לא נישאה מעולם ואין לה ילדים.
הריח המוכר הזה
הניסיונות שלו להקיש את שמה של אלמה יורה בחלון החיפוש בגוגל העלו חרס. "התחלתי לחשוב מה אני צריך לעשות כדי לקדם איזושהי כתובת בתוצאות של מנוע החיפוש. יש טופס בגוגל שצריך למלא כדי לעשות את זה. הרכבתי לאלמה מין פרופיל, כאילו היא אתר, הקשתי את כל האינפורמציה שכבר היתה לי עליה מטים - בוסטון, ריקוד, ישראל, פולין, מיין, ורשמתי אותה כאילו היא אתר שאני רוצה לקדם.
אחרי איזושהי תקופה נכנסתי שוב לגוגל והקלדתי את השם שלה ואז הופיעו לי עשר תוצאות לחיפוש ובתוצאה האחרונה הופיעה הרשימה של כל מרכזי "בודהה" בפולין ומצאתי שם מרכז שרשום על שמה והוא נמצא בכפר בשם פששרקה. ידידים שלי, מהשגרירות הפולנית, אישרו לי שהיא אכן פועלת בכפר, ועוזרת לילדי פליטים. בשלב הזה הבנתי שאין יותר מה להמשיך עם החיפוש הווירטואלי והגיע הזמן לצאת לחיפוש הממשי".
ב-25 ביולי הוא קנה כרטיס טיסה לוורוצלאב. משם, במכונית שכורה, נהג כעשר שעות עד שהגיע לפששרקה. "חשבתי שאגיע למרכז הכפר ופשוט אשאל איפה גרה אלמה יורה, אבל כשהגעתי לשם התברר שמדובר בישוב בגודל של רמת גן. התחלתי להתברבר בכבישים ובסמטאות ולבסוף הגעתי ליער. החלטתי להחנות את המכונית שם וללכת, כמו ב'עמי ותמי', לבית הכי קרוב.
כשרק יצאתי מהמכונית עבר שם בחור עם כלב שחור. שאלתי אותו אם הוא יודע איפה נמצאת אלמה יורה ואיפה הבודהה סנטר. הוא שאל אותי אם אני אורח של המקום. אמרתי לו שכן והוא אמר לי שהוא אחד מהעובדים שם וביקש ממני להתלוות אליו. הגענו לשם. זה מקום יפהפה מוקף שטח עצום של טבע ועצי תפוחים וגידולים אורגניים, והוא אמר לי שעכשיו ארוחת ערב ואלמה נמצאת בחדר האוכל בגסט האוס עם האורחים. הסתדרתי קצת, כמו שרואים בסרטים האמריקאיים שמסתדרים לפני פגישה רומנטית. נכנסתי לחדר האוכל ושאלתי מי זאת אלמה. הצביעו לי עליה והיא עצמה ישבה בקצה השולחן והרימה יד, כמו בכיתה. אמרתי לה, באנגלית 'אני אורח מיוחד מישראל'.
"היא לא כל כך התרשמה מזה ובדיעבד התברר שכבר היו לה אורחים מישראל שלא ממש עשו עליה רושם. כי מי מגיע מישראל לוויפאסנה? בדרך כלל כל מיני נשים משועממות מרמת השרון. אמרתי לה: 'אני מביא אתי מידע מאוד חשוב'. ביקשתי ממנה לצאת אתי החוצה. התחלנו לטייל באזור המרפסת ואמרתי לה: 'אנחנו מכירים ולא מכירים'. האסימון לא נפל לה. אמרתי לה: 'אני הבן שלך, דוד שוורץ'. היא לא הבינה מי זה דוד משום שהיא הרי קראה לי יורה. ואז היא הסתכלה והסתכלה עלי וכדי להפיג את המתח, אמרה: 'אם אתה הבן שלי, אז מאיפה האוזניים האלה?' ואחרי זה, בקור רוח מפתיע, היא אמרה: 'זה יכול להיות הרגע הכי מרגש בעולם, אבל לפני שאני מתחילה לבכות אני חייבת לשאול אותך כמה שאלות'. ואז אמרתי לה מתי נולדתי ואיפה והיא אמרה: 'איזה יום גורלי'. מאותו רגע היא קראה לי רון-סאן".
במשך יומיים הם לא ישנו ולא אכלו ולא חדלו מלדבר. "הבאתי לה המון תמונות והיא מאוד התרגשה מהעובדה שבבת אחת הפכה מחדש לא רק לאמא אלא גם לחמות ולסבתא. הראיתי לה גם את המכתב שהכנתי מראש למקרה שלא אמצא אותה".
כך כתב במכתב שמופיע גם הוא בספרו: "מאותו יום שסופר לי בפעם הראשונה שיש לי שתי אמהות מצאתי את עצמי חושב הרבה עלייך, מנסה לדמיין איך את נראית. כששי בני הבכור נולד הרגשתי צער על כך שלא יכולתי ללמוד יותר על האדם שממנו קיבלנו את הגנים המיוחדים שלנו.
"מצאתי אותך שבועיים לאחר שנולד הבן השני שלנו, יואב... לבוא לפולין זה כמו סגירת מעגל בשבילי, הזדמנות ללמוד, לבסוף, יותר אודות עצמי ולגלות אם ישנה איזו אפשרות להיות בקשר אתך".
לאלמה לא היתה שום התנסות קודמת באימהות. "היא אמרה לי: 'בוא תספר לי איך מארחים בן'. אמרתי לה שהיא צריכה לדאוג לי לחדר לא בגסט האוס אלא בבית שלה וגם למיטה. כמובן, מיד התקשרתי לאבא שלי ולדפנה וגם היא דיברה אתם. וכשנסעתי משם אחרי ארבעה ימים זאת היתה הפעם הראשונה שהיא בכתה. היא גם נתנה לי מכתב שכתבה לאבא שלי ומכתב שכתבה לדפנה".
במכתב לאביו הודתה לו על האופן שבו גידל את "רוני, שאני קראתי לו יורה, הוא אדם מאוד מיוחד". לדפנה כתבה: "זאת הפתעה ללמוד שאת שם - להפוך בבת אחת לאמא, חמות וסבתא".
היום היא אמא בשבילך?
"קודם כל היא סוף של איזושהי הרפתקה מדהימה. היא לא אמא, כי מונה היא האמא שלי גם בגלל שהיא גידלה אותי, וגם בגלל האהבה שלי, וגם בגלל האופן ההרואי שהיא נלחמה במחלה שלה ובמוות. אבל אלמה היא דמות מאוד קרובה אלי. אני זוכר שכשחיבקתי אותה בפעם הראשונה הרגשתי כאילו הריח שלה מוכר לי, כאילו הכרתי אותה הרבה שנים".
האדם הוא תוצר גנטי
באותו ביקור למד אפשטיין על קורותיה של אמו. היא נולדה להורים אמידים ויש לה אחות גדולה, שנמצאת אתה בקשר רופף. מילדותה התבלטה בכישרון הריקוד שלה, אבל מצבו הכספי של אביה התערער והתוכניות לשלוח אותה לבית הספר לריקוד ג'וליארד התחלפו בלימודים בקולג' עירוני. ב-1960, כשנודע לה מחברה שמרתה גרהאם חזרה לגרמניה כדי לפתוח שם בית ספר, החליטו השתיים לנסוע לברלין, ולא סיפרו על כך להוריהן. בברלין עבדה שוורץ בעבודות מזדמנות כדי לממן את לימודיה.
כשנאלצה החברה לחזור לארצות הברית, חיפשה שוורץ שותף אחר לדירה. השוערת בבניין המליצה לה על סטודנט להיסטוריה בשם קורט מצגר, גרמני לא יהודי. הם הפכו לשותפים ובהמשך גם לנאהבים והיא נכנסה להריון. מצגר התכחש לאבהותו והיא סירבה לשמוע על הפלה. כמה ימים לאחר הריב, כשחזרה מהלימודים, ראתה שוטרים מכניסים את מצגר לניידת. מהשוערת התברר לה שמצגר נעצר כחשוד בריגול לטובת מזרח גרמניה. השוערת התבקשה למסור לה שגם היא, שוורץ, מוזמנת לחקירה במשטרה.
במקום למשטרה, הלכה שוורץ לשגרירות ארצות הברית. שם ביררו והעלו כי החשדות כלפי מצגר מבוססים וכי גם היא עלולה להסתבך משום שהשתמש בדירתם המשותפת כבסיס למסירת ידיעות לאויב. בשגרירות הציעו לעזור לה לצאת מגרמניה, והיא החלה לנסוע ברכבת באירופה, בין חברים וקרובי משפחה. הוריה לא ידעו דבר על הריונה או על קורותיה. באחת מהנסיעות פגשה קבוצת ישראלים שהיתה בדרכה לרומא, שליחי סוכנות, שאחד מהם שמע על מצוקותיה והציע לה לעלות לישראל. מכיוון שאמרה לו שהיא מעוניינת למסור את הילד לאימוץ, הפגיש אותה השליח עם אלה נלקן, אותה ידידת משפחה של האפשטיינים, שהסדירה את האימוץ כמה חודשים לאחר מכן. נלקן הציעה לה לעבור לקיבוץ זיקים ולחכות שם עד הלידה.
אפשטיין אומר שהוא מבין אותה. "באותה תקופה להיות אמא לא נשואה בארצות הברית היה קשה מאוד, והיה מראש שם אותי בעמדת פתיחה לא נוחה לחיים. היו לה זיכרונות ילדות די קשים, והיא החליטה ובצדק שזה לטובתי לתת לי הזדמנות לגדול במשפחה טובה. בזואולוגיה מכירים את הדבר הזה שנקרא 'החתמה' שהגור או הגוזל לומד לזהות בוגר מסוים בתור האמא שלו. זה מה שקרה לי. אצלי ההחתמה היתה מכוונת למונה. לכן כשאלמה סיפרה לי איך היא התעקשה לוותר עלי אולי טיפה נצבט לי הלב, אבל לא הרגשתי שאמא שלי החליטה לוותר עלי, כי אמא שלי תהיה תמיד מונה. אלמה שילמה מחיר כבד על הוויתור. היא מעולם לא נישאה, מעולם לא ילדה יותר, זה כנראה היה אירוע טראומטי ומכונן בחייה".
לאחר שהתאוששה מהלידה נשארה שוורץ בארץ עוד חצי שנה ואז החליטה לחזור לארצות הברית ולשנות את שם משפחתה ליורה. היא עברה לגור בניו יורק, למדה ולימדה מחול. בראשית שנות השמונים, יחד עם חבורת אמנים, עברה לעיירת חוף במיין, פתחה שם סטודיו למחול, עד שיום אחד הוזמנה לשמש כוריאוגרפית של להקת מחול פולנית. עם הגיעה לשם, התוודעה לבודהיזם ולוויפאסנה, שקנו אז אחיזה בפולין. שוורץ, שכבר בשנות השישים והשבעים עסקה ביוגה ובמדיטציה, התמסרה לתחום וב-99' הגיעה לבודהה סנטר שבפששרקה. כשעמדה לעזוב את המרכז, נודע לה שהוא בקשיים כלכליים ומוצע למכירה, והיא החליטה לקנות אותו. מאז התמסרה כליל לוויפאסנה ולמדיטציה, ולניהול המרכז שבבעלותה.
ב-96', כשהגיעה לארץ כדי לחפש את בנה, פנתה לשירות למען הילד. באמצעות חברים וקשרים בארץ היא הצליחה להגיע לבחור ששמו יורה, אבל הוא טען בתוקף שאין לו שום קשר אליה. "בהתחלה", אומר רוני, "היא חשבה שהוא הבן שלה שפשוט מתנקם בה". המכתב שביקשה מהשירות למען הילד להכניס לתיק האימוץ הלך כנראה לאיבוד. היא חזרה לפולין.
מאז שמצא אותה בנה, הספיקה אלמה שוורץ לבקר שלוש פעמים בארץ. רוני, דפנה ושני הילדים נסעו לפגוש אותה כמה חודשים לאחר ששב מהפגישה הראשונה שלו אתה. "הילדים ממש התאהבו בה ממבט ראשון, ואחר כך דפנה והילדים נסעו אליה עוד כמה פעמים. אחר כך גם נסענו כולנו לטיול שורשים באמריקה. היא לקחה אותנו לבוסטון והראתה לנו איפה גדלה ואיפה למדה, אחר כך נסענו לניו יורק וגם שם היא הראתה לנו איפה גרה ואיפה למדה והופיעה, וכמובן למיין. היא הגיעה ארצה בפעם הראשונה ב-2002 וגרה אצלנו כמה שבועות ומיד התיידדה מאוד עם אבי, עם אמא של דפנה ואפילו עם האחיות שלי".
לפני שנתיים, כשחזרה ממדיטציה מאוד ארוכה בנפאל, התגלה לה גידול בגודל של כדור טניס בריאה. היא החליטה לחזור לארצות הברית ולטפל בעצמה בדרך הוליסטית. "היא ניזונה מדיאטה מיוחדת ועושה מדיטציות מיוחדות. עכשיו למשל היא נסעה לחודש למדיטציה כזאת. היא כמובן לא מוכנה לשמוע שום דבר על טיפולים כימיים או על הקרנות".
אתה מוצא דמיון בינך לבין אלמה?
"אני כנראה ההוכחה המושלמת לזה שהאדם הוא גם תוצר גנטי וגם תוצר סביבתי. אנחנו מאוד דומים בצורך שלנו לחוות את הטבע. כשאני מגיע לטבע החושים שלי מתעוררים. בגלל זה אני כל כך אוהב את הים. גם היא כזאת. יש לשנינו פחד מאנשים טיפשים. שנינו מאוד מעריכים בדידות. אני מצליח להגיע לבדידות שלי כשאני מפליג ברחבי העולם או כשאני רוכב על האופניים, ואלמה עושה את זה במדיטציות שלה ובאורח החיים שלה שהוא סגפני. גם אני עצמי בתוכי סגפן. למרות שאני מוקף בגאדג'טים וחי חיים טובים מבחינה חומרית, אני יכול להסתפק במעט מאוד. בפעם הראשונה שהגעתי למרכז של אלמה, ללב הטבע הנפלא הזה שם והשקט, הרגשתי שככה בדיוק הייתי רוצה לחיות. זה מוזר, לא? אני הרי חי בלב הטכנולוגיה ומה שבעצם מושך אותי זה חיים בלי טלפון ובלי מחשב".
עוד מידע על מסע החיפושים של רוני אפשטיין אחר אמו אלמה שוורץ ב-www.igooglemymother.com
איחוד משפחתי מרגש: יזם ההיי-טק רוני אפשטיין מצא את אימו לאחר חיפוש בגוגל
נרי לבנה
31.5.2007 / 13:13