הבנקים מדפיסים כסף. 2.875 מיליארד שקל - זהו סכום העתק שגבו 5 הבנקים הגדולים מעמלות בלבד ברבעון הראשון של 2007. מדובר בעלייה של 7% לעומת הרבעון המקביל ב-2006. ההכנסות שרושמים הבנקים מגביית עמלות היא ברוטו ומייצגת את הגביה בלבד ולא את הרווח שהפיקו הבנקים מפעילות זו. 5 הבנקים הגדולים הרוויחו ברבעון הראשון של 2007 סך של 2.248 מיליארד שקל - ירידה של כ-10% לעומת הרבעון המקביל ב-2006.
ואולם, הנתון לגבי הרווח מטעה מעט. רווחי הבנקים אמנם ירדו, אולם הפרמטר הנכון יותר הוא לבדוק את הרווח מפעולות שוטפות - רווח שאינו כולל הכנסות חד פעמיות ממכירת נכסים. אלה דווקא עלו בשיעור ניכר של 74%.
כל הבנקים הגדולים העלו את סך העמלות שהם גובים מהציבור. וגם כך, בנק דיסקונט בולט לרעה שכן הוא הבנק היחיד שהודיע (בספטמבר 2006) כי על אף העלייה שחלה בגביית עמלות ועל אף הסכומים העצומים בהם מדובר, הוסיף עמלות נוספות ברכישת קרנות נאמנות ודמי חבר בכרטיס אשראי.
את 2006 כולה סיימו 5 הבנקים הגדולים ברווח משותף של 8.88 מיליארד שקל ובגביית עמלות של 10.73 מיליארד שקל.
ההכנסות העצומות שמגיעות לכיסי הבנקים מעמלות בלבד לא נעלמו מעיניו של בנק ישראל. נגיד הבנק, סטנלי פישר, אמר בספטמבר 2006 כי הבנקים מציגים "רשימת עמלות מגוחכת" ותהה מדוע המערכת הבנקאית הישראלית מתפקדת כך בעוד שבמדינות אחרות הבנקים מתפרנסים בעיקר מהמרווח הבנקאי.
המרווח הבנקאי הוא הפער בין הכסף שהבנק משלם ללקוחותיו עבור הכסף שהם מפקידים (פק"מ בנקאי משלם כיום ריבית של כ-3%) לבין הריבית שהבנק גובה עבור הלוואות. הלוואות אלה ניתנות לעסקים שזקוקים לאשראי, למשקי בית שזקוקים להלוואה ולמי שמשלם ריבית גבוהה עבור משיכת יתר.
מדובר בנתון המוכר בשם "רווח מפעולות מימון" - המשמש כשורה העליונה בדו"חות הבנק. שורה זו - המייצגת את ההכנסות נטו של הבנקים - הסתכמה ברבעון הראשון של 2007 ב-5.6 מיליארד שקל - עלייה של 7% לעומת הרבעון המקביל ב-2006. חשוב להדגיש כי מדובר בהכנסה נטו כלומר סך הכנסות הבנק מריבית בניכוי תשלומי הריבית שהוא מעביר. את הנתון העליון ביותר - כמה כסף נכנס לבנק - שומרים הבנקים לעצמם.
הכסף הגדול בעמלות - על פעולות בניירות ערך
הסכומים שגובים בבנקים עבור עמלות גבוהים ביותר. אולם בחינת תמהיל העמלות מעלה כי את הכסף הגדול עושים בבנקים לא מדמי ניהול החשבון או מהעמלות על פעולות רגילות אלא דווקא מעמלות בתחום ניירות הערך. קנייה ומכירה של מניה, תעודת סל או איגרת חוב, מכירתם - כל אלה הם המרכזים את הכסף הגדול המצוי בסעיף העמלות.
המצב ה"אידיאלי", אליו שואפים הבנקים להגיע, הוא שסך ההוצאות התפעוליות (שכר, הוצאות תחזוקה ועוד) ימומנו במלואן ע"י ההכנסות התפעוליות הכוללות בעיקר עמלות, אבל גם הכנסות חד פעמיות ורווחים ממניות. בפועל, מממנות ההכנסות מעמלות סביב 60% מההוצאות הללו. נתון המוכר בשם "יחס הכיסוי".
על אף שנראה כאילו הוצאות השכר ירדו, בפועל אין זה כך. התוצאות ברבעון המקביל כללו בונוסים חד פעמיים, מענקי הפרטה, הוצאות פרישה מרצון ועוד. ואולם, אם נבחן את השכר השוטף (בניכוי הבונוסים) נגלה כי הוא עלה בכל הבנקים. כך למשל בבנק דיסקונט חלה עלייה של 3.3% בשכר השוטף ובבנק המזרחי חלה עלייה של 2.9%. השכר השוטף בבנק לאומי עלה ב-3.2%.
מה אומרים האנליסטים?
"השכר השוטף במערכת הבנקאית עולה בשיעור ממוצע של 4%-5%. העלייה מגיעה בשל "הטייס האוטומטי" שפירושו הסכמי שכר קיבוציים הצמודים לדרגה, ותק ומרכיב של עלייה קבועה בשכר", אומר יובל בן זאב מכלל פיננסים "העליה בשכר לפיכך, אינה חריגה כלל ביחס לבנקים עצמם אם כי מדובר בעלייה יפה לעומת שאר המשק. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה - שכר עובדי המגזר הפיננסי היה הגבוה ביותר במשק אחרי עובדי חברת החשמל ומקורות והסתכם בממוצע ב-13,678 שקל".
בן זאב מציין שהבנק גובה יותר עמלות אולם לא מדובר בעמלה גבוהה פר פעולה אלא בעלייה במספר הפעולות שמבצע הציבור. "הבנק גובה יותר עמלות אבל מציע יותר שירותים ולכן משלם יותר לעובדים. אנו רואים התייעלות ופירוש הדבר שכל עובד מקבל יותר כסף אבל גם עובד יותר".