כיבוש וצמיחה - היילכו יחדיו?

הגעגועים של חלק מאתנו לעידן הקו הירוק (1950-1967), בהשוואה לעידן מיסוד הכיבוש (1973-2006), מבוססים על נתונים כלכליים וחברתיים. התקופה הראשונה מאופיינת בגידול בתוצר לנפש של 5%-6% בשנה, מערכת חינוך מן הטובות בעולם, גידול מהיר מאוד בתשתיות ושיעורי עוני ואי שיויון סבירים. התקופה השנייה מאופיינת בשיעורי צמיחה זעומים של 1.6%-1.7% בלבד, מערכת חינוך, המזדנבת אחרי מדינות העולם המפותח, פיגור עמוק בפיתוח תשתיות, ונתונים גרועים של עוני ואי שיויון בחברה.



שאלת המפתח היא, אם מיסוד הכיבוש ונטל הביטחון הם הגורמים העיקריים לכל הפגעים האלה, או שישנם גורמים אחרים. ניתוח כלכלי של שתי תקופות יכול ללמד אותנו משהו גם לגבי העתיד. לצורך העניין יוגדרו השנים 1967-1973 כעידן מעבר, ולא נתייחס אליהם.



1973-1985: נתוני השבר הכלכלי בתקופה, המכונה העשור האבוד, הם דרמטיים. הצמיחה לנפש ירדה מרמות של 5%-6% בשנה ל-0.8% בלבד. הנתונים מלמדים שהעלייה בהוצאות הביטחון ומיסוד הכיבוש הם הגורמים העיקריים לתפנית. משקל הביטחון בתוצר עלה בעשור האבוד לרמות של 25% ויותר, לעומת ממוצע של כ-6%-10% בשנות ה-50 וה-60. במקביל, מיסדו הממשלות את ההתנחלויות בשטחים, מה שהעלה את ההוצאות הביטחוניות והאזרחיות. את המחיר שילמו התשתיות הפיזיות, החינוך וממשלת ארה"ב. ישראל ניוונה את פיתוח התשתיות, הזניחה את החינוך, והפכה לבת חסות של ארה"ב, כשהיא מסתמכת על הלוואות ומענקים.



הנפילה בצמיחה לוותה במשבר פיננסי קשה, שבא לידי ביטוי באינפלציה ובמאזן התשלומים. ההוצאה הממשלתית גדלה ל-80% מהתוצר, המסים עלו ל-45% (מ-30% בשנות ה-60), והגירעון צמח ל-12%-15% מהתוצר. במקביל הזניחה ישראל את הנגב והגליל. עם זאת, רמת החיים והרווחה המשיכו לעלות על חשבון עודף היבוא והצמיחה הכלכלית.



1985-2007: הקשר בין ביטחון ומיסוד הכיבוש, לבין הצמיחה הכלכלית מורכב יותר בתקופה הזו, אך נראה שהוצאות הביטחון הן הסיבה לחלק מהותי מן הפיגור.



נתוני הצמיחה לנפש השתפרו למעט יותר מ-2% בשנה, אך המדובר עדיין בנתון נמוך מהמקובל בעולם המפותח. תוכנית הייצוב והליברליזציה בשווקים שיפרה בהדרגה את המערכת הכלכלית, אך לא הביאה להשגת היעדים במלואם. התשתיות נותרו במצב גרוע, אם כי מצבן השתפר מעט, מערכת החינוך נותרה כושלת, האי שיוויון והעוני החמירו והמינהל הציבורי כמעט לא תיפקד.



נטל הביטחון בתוצר ירד לרמות של 8%-10%. הוצאות הביטחון נותרו אמנם גבוהות יחסית לעולם, אך איפשרו תפקוד כלכלי סביר. עם זאת, הנטל העיקרי של המצב הביטחוני עבר לעורף. החל מ-1987 כל העימותים פגעו בעורף, כשהצבא היה מרכיב משני, והצלחותיו היו חלקיות, אם בכלל.



הנזקים שנגרמו לצמיחה הכלכלית נגזרו ברובם ממידת הפגיעה בעורף הכלכלי האזרחי. האינתיפאדה השנייה גרמה לנזק אדיר של 9%-10% מהתוצר. העימותים האחרים הביאו לפגיעה מתונה יותר בצמיחה - של 1%-3% כל אחד - אך בלמו כל ניסיון לצמיחה יציבה ומתמשכת.



השאלה אם הוצאות ביטחון גדולות ומיסוד הכיבוש יאפשרו את המשך הצמיחה נשארת פתוחה. נטל הביטחון בתוצר היום הוא נסבל ומאפשר צמיחה סבירה. ואולם שאלת המשך הצמיחה נגזרת מהשאלה אם העימות הבא יכה בעורף, או שיהיה צבאי בעיקרו. בכל מקרה, לצערנו, המשך הצמיחה ימשיך להיגזר מהשאלה הביטחונית.



יש להמשיך במדיניות של ייצוב הכלכלה, פתיחת השווקים והרפורמה בחינוך, אך חשוב שנכיר בכך שהתפקיד המרכזי של ההנהגה הפוליטית הוא להביא לייצוב ביטחוני. בכל תרחיש, השיקול הכלכלי חייב לעמוד במוקד הדיון.



הכותב הוא הממונה לשעבר על הכנסות המדינה