יום אחד האם הבלוגרית גילתה שגם לבנה יש בלוג פעיל

הבלוגרית "בומבה דה לוקס" כותבת זה כארבע שנים בלוג על חייה. במשך כל התקופה הזאת ניהל גם הבן שלה בלוג - אלא שאת העובדה הזאת היא גילתה לאחרונה, לגמרי במקרה. "הוא הגיב בבלוג אחר בשמו וזיהיתי גם את השפה שהוא משתמש בה. אז הקלקתי עליו והגעתי לבלוג שלו. התברר לי שהוא התחיל לכתוב כמעט יחד אתי", היא מספרת.



פוסטבעקבות הגילוי, היא העלתה לבלוג שלה פוסט ובו כתבה: "גיליתי שלבן שלי יש בלוג. הוא כותב שם את אהבתו הנואשת לסיפור שנגמר... הוא חי את הזיכרונות שם במלים קשות, שוב ושוב בסבל אין סופי". בומבה שיתפה את קוראי הבלוג בהתלבטות, האם "לצפות בו ממרחק וירטואלי... לתת לו לבד, להקשיח, לצמח עצמאית את ניצני זיפי זקנו המתבגר מהר מדי? או להתגלות, לצאת מאחורי הווילון? לעטוף, לחבק, לבכות אתו?"



הפוסט הדרמטי עורר דיון סוער בבלוג, שהתפרש על פני יותר מ-300 תגובות. בני נוער רבים האשימו את בומבה בחדירה לפרטיותו של בנה וענו שהיה עליה להפסיק לקרוא מיד כשהבינה שמדובר בבלוג של בנה. "ראיתי המון תגובות כעוסות בפוסט ההוא, של נערים ונערות", היא מספרת. "אבל בסופו של דבר החלטתי ללכת על הפתרון הכי פשוט, שנראה לי הכי נכון: סיפרתי לו בדיוק מה קרה והשארתי לו את ההחלטה אם לסגור את הבלוג ולפתוח חדש, או להמשיך. הוא קיבל את זה דווקא בשמח הפוסט הדרמטי עורר דיון סוער בבלוג, שהתפרש על פני יותר מ-300 תגובות.



בני נוער רבים האשימו את בומבה בחדירה לפרטיותו של בנה וענו שהיה עליה להפסיק לקרוא מיד כשהבינה שמדובר בבלוג של בנה. "ראיתי המון תגובות כעוסות בפוסט ההוא, של נערים ונערות", היא מספרת. "אבל בסופו של דבר החלטתי ללכת על הפתרון הכי פשוט, שנראה לי הכי נכון: סיפרתי לו בדיוק מה קרה והשארתי לו את ההחלטה אם לסגור את הבלוג ולפתוח חדש, או להמשיך. הוא קיבל את זה דווקא בשמחה, ומאז כשהוא כותב משהו שהוא רוצה שאקרא הוא אומר לי להיכנס. אבל אני מניחה שזה חריג ברוב המשפחות".



ימימה, מורה בחטיבת ביניים במרכז הארץ, נחשפה בנסיבות לא נעימות לסצינת הבלוגים המשגשגת של בני הנוער בבית הספר שבו היא מלמדת. יום אחד, לפני כמה חודשים, היא החליטה לבדוק בגוגל אם שמה מופיע ברשת. כשהקישה את השם, היא גילתה להפתעתה שהוא מופיע בבלוג שכותבת אחת מתלמידותיה, מלווה בתיאורים כמו "מכשפה" ו"מפלצת". אורן, מורה אחר בבית הספר, מספר ש"היא לא שמרה את זה לעצמה, אלא סיפרה למחרת בחדר מורים על מה שהיא מצאה והתייעצה עם המנהלת איך להגיב. היא דיווחה למחנכת של הילדה בעלת הבלוג, אבל בסופו של דבר הן החליטו שאין להן מה לעשות, חוץ מלהעלות את הנושא בכיתה. זה יצר אווירה מאוד קשה, אם כי בסופו של דבר גם היא נעשתה קצת פחות נוקשה כלפי התלמידים".



אורן עצמו החל מאז התקרית לחפש בגוגל את השמות של תלמידיו. "כמחנך, פחות עניינו אותי רכילויות וירידות על מורים. היה לי יותר חשוב למצוא בעיות שעוברות על התלמידים והם לא משתפים אותי בהן. אם הייתי רואה למשל שאחד הילדים עובר תקופה קשה, הייתי מטפל בזה".



לדבריו, לא היתה לו התלבטות אם להתחקות ברשת אחרי תלמידיו. "בעיני זה נתפש כמחויבות של מורה, באותה מידה שמורה צריך לדעתי להתערב כשהוא מוצא בכיתה פתק שרומז על התעללות באחד התלמידים. ומכיוון שילדים היום ממש גרים באינטרנט, זה נראה לי המקום לחפש רמזים כאלה".



גילוי ומשבר



האינטרנט הוא עולם הנשלט בחלקו הגדול על ידי ילדים ובני נוער, והם חשים בו ביטחון רב יותר מכל קבוצת גיל אחרת. ילדים רבים בונים את מערכות היחסים שלהם בבלוגים, צ'טים ורשתות חברתיות ומבטאים שם את רגשותיהם וחוויותיהם. אך באיזו מידה רשאים המבוגרים - בעיקר מורים והורים - להחשיב את עצמם לקהל היעד של המידע שכותבים בני העשרה? בתקופה האחרונה מתנהל בין מחנכים ומטפלים דיון עירני בנוגע למידת החופש שמבוגרים רשאים להעניק לעצמם בחדירה לעולם המקוון של הילדים.



מה שברור הוא, שגם כאשר מדובר בדפים שהגישה אליהם אינה מוגבלת, הילדים עצמם אינם מתכוונים ברוב המקרים לחלוק את סודותיהם עם ההורים והמורים. אפרת, אמא לילדה בגיל ההתבגרות, הגיעה לתובנה הזאת לאחר משבר לא פשוט עם בתה. גם אפרת גילתה שהבת שלה כותבת בלוג, מבלי שסיפרה לה. כשהחלה לקרוא, הזדמנו לה שתי הפתעות גדולות עוד יותר: התברר לה שהבת היא לסבית, ושהיא מאשימה את אפרת עצמה במשברים רגשיים קשים שהיא עוברת. אפרת התלבטה אם לדבר עם הבת על תוכן הבלוג, ובסופו של דבר החליטה לכתוב תגובה בבלוג עצמו, כשהיא מזדהה בשמה, ולענות על ההאשמות שהטיחה בה. ההתערבות הדהימה את הבת, והיא הגיבה בזעם שחרג מתחומי המרחב הווירטואלי.



סנדרה ובר, מרצה לחינוך באוניברסיטת מונטריאול, המשתתפת בבלוג הקבוצתי לענייני חינוך spotlight.macfound.org, טוענת שעל המבוגרים לכבד את רצונם של הילדים ולהימנע מחדירה לאתרים שאינם מיועדים למבוגרים. "בני נוער סומכים על המבוגרים שהם מספיק נבונים כדי להבין שזה פשוט מגעיל לרחרח באתרים של ילדים בלי לבקש רשות. גם אם מה שהם מעלים שם הוא ציבורי, זאת התנהגות מכוערת ופלישה לפרטיות להיכנס לאתר פרטי, כשאתה יודע שהוא לא מיועד לעיניים שלך", כותבת ובר (המאמר צוטט בבלוג "למידה ואינטרנט").



נראה שהורים רבים אינם מסכימים לעמדה זו ועוקבים אחר ילדיהם באינטרנט - מתוך אחריות או סתם סקרנות. מחקר שפורסם בחודש שעבר בעיתון הבריטי "טיימס" מראה שכמחצית מההורים בממלכה מנסים להתחקות אחרי האתרים שבהם מבקרים ילדיהם. רבים מהם מרחיקים לכת ופותחים לעצמם דף במייספייס ודומיו, ואז "מציעים חברות" לילדיהם כדי לרגל אחריהם מקרוב, או להעמיד במבחן את הזהירות שבה הם חושפים פרטים אישיים באינטרנט. מחקר אחר, שנעשה בארצות הברית, העלה שרוב בני הנוער נוקטים צעדים כדי להסתיר את זהותם ממבוגרים לא רצויים - בדרך כלל באמצעות כינויים שמחליפים את שמם המלא. לפי המחקר, 46% מהנערים שותלים מידע מטעה או שקרי בדפים שלהם, כדי להקשות על זיהוי.



היסטריה פופוליסטית



מתברר, אם כן, שבין הדורות מתנהל מעין "מרוץ חימוש", שבו צד אחד מנסה ללקט מידע והשני משתדל להסתיר אותו. מחקר שעשו הפרופ' דפנה למיש, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב, והד"ר רבקה ריבק מהחוג לתקשורת של אוניברסיטת חיפה, מטעם איגוד האינטרנט הישראלי, הראה שילדים רבים בישראל נוקטים צעדים המכוונים "למחוק עקבות" של הרגלי הגלישה שלהם. כך למשל, לפי המחקר, כ-30% מגילאי 9-18 מוחקים את ההיסטוריה של כתובות האינטרנט שבהן גלשו בדפדפן.



למיש סבורה שפעולות כאלה הן טבעיות ואפילו מתבקשות. "להרבה מתבגרים יש מיומנות של הסתרת מידע מאחרים, אבל צריך לזכור שגם מבוגרים עושים את זה", היא אומרת. "כמו שמבוגרים מנסים להסתיר את זה שהם נכנסים לאתרי פורנו, למשל, גם לילדים יש זכות לפרטיות".



בסופו של דבר, פעולות הבילוש בבלוגים וברשתות החברתיות הן ביטוי לחרדה גדולה של הורים, המרגישים שאיבדו שליטה על עולמם של ילדיהם. למיש מגדירה זאת כ"פאניקה מוסרית" שאופיינית לכל חדירה של מדיום תקשורתי חדש. "יחסי הכוחות והשליטה בטכנולוגיה הם לטובת הילדים, והמבוגרים חוששים שהאינטרנט גורם שינוי גדול מאוד בתפישות של ילדים ובני נוער, למשל בנוגע למין והתנהגויות אובדניות", אומרת למיש, שתציג את מחקרה בנושא בכנס של מכון נטוויז'ן לחקר האינטרנט ביום חמישי בשבוע הבא.



"זה נכון שהמחקרים שלנו מעלים שיש פער גדול מאוד בין מה שהילדים עושים באינטרנט לבין מה שההורים חושבים שהם עושים", היא ממשיכה, "אבל חוסר הידע הזה לא שונה ממה שהיה גם לפני האינטרנט. באותה מידה ההורים לא יודעים מה הילדים עושים עושים במסיבות כיתה או במועדונים. יש באינטרנט סכנות, אבל יש סביבו גם היסטריה פופוליסטית מיותרת. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה מידת הכבוד שאנחנו נותנים לילדים ומתבגרים, ולזכות שלהם לפרטיות ולחיים משלהם".