רינו צרור: "ערוץ 10 השתמש בשמי כעלה תאנה"

שנה בדיוק לאחר שפוטר בקול דממה דקה מערוץ 10, מגיש העיתונאי רינו צרור תביעה בסך 1.5 מיליון שקל נגד הערוץ. לטענת צרור, ראשי הערוץ מאסו בחומרים הקשים שהציג בתוכניתו התיעודית "דין וחשבון" ובנבואות הזעם שהרבה להשמיע, ובמקום זאת שלחו אותו לעשות "כתבות צבע". משסירב לכך, הוא "יובש" מחוץ למסך חודשים ארוכים ולבסוף פוטר.



ולא זו בלבד: לדברי צרור, הערוץ מחזיק בחומרים המקוריים שיצר במשך השנים ומסרב לשחררם אף שמעולם לא ויתר על זכויותיו. בין השאר, שוכב על המדפים סרט תיעודי ייחודי על ההתנתקות, שהערוץ לא מצא לו 40 דקות פנויות בלוח השידורים.



התביעה של צרור, שתידון בבית משפט השלום בתל אביב, חושפת את מעמדם הבעייתי של עיתונאים חוקרים מסוגו. לפני שנתיים, כשזכייניות ערוץ 2 עטו על עצמן רגע לפני המכרז תחפושת ערכית, הציעה רשת לצרור לכהן כסמנכ"ל לגיוון חברתי-תרבותי תמורת שכר שנתי של מאות אלפי דולרים. אבל צרור העדיף אז להפגין נאמנות לערוץ 10. עכשיו, אחרי שהנאמנות לא השתלמה, הוא עושה פה ושם כתבות ל"אולפן שישי" בערוץ 2.



הצעות מפתות



צרור, עיתונאי ותיק שכתב וערך בעבר בעיתונים "העולם הזה", "חדשות" ו"העיר" ויצר סרטי תעודה דוגמת "בית שאן - סרט מלחמה" (עם דורון צברי), עבד בערוץ 10 כמעט מרגע הקמתו. לפי כתב התביעה, שהוגש באמצעות עורכי הדין דוד אבולעפיה ושמואל קזס, ב-2002 נחתם חוזה בין צרור לבין הערוץ ובמסגרתו התחייב צרור ליצור את הסדרה "דין וחשבון" - טור אישי טלוויזיוני, שמתעד את הנעשה במדינה תוך שימת דגש על נושאים פוליטיים וחברתיים. החוזה הבטיח את רוב הזכויות בסדרה לצרור.



במשך השנים יצר צרור 80 פרקים במסגרת הסדרה, ומתוכם הוא גאה במיוחד באלה שנעשו בתקופת ההתנתקות. "'דין וחשבון' התבססה כאחת מספינות הדגל של הערוץ, מופת לאיכות טלוויזיונית", נכתב בכתב התביעה, "וזכתה לפרסים שונים, לרבות שני פרסים מהאקדמיה לטלוויזיה ולקולנוע בעבור תוכנית התחקיר הטובה ביותר".



בשנת 2004 ניהל צרור, באמצעות סוכנו שי נשר, משא ומתן על חוזה חדש עם הערוץ. החוזה לא נחתם, מכיוון שהערוץ ביקש לקבל זכויות מלאות על יצירתו של צרור, שסירב לכך בתוקף. אף על פי כן המשיכו הצדדים לעבוד ביחד על פי שאר תנאי החוזה החדש, שכללו העלאת שכר. צרור הגיש את תוכניתו וגם השתתף בשידורי החדשות של הערוץ. ב-2005 הוארכה ההתקשרות בשנה נוספת, ולבקשת רם לנדס, ששימש אז מנכ"ל חדשות 10, קיבל עליו צרור את תפקיד המשנה למנכ"ל החברה. "ומה לנו עדות טובה מזאת לחשיבותו של התובע לערוץ ולשביעות רצון מנהליו ממנו", נכתב בכתב התביעה.



באותה תקופה דחה צרור הצעות לעבור לערוץ 2 במסגרת המכרז החדש להפעלת הערוץ, שהתנהל באותם ימים. מודי פרידמן, שעבד אז אצל איש העסקים אביב גלעדי וכיום מכהן כמנכ"ל ערוץ 10, הציע לצרור לשמש מנכ"ל קבוצה בבעלות גלעדי שהתכוונה להתמודד במכרז, ואילו יוחנן צנגן, מנכ"ל רשת, הציע לו לחבור לחברה שלו כסמנכ"ל ובמקביל להמשיך וליצור את תוכניתו התיעודית. כשפרידמן, גלעדי וצנגן איחדו כוחות לקבוצה משותפת, רשת-נגה, שוב הציעו לצרור להצטרף אליהם תמורת סכומים גבוהים עוד יותר מאלה שהוצעו לו בהצעות הראשונות. "למרות ההצעות המפתות, סירב התובע לפניות", נכתב בכתב התביעה, "משום שלא רצה לפגוע בערוץ עת תתפשט השמועה כי התובע, שהיה מותג בערוץ ומעמודי התווך שלו, נוטש את הספינה ועובר 'לרעות בשדות זרים'".



צרור לא האריך ימים כמשנה למנכ"ל חדשות 10, בגלל זעזועים פנימיים בערוץ. באמצע 2005 התפטר לנדס ובמקומו מונה אבי ברזילי, וזמן קצר אחר כך עזב מנכ"ל הערוץ ניר למפרט ואת מקומו תפס פרידמן, שכבר כיהן קודם לכן בתפקיד. זמן קצר אחרי שובו של פרידמן פנה אליו צרור וסיפר לו כי הוא מתלבט אם להישאר בערוץ. פרידמן בתגובה, כך על פי כתב התביעה, אמר לצרור כי אינו מוכן לוותר עליו.



אבל בערוץ שוב היו חילופי תפקידים. ברזילי פוטר אחרי חודשים ספורים בתפקידו, וגלעד עדין מונה במקומו. לטענתו של צרור, הוא העלה אז רעיונות, כמו תחקיר מקיף על עסקי הנדל"ן של ראש הממשלה אהוד אולמרט, אבל אלה נפסלו ברובם. "התובע ומנכ"ל חדשות 10 החדש לא ראו עין בעין ולא הסכימו על אופיים המקצועי-עיתונאי של הופעות התובע בשידורי החדשות", נכתב בכתב התביעה, "עדין היה מעוניין שהופעות התובע יהיו בעלות אופי 'צבעוני' ולא 'תחקירי' כפי שהתובע היה מעוניין, דבר אשר מנע את השתתפות התובע בשידורים".



צרור שב ופנה לפרידמן והציע לעזוב את הערוץ, אבל המנכ"ל התעקש שיישאר והציע לו לעבוד בכפיפות ישירה אליו. על פי הסיכום ביניהם, צרור פיתח במשך כמה חודשים שתי תוכניות חלופיות - "דין וחשבון" "משודרגת" ותוכנית תחקירים חדשה - שאחת מהן אמורה היתה לעלות לשידור בקיץ 2006.



של מי החומרים



בכתב התביעה נטען כי "הערוץ, שנדרש על ידי גורמי הרגולציה לעמוד בתנאי המכרז ולהעלות תוכנית תחקירים, השתמש בשמו של התובע כבעלה תאנה, ואף פירסם כמה פעמים פרסומים בקשר לתוכניות שעל פיתוחן עמל התובע, כאילו בקרוב מאוד הוא מתעתד להעלותן".



אלא שבמקום להעלות את התכניות, פוטר צרור במפתיע, ב-14 ביוני 2006. הודעת הפיטורים לא נומקה, אבל צרור משוכנע שהערוץ פשוט מאס בחומרים הנשכניים שניפק לו: "בדיעבד הסתבר לתובע שדרישותיו המפורשות של המנכ"ל לפיתוח התוכניות בעבור הערוץ לא היו אלא אמצעי הסחה שנועד להותיר את התובע עסוק ועמל מחד גיסא אולם נטול זמן מסך מאידך גיסא". מעבר לפיטורים עצמם, צרור זועם על כך שהערוץ טוען לבעלות מלאה על כל החומרים שצילם ל"דין וחשבון", לרבות שעות ארוכות של חומרי גלם שלא שודרו. במיוחד חורה לו אחיזת הערוץ בסרט "תפילת הנערות", שצולם בנוה דקלים ביום האחרון של ההתנתקות ומתעד את התבצרותן הנרגשת של 1,000 נערות בבית הכנסת ביישוב, רגע לפני שהוצאו משם. צרור מגדיר את הסרט כ"אחד מהפרויקטים החשובים שיצר מאז ומעולם", אבל בערוץ לא מוכנים לשדרו. לפי כתב התביעה, כשביקש ערוץ 1 לשדר את הסרט במלאות שנה להתנתקות, נקב פרידמן בכוונה בתג מחיר מופרז.



לטענת צרור, ערוץ 10 גם סוחר בחומרים ששודרו ב"דין וחשבון", בניגוד להתחייבויות שניתנו למרואיינים. כך, למשל, שודרו בתוכנית "עובדה" בערוץ 2 קטעים מתוך סרט שעשה צרור על הזמרת זהבה בן, אף על פי שלבן הובטח כי הצילומים שלה לא ישודרו שוב בלי אישורה.



"צרור נותר קירח מכאן ומכאן", נכתב בכתב התביעה, "מצד אחד, הערוץ אשר אמור היה להיות ביתו המקצועי ובו השקיע את מיטב מרצו וכישוריו סגר את דלתו בפניו. מצד שני, לא עומדות לתובע נכון לזמן זה אפשרויות תעסוקתיות אחרות... אבל הנזק הקשה ביותר מבחינת התובע, כאיש מקצוע, הנו הפגיעה הקשה במוניטין, כאשר במשך תקופה ארוכה נמנע ממנו להופיע על גבי המרקע".



מערוץ 10 נמסר בתגובה: "רינו צרור הוא אחד העיתונאים המוכשרים והמוערכים בישראל, והלך אתנו כברת דרך ארוכה. אנו מתקשים להאמין שהגיש תביעה כזאת נגד ערוץ 10".