דפיקות הלב כשמתאהבים, מחיאות הכפיים כשמתלהבים וריקודים עד כלות הנשימה - לא, זו לא מסיבת טבע בצפון, אלא ג'ונגל אפריקאי במרכז המדינה. במרתפו של מרכז מסחרי בלב רמת גן סוחפים דני שטורם ופייר שיין שלוש שנים מאות אנשים למקצבי התוף, הריקוד והתרבות המערב-אפריקאים. ההתחלה היתה קשה; ההמשך, הם מקווים, יהיה קצת יותר רווחי.
דני שטורם (46, נשוי+2) הסתובב שנים רבות ברחבי העולם ויצא למסעות ארוכים בעקבות הקצב. ב-97' הגיע לגיניאה שבאפריקה, שם הכיר את המאסטר ממדי קייטה ונשבה בקסמי התיפוף האפריקאי. ב-99' זכה שטורם לכבוד גדול כשאירח את המאסטר הידוע בישראל ושיתף אותו בסדנאות הראשונות שלו במיומנה. "אם אתה רוצה לקבוע עמו תאריך לביקור, אתה צריך להמתין שנים", הוא מספר. "אבל הוא גילה התעניינות גדולה בישראל, והיא מאוד קסמה לו כשהגיע". לפרנסתו עבד שטורם במשך 12 שנים כמנהל פרויקטים בינלאומיים בתחום משאבי האנוש.
פייר שיין (32, נשוי+ילד בדרך) נולד באיי הקריביים וגדל לתוך מקצבם הייחודי. פייר הוא בן למשפחה יהודית מצרפת העוסקת בנדל"ן. "אף פעם לא התחברתי לתרבות המערב", מספר פייר בעברית רצוצה. "חיפשתי מקום שבו אוכל ללמוד ולהגיע לשורשים, ואחרי הרבה נדודים החלטתי ללמוד במרכז טם-טם של ממדי קייטה בבלגיה".
חמש שנים תמימות בילה פייר בבריסל. במקביל ללימודים במרכז התפרנס כמפיק תקליטים אפריקאיים. בתום לימודיו נשלח לגיניאה להתמחות בשטח, שם הופיע עם להקת הבלט הלאומית Djoliba. כשסיים את תקופת ההתמחות קיבל את הרישיון הבלעדי של ממדי קייטה.
פייר נשלח לארץ הקודש
הרומן בין הישראלי לצרפתי התחיל בגיניאה ב-2000, שם הכירו בסדנה שנערכה על ידי המאסטר ואהבתם לתוף ולקצב חיברה ביניהם. "הקשר נשמר כמה שנים", מספר שטורם. "כשפייר התקשר אלי ואמר שהוא החליט לעלות ארצה, הוא היה נרגש מכיוון שקיבל אישור מיוחד מהממדי קייטה בכבודו ובעצמו להקים מרכז בארץ הקודש. כיום קיימים כ-18 מרכזים כאלה בכל העולם, הפועלים תחת רישיונו הבלעדי של המאסטר. הרישיון לא מוענק בזכיינות וגם לא בכסף, אלא לאנשים הנכונים והבלעדיים שנבחרו בקפידה לבצע את השליחות.
"אני, שבדיוק עזבתי את עבודתי ויצאתי לטיול באוסטרליה עם כל המשפחה, ביקשתי שידחה את בואו בעוד כמה חודשים ואחרי שאחזור נתחיל לפעול יחד, וכך היה". ב-2003 עלה שיין לישראל, ויחד עם שטורם החלו השניים להפעיל סדנאות ללימודי ריקוד ותיפוף, והקימו את להקת MA-TAM-TAM המתמחה במוסיקה ומקצבים מערב-אפריקאיים מסורתיים.
ב-2005 פסעו צעד גדול נוסף, ובהכוונה של מט"י נתניה הקימו בית משלהם שישמש גם בית ספר לקצב לבני כל הגילים, וגם מקום חזרות ללהקה. בהקמת בית הספר השקיע פייר מהונו המשפחתי 100 אלף שקל, ועד עתה השקיע 300 אלף שקל בסך הכל. "הטעות שלנו היתה שלא דחפנו מספיק את עניין החדירה לשוק ומציאת קהל יעד", אומר שטורם.
כדי ליידע את הקהל הישראלי על קיומם נעזרו באולם המוכר מיומנה ביפו העתיקה, שם העבירו סדנאות ומופעים ולעתים אירחו אמנים אפריקאים שמשכו קהל. הימים חלפו, והשיווק התרבותי הצליח. כיום מגיעים לבית הספר כ-200 תלמידים קבועים. שטורם ושיין מעבירים גם סדנאות לקבוצות עובדים ושיעורים בריקוד אפריקאי לבתי ספר מקצועיים למחול, ובנוסף מוכרים במרכז דיסקים, ספרות מקצועית ותופים מקוריים ביבוא אישי.
"אנשים פונים אלינו גם כשהם רוצים משהו מיוחד למסיבות בר מצווה, חתונות ואפילו ימי הולדת לגיל הרך", מספר שטורם. "אנחנו מנסים לשלב תרבות ישראלית כדי לקרב קהל רחב יותר, כמו למשל באמצעות תיפוף 'יונתן הקטן' בהופעות".
שטורם ושיין מאמינים שהצלחתם מבוססת על החיבור הבלעדי שלהם בין הקצב לתרבות. "הראינו לאנשים שאנחנו לא רק מופע בידור, אלא מציעים לקהל הרחב משהו שאין עוד כמוהו בישראל", אומר שטורם, המשמש כזרוע הישראלית של העסק, בעוד שיין הוא המורה הרוחני והמשקיע. "רצינו לשתף ולהראות את התרבות בצורה מסודרת, לחבר בין התיפוף לתרבות, לחבר בין אנשים דרך תקשורת לא מילולית".
אפשר לחיות מזה?
שטורם: "אני מאמין בלחיות את הרגע, ולא הכסף הוא שמניע אותי. כשנסעתי לטיול עם המשפחה, עזבתי עבודה טובה והוצאתי את כל חסכונותי, מכיוון שהיה לי חשוב לעבור ולהעביר להם חוויה כזו. גם כאן העניין הכלכלי לא היה מלכתחילה המניע המרכזי, והאתגר היה לעשות משהו אמיתי עם תוכן, משהו שאתה אוהב לעשות, וניתן גם לתרגם אותו לרווח".
את שורת הרווח הם עוד לא ראו. בשנה הראשונה להקמת המרכז תירגמו את האהבה שלהם למחזור מצומצם - בערך 148 אלף שקל. ב-2006 הכפילו אותו ל-310 אלף שקל. הצפי ל-2007 הוא להגיע ל-400 אלף שקל כתוצאה מהרחבת תחומי הפעילות וקיטון בהוצאות ראשוניות.
בעתיד הקרוב יקימו סדנה לבנייה ותיקון של תופים, יגדילו את היקף הפעילויות הקיימות, והם כבר מעסיקים צלע שלישית, תלמיד לשעבר, שמשתלב בתחומי הניהול השיווק והעברת סדנאות. בשלב זה משקיעים היזמים בהרחבת העסק את כל הכנסותיהם. גם כשיגדל העסק הם לא צפויים להתעשר. "רק לממדי קייטה יש רכב גדול ובתים גדולים", הם אומרים. "לכל האחרים דווקא אין".
עוזרים לאפריקה
במקביל לפעילות העסקית, עוסקים שטורם ושיין בסיוע לקהילת העובדים הזרים החיה בישראל. בחזית האפריקאית אימצו כפר במאלי שהם תומכים בו כלכלית, ובנוסף תומכים ביוצרים אפריקאים מכל העולם.
"אנו מבינים את קושי החיים באפריקה, ולכן כאן בישראל אנו פועלים נגד הגירוש, ומנסים להביא קצת איכות חיים לכפר", אומר שטורם. "את כל ההכנסות מהמופע הבא שלנו אנו תורמים להקמת תשתית חשמל סולארית בכפר".
לתגובות:
yazam@TheMarker.com
כדי לחוות קצב ורוח של תרבות אחרת לא חייבים להוציא אלפי דולרים - אפשר פשוט להגיע למרכז טם-טם ברמת גן
רועי קלב
17.6.2007 / 11:30