ידוע בציבור יכול לשלול את זכות בת זוגו לרשת אותו גם ללא צוואה

בית המשפט המחוזי בחיפה הכריע בשבוע שעבר, לראשונה, בשאלה האם ידוע בציבור רשאי לשלול את זכותו של הידוע שלו בציבור לרשת אותו על פי דין באמצעות הסכם, או ששלילת הזכות יכולה להיעשות רק בצוואה כפי שנדרש בין בני זוג נשואים.



השאלה הגיעה לבתי המשפט כמה פעמים בעבר, גם לבית המשפט העליון, אך עד עתה לא ניתנה בה החלטה וההתייחסויות אליה היו באמרות אגב. ביום רביעי שעבר הפך המחוזי בחיפה את פסיקת בית משפט לענייני משפחה בעיר, ברוב של שניים נגד אחד. משלושה נימוקים שונים של שופטי ההרכב - שושנה שטמר, יצחק כהן ויעל וילנר - נקבע כי בנסיבות מסוימות ידוע בציבור יוכל לשלול מבן זוגו את הזכות לרשת אותו על פי דין, גם מכוח הסכם.



ב-86' התאלמן גבר מאשתו, שהותירה אחריה שלוש בנות משותפות לה ולו. הבנות הסתלקו מחלקן בירושת האם לטובת אביהן. ב-88' הכיר הגבר בת זוג, עימה הוא חי כידוע בציבור במשך 15 שנה עד לפטירתו ב-2003. ב-96', לאחר שבת הזוג קיבלה ירושה של מיליוני שקלים מאביה, חתמו בני הזוג על הסכם להסדרת העניינים הכספיים ביניהם. סעיף 6 לאותו הסכם קבע כי ענייני הירושה של הצדדים יוסדרו אך ורק על פי צוואות מפורשות, אם תהיינה, ולא על פי דין. צוואות כאלה לא נעשו.



על אף האמור בהסכם, הגישה האישה לאחר מות בן זוגה בקשה לרשמת לענייני ירושה, למתן צו ירושה על פי דין, שכן המנוח לא השאיר צוואה. לטענתה, ההסכם אינו מהווה צוואה וממילא הוא בטל לאור האיסור בחוק הירושה לעשות עסקות בירושה. בנותיו של המנוח התנגדו לבקשה והגישו בקשה נפרדת לצו ירושה, בה ביקשו שייקבע כי הן היורשות היחידות של המנוח. העיזבון כלל דירה וכשלושה מיליון שקל.



מעין צוואה



סעיף 55 לחוק הירושה שכותרתו "מעין צוואה", משווה את מעמד הידוע בציבור למעמדו של בן זוג נשוי, לעניין ירושה על פי דין של בן הזוג המנוח. הסעיף מסייג וקובע כי ירושה של ידוע בציבור תהיה על פי דין כל עוד אין הוראה אחרת בצוואה שהשאיר המת.



בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, קבע השופט אבידן גלובינסקי כי ההסכם שנכרת בין בני הזוג אינו בבחינת צוואה, ואינו מקיים את התנאים הנדרשים כדי להוות צוואה. אי לכך, נקבע, כי האישה נהנית מהוראת סעיף 55 לחוק הירושה, וההסכם לא יכול לשלול את זכותה לרשת את הידוע בציבור שלה על פי דין. על פסק דין זה הגישו הבנות ערעור לבית המשפט המחוזי.



בבית המשפט המחוזי נחלקו הדעות. ניכר מפסק הדין כי השופטים לא היו שבעי רצון מהתעקשות האישה לרשת את בן זוגה, בניגוד להסכם מפורש ובכך לקפח את בנותיו, בפרט כאשר ההסכם נעשה על רקע ירושה גדולה שקיבלה, ומתוך מטרה שלא להתחלק בה עם בן זוגה. ניסיונות בית המשפט להביא לפשרה בין האישה לבנותיו של המת עלו בתוהו.



מי שעמדה בראש בית הדין, השופטת שטמר, הרחיקה לכת יותר משאר השופטים וקבעה כי כמו בין בני זוג נשואים, סטייה מהוראת סעיף 55 יכולה להיעשות אך ורק בצוואה, ולא בהסכם, אך לדעתה סעיף בהסכם יכול להוות "הוראה צוואתית". שטמר בחנה אם סעיף 6 להסכם הוא בגדר "הוראה צוואתית" שכזו.



שטמר פירשה את סעיף ההסכם כאילו הצדדים התכוונו שהוא יחול לאחר מותם. לפיכך, לדעתה, מדובר בהוראה צוואתית ששולבה בתוך הסכם, אותה ניתן לשנות רק בצוואה נוספת. היא מתגברת על דרישת החוק שצוואה תהיה מלווה ב"הצהרת מצווה", בכך שלדעתה ההצהרה אינה מרכיב יסוד לצורך צוואה. את שני העדים הנדרשים לצורך צוואה, מוצאת השופטת בכך שכל אחד מבני הזוג היה עד לחתימת האחר, ועורכת הדין שערכה את ההסכם היתה עדה של שניהם. לדעתה, אין ספק כי המנוח התכוון לצוות שהאישה לא תהיה יורשת על פי דין של עיזבונו וכי הדבר משקף את רצונו החופשי והאמיתי כנדרש לגבי צוואה.



בעיה נוספת מתעוררת מכך שהוראת סעיף 6 להסכם מדירה את בני הזוג אחד מירושתו של האחר. חוק הירושה אוסר לעשות צוואה שכל מטרתה היא שלילת חלקו של אדם בירושה. השופטת מפרשת איסור זה באופן מצמצם, וקובעת כי האיסור להדיר אדם מירושה חל רק מקום שבו אין יורשים אחרים לעיזבון.



שטמר קיבלה את הערעור וקבעה כי ההסכם בין הצדדים כולל פן צוואתי, לפיו כל אחד מהם שלל את האחר מלהיות יורשו. היא קובעת כי עיזבון הגבר יחולק בין שלושת בנותיו בחלקים שווים.



השופט כהן חלק על שטמר והגיע לתוצאה הפוכה. הוא הסכים כי תחושת הצדק מוליכה לכך שיש להעניק את העיזבון לבנותיו של המת, אך לדעתו החוק אינו מאפשר זאת, ואין מנוס מלתת לידועה בציבור את חלקה בעיזבון על פי דין. לדעת כהן, סעיף 55 לחוק הירושה שכותרתו "מעין צוואה", משפר ומחזק את מצבו של ידוע בציבור לעומת מצבו של בן זוג נשוי. בעוד שבן זוג נשוי יורש את בן זוגו על פי דין, בין ידועים בציבור ההורשה נעשית על פי "מעין צוואה", כלומר באופן חזק יותר. ניתן לעקר לדעתו את הצוואה הסטטוטורית רק בצוואה אחרת שהותיר המנוח.



דרישות צורניות



לדעת כהן, החוק קובע שכדי שמסמך יהווה צוואה, עליו לעמוד במספר דרישות צורניות, בלעדיהן לא מדובר בצוואה. ישנן מספר דרכים לערוך צוואה: בכתב, בעדים, בפני רשות או בעל פה. לדעת כהן, אף אחת מהדרכים הללו לא התקיימה במקרה זה.



במקרה זה מדובר בהסכם שנערך בדרך של "הצעה וקיבול" ומשום כך הוא לא יכול להוות צוואה, מסביר כהן. בהתאם לכך קובע כהן כי כל ענייני הירושה הנכללים בהסכם בטלים; כך הוא מורה, ומחייב את בנות המנוח ב-6,000 שקל הוצאות משפט.



השופטת וילנר הכריעה את הכף לקבלת הערעור, אך מטעמים שונים לחלוטין מאלה של שטמר. וילנר הסכימה כי ההסכם אינו עומד בדרישות הצורניות לעריכת צוואה. עם זאת, היא קובעת, כי סעיף 6 להסכם מהווה פעולת ביטול של סעיף 55 לחוק הירושה, המדבר על "מעין צוואה". לדעתה, דין ירושה על פי סעיף 55 כדין ירושה על פי צוואה. ככלל, על פי החוק, ביטול צוואה ייעשה באותו אופן שבו נעשית צוואה, היינו הדרישות הצורניות החלות על צוואה חלות גם על ביטול צוואה. עם זאת, לדעת וילנר, בפסיקה ניכרת מגמה של מעבר מכללי צורה למבחנים של מהות. בפרט הדברים נכונים בכל הנוגע לביטול צוואה. בתי המשפט מכירים לעתים בביטול צוואות תוך סטייה מלשונו המפורשת של החוק, והכל כדי להתחקות באופן אמיתי אחר רצון המת.



וילנר מקבלת, לפיכך, את עמדת האישה שפגמים צורניים מונעים מבית המשפט להכיר בהסכם כבצוואה, כפי שעשתה השופטת שטמר, אך היא מגיעה למסקנה כי פגמים אלה אינם מונעים ממנה לקבוע כי סעיף 6 להסכם מהווה הוראה לביטול צוואה. לדעת וילנר, מאחר שסעיף 55 לחוק הירושה הוא מעין צוואה, סעיף 6 להסכם יכול לבטל אותו.



וילנר מקבלת את הערעור וקובעת כי מעין הצוואה של האישה על פי סעיף 55 לחוק הירושה בוטלה על ידי הגבר באמצעות סעיף 6 להסכם.



לפיכך הוחלט ברוב דעות לקבל את הערעור, ובנותיו של המנוח יתחלקו בעיזבון בחלקים שווים ביניהן. לא ניתן צו להוצאות. האישה יוצגה בהליך על ידי עו"ד בועז קראוס. הבנות יוצגו על ידי עוה"ד אבי עמרמי ושלום כהן.



(עמ 306/06)