התיישנות על תביעות בין חברות ביטוח בשל כפל ביטוח - 7 שנים

בית המשפט המחוזי בתל אביב הכריע בשבוע שעבר, בהרכב של שלושה שופטים, בחמישה ערעורים מאוחדים שעסקו בשאלת ההתיישנות בתביעות בין חברות ביטוח, במקרה של כפל ביטוח. בית המשפט קבעי כי בתביעות אלו לא תחול תקופת הביטוח המקוצרת הקבועה בחוק חוזה ביטוח, 3 שנים, אלא תקופת ההתיישנות הרגילה לפי חוק ההתיישנות - 7 שנים.



הדיון המאוחד בחמשת התיקים נערך לאחר שבתי משפט השלום הגיעו לתוצאות סותרות בסוגיה. התיקים שנדונו בשלום היו תביעות בין חברת המגן נגד חתמי לוידס, סהר נגד איילון, הראל נגד המגן, אריה נגד ביטוח חקלאי, והקרן לביטוח נזקי טבע לחקלאים נגד המגן. על פי החוק, במצב בו נעשה כפל ביטוח, אחראים המבטחים כלפי המבוטח יחד ולחוד לגבי סכום הביטוח החופף, בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח, והם יישאו בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח.



בכל המקרים שנדונו בפני בתי משפט השלום, השאלה היתה זהה - האם לאחר שהניזוק קיבל את תגמולי הביטוח על התביעה בין חברות הביטוח, יש להחיל את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק חוזה ביטוח, שהיא שלוש שנים, או שתביעה זו כפופה לתקופת ההתיישנות הכללית שהיא שבע שנים? השופט יהושע גרוס שכתב את פסק הדין בשם ההרכב, פסק כי שני נימוקים העיקריים שהניעו את המחוקק לשנות את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, משבע שנים לשלוש שנים, הם הקושי בהתדיינות מאוחרת נוכח ריבויים של הפרטים השונים המרכיבים את תביעת הביטוח, ופטירת חברות הביטוח משימור הרזרבות שלהן לאורך זמן.



לפי השופט, בתביעות בין מבטחים לא מתקיימות ההצדקות לקיצור תקופת ההתיישנות. השופט פסק, כי בניגוד לתביעות בין מבוטח למבטח שמצריכות לעיתים קרובות את עצם הוכחתו של מקרה הביטוח ואת הירידה לפרטיו, במקרה של תביעה בין שתי חברות הביטוח, מקרה הביטוח ופרטיו הינם הנחה ברורה.



בנוסף, גם חובתו של המבטח לשמור רזרבות לתביעות עתידיות נובעת בעיקר מכך שתביעות המבוטחים הינן חלק בלתי נפרד ומהותי מהתנהלותו העסקית. אך אין להסיק מכך כי כל תביעה בה מעורבת חברת הביטוח תזכה לקיצור זמן ההתיישנות אך ורק בשל החשש מפני היעדר יכולתה של חברת הביטוח לתכנן את הרזרבות הכספיות שלה.



בנוסף קבע השופט כי במקרה של ביטוח כפל קיימות שלוש מערכות יחסים משפטיות בנפרד - מערכת היחסים של כל אחת מחברות הביטוח עם הניזוק ומערכת יחסים נוספת בין שתי חברות הביטוח. חלוקת הנטל בין החייבים נובעת מחובה עצמאית שבין שני המבטחים שאינה קשורה למערכת היחסים שלהם עם הניזוק, והיא שייכת מבחינת מהותה לסוגיה של ריבוי חייבים המצויה בחוק החוזים, ועל כן ראוי להחיל עליה את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק הכללי.



עו"ד ערן יעקובוביץ, שייצג חברת הביטוח הראל טוען כי חשיפת המבטחת הנוספת לתביעה מצד חברת ביטוח אחרת בעילה זו תאלץ את המבטחות לשמור רזרבות כספיות לתקופה ממושכת יותר, תגדיל את עלויות ביטוחי המשנה של המבטחות ותרבה עיסוק ותביעות בעניינים שאירעו לפני שנים רבות וקשה עוד יותר לבודקם ולבררם - דבר שבוודאות גם יגדיל את עלויות ברור התביעות וכוח האדם הנדרש להן.

עא 002286/02, עא 002936/02, עא 002554/05, עא 001984/06, בר"ע 1623/03