עולם האדריכלות, כמו תחומי יצירה אחרים, מבליט כוכבים ספורים, שפניהם מתנוססים מעל גבי העיתונים והמגזינים, בארץ ובעולם. ואולם מאחוריהם ניצבים צוותים של אדריכלים שכירים, שלמרות ההשפעה הגדולה שלהם על הפרויקטים בהם אנו חיים, בדרך כלל אינם זוכים להשמיע את קולם. השבוע ניתנה להם הזדמנות כזאת.
מוסף הנדל"ן כינס ארבעה אדריכלים, שלושה שכירים ועצמאי טרי שהיה שכיר עד לאחרונה, כדי שיספרו מה הם עושים, איך הם משפיעים על האדריכלות במשרד שבו הם עובדים, מהי הפרספקטיווה המקצועית שלהם ומה הם חושבים על האדריכלות הישראלית.
מהו האופק המקצועי? האם ניתן לכם החופש לבטא את הראייה האדריכלית שלכם?
רוזנטל: "בעיקרון, אצלנו אין חופש מוחלט. לי מאוד חסרה היכולת לקדם פרויקט, אבל מרגישים שותפים גם כשאתה לא מעצב בעצמך. לומדים המון, אפילו רק מהתבוננות על התנהלות העבודה".
האדריכל יובל צפנת, בעלים של משרד האדריכלים דונסקי צפנת ועד לפני חודשים מספר שכיר במשרד רני זיס אדריכלים: "חופש הפעולה הוא לא רק לעצב. חלק מהחופש נבנה במשך הזמן ותלוי במבחן התוצאה והאמון ביכולת. ההרגשה היא שיש חופש להתבטא ולעצב, אבל זה תוצר של עבודה קשה. אפשר לקבל מטלות, לבצע אותן ולצאת חף מפשע. אם רוצים יותר מזה - צריך לעבוד יותר קשה ממה שחייבים. על כל סקיצה שעושים צריך לתכנן עוד אחת. מי שרוצה חופש ביטוי צריך לעבוד יותר".
מה אופי המשרד שלכם? במה הוא עוסק?
האדריכל דן הנדל, שכיר במשרד האדריכלים החדר כשנתיים: "במשרד יש פרויקטים בסדרי גודל שונים, ציבוריים ופרטיים. המשרד כולל שלושה שותפים וארבעה עובדים. היתרון של העבודה הוא שיש השפעה רבה יחסית על הפרויקט".
האדריכלית לירון וייס, שכירה במשרד גל מרום אדריכלים כשנתיים: "כל אדריכל עובד על מגוון פרויקטים הנמצאים בשלבים שונים. העבודה היא משותפת מול גל מרום, אבל הוא מצפה שהעובדים יהיו מעורבים ויתנו את האמירה האישית שלהם".
מעצבת הפנים נדיה רוזנטל, שכירה במשרד סטיו אדריכלים כשנה וחצי: "אני עובדת כרגע על פרויקט yoo שנמצא לקראת סיום. אני שותפה בתכנון הפנים של הדירות".
"אופק חיובי"
היכן העניין בעבודה, בשביל מה קמים בבוקר?
רוזנטל: "בשביל הרבה דברים. החשיפה לנושאים מעניינים, הלמידה תוך כדי העבודה".
הנדל: "תוך כדי העבודה יש הרבה התקדמות. נראה לי שדווקא עכשיו יש אופק חיובי באדריכלות. יש התעוררות, לפחות על פניו - הרבה דיבור על אדריכלות, הרבה בנייה ויש הזדמנויות בתחומים שהם לאו דווקא וילות, אלא בקנה מידה גדול יותר, כמו תכנון נוף ותכנון אזורי".
יש לאן להתקדם במשרד?
רוזנטל: "לא כל כך. יש שותפים והם המחליטים, זה מצב שלא ישתנה. אני מקווה להיות עצמאית או לעבוד בעתיד במשרדים אחרים העוסקים בתחומים כמו עיצוב תאורה, שבהם לא עסקתי בסטיו".
וייס: "המשרד שלנו הוא חדש ומתקדם בצעדי ענק. אבל אי אפשר לדעת איך דברים יתגלגלו מבחינתי. כרגע אני יודעת מה מקומי ומהן התוכניות שלי לעתיד הקרוב במשרד".
הנדל: "השאיפה להיות עצמאי היא אשליה. אבא שלי הוא אדריכל ואני מודע לכך שהחיים העצמאיים הם בעייתיים. עובדים במשרד כשכירים שלוש-ארבע שנים עד שכבר אי אפשר לסבול את הבוסים - ואז פותחים משרד, מתחילים לתכנן בתים פרטיים. אפשר להיתקע בשלב הזה, בתנאי שהצלחת לא לפשוט את הרגל. המעבר בין בנייה פרטית לציבורית הוא לא חלק ומתבקש. אני לא רוצה לתכנן רק וילות לעשירים, ולכן צריך לנהל את העניינים אחרת ולאתגר את המודל".
וייס: "אני מחפשת את הנתיב לצאת לעצמאות. אני מרגישה שכרגע אני שייכת למשפחת גל מרום אדריכלים. אני מרגישה לירון העצמאית בתוך המשפחה, ומשם רוצה להמשיך הלאה. המעבר המתבקש הוא משכיר לעצמאי. שכירים צוברים ניסיון וקשרים. השאלה היא איך עוברים הלאה. לא כל אחד מתאים לנהל משרד עצמאי. זה דורש להיות גם מנהל וגם אדריכל. פיצוח הקושי תלוי בכמה לומדים, סופגים, צוברים ניסיון וקשרים כשכיר".
צפנת: "אין כמעט שכבה של שכירים בכירים מכיוון שהמשרדים הם קטנים ואין פירמידה רחבה. אדריכלים רבים שהיו צריכים ליהפך לשכירים בכירים בחרו בדרך העצמאית".
מה הקשיים בדרך לעצמאות?
צפנת: "עולם העצמאים הוא אחר אבל מצד שני גם מאוד דומה. זו הגשמה של פנטזיה ועצם ההגשמה מורידה עול. אבל זה הרבה עניין של בשלות וזה לא יכול היה לקרות לפני כמה שנים. עשיתי את הצעד לפני שמונה חודשים אחרי כמעט עשר שנים אצל רני זיס, ואפשר להגיד שזה המשך ישיר. גם כשעבדתי בתור שכיר תמיד שמרתי פינה לעצמי ותיק קטן במס הכנסה".
רוזנטל: "כשאני אומרת שאני רוצה להיות עצמאית זה אומר גם כאב ראש לא קטן, אבל זו השאיפה וזה החלום".
וייס: "עכשיו אני כאן ועוד עשר שנים אני מקווה לעצמאות. אבל לעשות את האדריכלות שלך זה לא פשוט. מי שנשאר המון שנים שכיר, נוח לו - וזה קשור לכך שהמצב בשוק מורכב".
מהי הפנטזיה האדריכלית שלכם?
הנדל: "הייתי רוצה לעשות דיור ציבורי. יש תחושה שאדריכלות קשורה למותרות, לאנשים עשירים. דווקא פרויקט שעוסק במינימום תשתית וכסף הוא האתגר האדריכלי. הבנייה לדיור בישראל כיום היא קבלנית ולא ציבורית".
צפנת: "אין לי פרויקט פנטזיה. מה שחשוב הוא מידת השליטה בפרויקט. לא משנה אם זה בניין או סככת אופניים. אדריכל לא עושה פרויקט, אלא משתף פעולה. העניין הוא להיות זה שמתווה את הכיוון, מרכז את האנשים והמשאבים - וגם אחראי על התוצאה. יש בזה הנאה וגם תסכול. אפשר לתכנן פרויקט גדול, אבל בסופו של דבר זה להשיט ספינה בזרם. יותר נוח להשיט ספינה באגם שקט".
וייס: "לתכנן פרויקט שיעשה הרבה כסף. אז יהיה לי זמן לתכנן פרויקטים שמעניינים אותי".
רוזנטל: "לתכנן אדריכלות שמשפיעה בצורה חיובית על הסביבה. בניין שהתכנון שלו מותאם למקום".
"עסוקים בלשרוד ופחות באידיאולוגיה"
תדמית האדריכל ירדה מאוד בשנים האחרונות. עם זאת, כולכם הסכמתם שיש כיום עניין גדל בעיצוב ובאדריכלות, אבל רובכם חושבים כי הוא מתבטא בעיקר בתחום העיצוב וההשפעה שלו על אדריכלות עדיין לא ברורה. האם לדעתם זה מבשר על עידן טוב יותר לאדריכלות ולאדריכלים בישראל?
וייס: "אני מרגישה התעוררות במגזר הפרטי. לקוחות מחפשים דברים יותר מעניינים. יש פרויקט של מגדל במשרד והיזם לא מחפש רק את הרווח - אלא גם משהו מעבר".
הנדל: "רוב האדריכלות בישראל היא לא טובה. האדריכלות הישראלית מיוצגת בדרום נתניה, במזרח ראשון לציון ובבנה ביתך. צריך ליצור איכות שקשורה להבנה של איך אנשים חיים וליצור התאמה לכך. זה לא עולה יותר כסף. אנשים רבים לא מבינים מה האדריכל עושה. הם צריכים להבין שזה קשור לאיכות המוצר".
רוזנטל: "קיים פער גדול בין הזמן שמושקע בפועל לבין ההערכה של התוצר על ידי הלקוח".
וייס: "אחד האדריכלים במשרד שעבד בלונדון, מספר על הערכה שונה למימד הזמן וגם לשכר - שני פרמטרים המעידים על הערכה שונה של עבודת האדריכל ועל הבנתה. סומכים על האדריכל כחלק משמעותי בפרויקט".
צפנת: "לאדריכלות ולאדריכלים כיום אין את האידיאולוגיה שהיתה פעם. כוחות השוק פועלים ביתר עוצמה ואין את המימד התרבותי שיאזן. יזם יודע מה הוא מקבל מאדריכל ותמורת זה הוא משלם. אבל החברה לא משתמשת באדריכלים ובתפקיד החברתי שלהם. אדריכלים לא מובילים כיום תרבותית, ואולי זה בגלל שאין להם מה לתת. האדריכלים עסוקים יותר בלשרוד ופחות באידיאולוגיה".
הנדל: "אדריכלים יוכלו להמציא עצמם מחדש אחרי שיהיה ברור מה היתרונות היחסיים של האדריכלות. הכל מופרט ואין פורום ציבורי שבעזרתו אפשר להשפיע. תכנון וילות לא ישפר את המעמד המקצועי. עמותת האדריכלים, כרגע, היא גוף חלש שלא מקיים דיון רציני. צריך אג'נדה ברורה וסדר עדיפויות".
רוזנטל: "בפרויקט yoo הקפדנו מאוד על החומרים ועל בפרטים האדריכליים. ישבנו על טיפוסי הדירות חודשים, אבל אז בא דייר ורוצה לשנות בלא שום כבוד לאדריכל. אין כבוד מקצועי כמו לרופא. לטעמו של הדייר יש חשיבות רבה יותר מהמקצועיות של האדריכל".
הנדל: "יש יותר אמון באינסטלטור. אדריכל יכול להתווכח שעה על מיקום של קיר ובסוף היזם יזיז אותו בניגוד לדעתו. אבל מה שיועץ האינסטלציה יגיד - יעשו".
צפנת: "אדריכלים כיום הם מעצבי קנקנים. כל עוד נעסוק בקנקנים, האדריכלות תישאר בטרנדים - ולא נראה עשייה משמעותית. כל זמן שהקנקן לא מחובר למה שיש בו, והוא מתאים לכל שימוש ולכל דייר, אין סיבה שדעתו של האדריכל תהיה חשובה מדעתו של הדייר.
"אם נצליח לחבר את הקנקן לתוכן ולהיות חלק ממשהו משמעותי יבקשו מאיתנו לתכנן גם את הסכו"ם. לדוגמה, תכנון אקלימי שדואג לכך שהבניין לא ישתמש בהרבה אנרגיה או ייצר הרבה פסולת. לקווים האדריכליים יש משמעות, זו לא בחירה בין קווים אנכיים לאופקיים".
"רוב האדריכלות בישראל היא לא טובה - האדריכלות הישראלית מיוצגת בדרום נתניה, במזרח ראשון לציון ובבנה ביתך"
שני שילה
15.6.2007 / 11:01