כל מלה בסלע
מאת שמעון פרס
זאב שיף לא עשה הנחות, לא לעצמו ולא לזולתו. הוא תבע מעצמו את המירב - לחפש את האמת. לגלותה. ולדווח עליה ללא פשרות. ביטחון ישראל, וצה"ל בראשו, זכו לראי נאמן, לקול צלול, לשיפוט מקצועי, כמעט כל יום, והכל ללא ניסיון לייפות או לכער.
איזו זכות זו היתה לכולנו, לקרוא פרשנותו של זאב, מבלי צורך להטיל ספק באמינות דבריו, בשיקול הערכותיו, ברצונו לשרת את העניין הגדול, ללא כניעה ללחץ כלשהו. ללא התרשמות מקריצת עין, ללא ויתור על מצפונו המקצועי.
קשה להיות אובייקטיווי. ובמיוחד קשה להיות אובייקטיווי, כאשר כל יום עליך לשפוט וכל יום עליך להישפט. זאב עמד בכך ללא רטט. לא שלא היה אכפת לו, לא שהוא היה מנוכר, אלא שהוא ידע, שחוסך שבטו, פוגע בעמו.
ועל אף כל האובייקטיוויות השופעת שלו, הוא עורר אהבה לצה"ל. הוא סיפר לקוראיו עד כמה קשה לעמוד על המשמר ולהתריע יום יום. עד כמה מסוכן לחזות את הסכנות מבעוד מועד, להסתכן בסיכולן, לרדת לעומקן.
בדרכו המעוררת כבוד הוא הסביר יותר טוב מכל הסברה מאורגנת שהיא, שהביטחון הוא משימה לאומית וצה"ל הוא שליח של עם במצבים הקודרים ביותר, במבחנים הנוראיים ביותר, שבאים כהרף עין ומשנכשלת לא ניתן לתקן, ומשהצלחת הבאת להם ישע.
יותר משהיה עיתונאי, הוא היה מורה, מורה לנבוכים רבים. להבין את הלא מובן מאליו, להבהיר את אשר מצוי באור הדמדומים, ולפעמים הדמדומים שבהם מסתתר ההבדל שבין חיים למוות. זאב לא עסק בהצטדקות. הוא ביטא צדק היסטורי ואסטרטגי כאחד. הוא לא ניסה לפאר, אלא לפענח.
הוא דיווח על שליחות מסוכנת ונעלה של אזרחים במדים, בחזיתות, בסכנות. והוא עצמו הפך לשליח שקולו חדר לב וראש.
זאב שיף באמת יחסר לנו. הוא היה יחיד סגולה. יחיד שלא איבד סגולת אישיותו האיתנה.
הוא היה אסטרטג
מאת ישראל טל
הכרתי את זאב שיף מאז שהופיע כעיתונאי בישראל בשנות ה-50. דמותו חרוטה בי כזקיף שעומד על משמר הביטחון הלאומי, כמי שנותן ביטוי לעניין החשוב של הביטחון באמצעות העט וכמי שידע לתת לדעותיו ביטוי בהיר, מבוסס ועמוק. זאב הצטיין במחשבה צבאית מבוססת ורחבת-אופקים. הוא היה אסטרטג של ממש.
מנהיגים צבאיים ואזרחיים במערכת הביטחון ומחוץ לה קראו את דבריו תמיד בתשומת לב רבה מאוד. אנשים ציפו לראות מה יגיד זאב, מה יכתוב על נושא זה או אחר והושפעו ממנו מאוד. אנחנו, קוראיו, נהגנו לצטט ממנו רבות. זכורה לי היטב עירנותו ופעילותו בוויכוח על קו המעוזים בתעלת סואץ, למשל. זאב לא חסך את שבטו ואת עטו, ותמיד הקפיד לא רק לתת דיווח, אלא גם להטביע חותם.
כאדם, זאב היה הומניסט וליברל. התכונות האלה באו לידי ביטוי בכתיבה שלו על היחסים שלנו עם שכנינו, ועל היחסים בינינו לבין עצמנו. הופעתו היתה תמיד שופר לדמוקרטיה, לליברליזם ולהומניזם.
אין לנו היום עוד עיתונאי כמו זאב שיף, אבל כולי תקווה שבעתיד יהיו עוד מי שיזכירו לנו אותו.
הכותב הוא לשעבר סגן הרמטכ"ל, חתן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
האיש שלא ידע לכעוס
מאת איתן הבר
זה היה ליל חורף סוער וקר, לפני עשרות שנים, לפני מלחמת ששת הימים. זאב שיף ואנוכי, כתבים צבאיים, הצטרפנו למארב של לוחמי גולני בתוככי לבנון. כן, כבר אז נפתחה הרעה מצפון.
במסדר היציאה למארב השתתף מפקד הגדוד, מוסה קליין (שנהרג כעבור זמן-מה במלחמה). הוא דיבר אל הלוחמים בשפת-חיילים שגם היום, ואולי רק היום, היתה נדחית מפני מכונות הדפוס.
החשיכה כבר החלה לעטוף את ההר הגלילי ושותפי למארב, זאב שיף, ניגש אל אחד החיילים שעוד קודם לכן השחיר את פניו: "חייל", שאל, "יש לך מים במימייה?" החייל השיב בשלילה. בגלל העומס בהכנות, הוא לא הספיק למלא מימייה.
"ראיתי שהמימייה שלו מתנדנדת בקלות רבה מדי", לחש באוזני כמוצא שלל רב: חייל יוצא למארב בלי מים במימייה. המג"ד, מוסה קליין, הבחין בתכונה ליד זאב שיף, שאל, חקר - וכעס.
"איתן", פתח עלי פה בקול גדול, "מה שיף חושב לעצמו, שהוא מבקר המדינה?" כעבור יומיים-שלושה פורסמה הכתבה בעיתון. בצד ניתוח המצב האסטרטגי בגבול ישראל-לבנון, הסכנות וכוונתו של צה"ל, כתב זאב גם על המים שלא היו במימייה ההיא. החייל האלמוני הבודד נחשב בעיניו לא פחות מאיומי המלחמה הקרבה.
כזה היה עמיתי לכתיבה הצבאית וחברי הטוב ביותר עלי אדמות: קפדן בקלה כבחמורה, איש הניתוחים האסטרטגיים והפרטים הקטנים. האיש שרוצה לדעת הכל. האיש שמוכרח לדעת הכל.
עיתונאים, בדרך כלל, אוהבים מאוד את עצמם ומאוד לא אוהבים עיתונאים אחרים, בוודאי כאשר הם עובדים באותו תחום בעיתונות. התחרות החריפה בין העיתונאים בונה חומות של איבה.
אני שואל את עצמי איך זה קרה שמשך שני יובלות, כמעט 50 שנה, היינו מתחרים בכתיבה בנושאי צבא, בשני עיתונים שונים - וחברים כל כך טובים ושותפים לכתיבת ספרים ולהחלפת דעות וידיעות משך שנים.
אינני זוכר במשך כל התקופה הארוכה הזאת אפילו יום אחד, מקרה אחד, של זעם, כעס, "ברוגז". מפעם לפעם היו בינינו חילוקי דעות כאלה ואחרים, אך לעולם לא הגענו לכדי מריבה כלשהי.
התשובה היא ללא ספק: הכל בזכותו של "וולפי" - האיש שלא ידע לכעוס. בשיחות עם בני משפחה וחברים היה "וולפי" בעיני כולנו "השופט העליון", זה שפונים אליו בדחילו ורחימו וזה שמשפטו תמיד, אבל תמיד, היה פשרה מכובדת, רחוקה ממלים מתלהמות וממתקפות חסרות-רסן. איש האנדר-סטייטמנט.
ככתב וכפרשן צבאי הוא היה ראש וראשון לכולנו, מבוקש במכוני-מחקר בחו"ל, מרואיין בכל אמצעי התקשורת הזרים, מסביר לראשי עם ומדינה מאירופה וארצות הברית את פשרם של דברים בתחום הביטחוני. הם שתו את דבריו בעניין עצום, כמו היה רמטכ"ל, שר ביטחון או ראש ממשלה.
במשך השנים היה חברי "וולפי" לאבי הכתבים הצבאיים, מעין "גורו" שהשפעתו חרגה הרבה מעבר לגבולות הנדפס בעיתון. אלופים ותיקים שיחרו לפתחו. אלופים חדשים ביקשו ללמוד מניסיונו. הוא היה בור סוד שלא איבד טיפה.
בשנים האחרונות נמתח חוט של שני על כתיבתו ודבריו: בעקבות מאמרים שקרא ודברים ששמע, נחרד "וולפי" לגלות עד כמה "מחפשים" עיתונאים זרים ומקומיים את מדינת ישראל, מבקשים להרע לה בפרסומים, רבים מהם שגויים.
הוא נרתם להיות מכשיר הסברה בודד שאמנם מתח ביקורת על תופעות ואנשים, אך תמיד עשה זאת עם אהבת ישראל יוקדת, מונח שנעלם זה כבר מלקסיקון העיתונאים הצעירים.
תמו 50 שנה של כתיבה עיתונאית מעולה, של מופת של מקצועיות ותבונה. מבחינתי, תמו 50 שנה של ידידות מופלאה, של הערכה והוקרה שלי אליו, של אהבה. עוד לא קמלו הפרחים על קברו וכבר אני מתגעגע אליו.
הכותב הוא עיתונאי ופובליציסט, מנהל לשכת ראש הממשלה יצחק רבין. חיבר יחד עם זאב שיף את הספרים "מאת כתבנו הצבאי", "טיסה 139", "שנת היונה", "לקסיקון מלחמת יום הכיפורים"
לקסיקון ביטחוני מהלך
מאת שאול מופז
הכרנו כשהייתי עוד במדים, כמפקד אוגדת יהודה ושומרון, ומאז עברו 15 שנים, שבמהלכן היו לי עשרות ואולי מאות שיחות עם זאב. ישבנו יחד שעות רבות, הוא שאל את כל השאלות הקשות, ואף פעם לא עשה לי הנחות. זאב הביא אתו את הידע שלו, את הניסיון העצום וגם את התבונה הייחודית לו כל כך.
זאב היה עיתונאי מזן שקשה למצוא היום. עד ימיו האחרונים היה לו ניצוץ בעיניים, פנקס קטן ביד, וחיוך. אדם בן 74 עם סקרנות של בן 20 ואחריות של בן 60.
גיליתי איש עם טמפרמנט של עיתונאי צעיר, אך עם יישוב דעת של עיתונאי היודע כי מאחורי כל מלה כתובה יש אדם. הוא היה סמל לעבודה עיתונאית ואחריות לאומית.
בעבורי, זאב היה אדם מיוחד בנוף הישראלי, אדם שסיקר את מערכת הביטחון קרוב ל-50 שנה ונדמה שתמיד היה שם. הוא היה מוסד בפני עצמו, לקסיקון ביטחוני מהלך, שליווה את מדינת ישראל בנקודות מפתח בשנות קיומה.
הוא היה איש של אסטרטגיה, אבל גם איש של פרטים קטנים. מעולם לא הסתפק בשיחות עם צד אחד, תמיד שוחח עם כל הצדדים, כולל האמריקאים והערבים, בניסיון לדעת הכל עד הפרט האחרון ולהרכיב תמונה מלאה, מעמיקה ומדויקת.
זאב היה גם איש עיתון וגם איש ספר. הוא היה איש העולם, והעולם הכיר והעריך אותו. אני אומר זאת מעדות אישית; הוא עשה שירות רב להסברת המדיניות הביטחונית של ישראל בארץ ובעולם במשך שנים. ממשלים רבים פתחו בפניו את דלתותיהם והוא היה לאורח מכובד ומוערך.
בעיני, זאב היה עיתונאי שהביא כבוד למקצוע העיתונות. הוא ידע לעסוק באסטרטגיה ומעולם לא בפיקנטריה רכילותית.
גם כאשר היתה לו ביקורת, והיתה לו לא מעט, זאב לא חסך אותה מאתנו. אך תמיד עשה זאת באופן ענייני וקולע. הביקורת לא היתה קלה, אך ידענו שהיא נכתבת בכבוד, מתוך מחשבה ואחריות, ולא בשביל "הכותרת".
יחסיה של מערכת הביטחון בישראל עם התקשורת מורכבים מאוד, אך זאב היה איש מיוחד במינו. אף שצבר סודות רבים, ידע גם לכתוב באופן אחראי, שיעלה בקנה אחד עם האינטרסים הלאומיים של ישראל.
בסיום כהונתי כרמטכ"ל, הציע לי זאב לשהות כעמית מחקר במכון ואשינגטון לחקר המזרח התיכון, שבו הוא היה שותף, ושם התהדקו הקשרים בינינו. שמרנו על קשר ארוך שנים ותמיד התפעלתי מאופיו, נועם הליכותיו וסגנונו המיוחד.
אני כותב בשמי, אבל בוודאי מבטא את תחושתם של רבים. זאב ידידי, איבדנו אדם יקר. עשית שירות רב למען ביטחונה של מדינת ישראל והענקת כבוד רב למקצוע העיתונות. אתה תחסר לי ותחסר לכולנו בנוף התקשורת הישראלית.
מורה נבוכים
מאת איתמר רבינוביץ
את זאב שיף (וולפי) קשה היה לתייג. לכאורה די היה בתואר "הפרשן הצבאי של 'הארץ'" ובשל כך, ובתוקף אישיותו, סמכותו, בקיאותו וניסיונו, כונה "זקן השבט" ו"זקן הסגל" של עדת הפרשנים והכתבים לעניני צבא וביטחון בישראל. אך מעמדו והשפעתו יוצאי הדופן של שיף בישראל ומחוץ לה, נבעו גם מפעילותו והישגיו בתחומים רבים אחרים.
הוא היה איש סודם של שרים ואלופים, מורה נבוכים לדיפלומטים וכתבים זרים, בן שיח לאישים מהעולם הערבי שביקשו להכיר את ישראל ולהבינה, ואולי חשוב מכל - איש שלא רק הבין אלא גם האמין.
במשך הקריירה הארוכה שלו נהפך שיף מ"ביטחוניסט" למי שדוגל ב"שלום וביטחון", בתפישה כי ישראל לא תזכה לביטחון אמיתי ללא הסדרי שלום וכי בה בעת אין תוחלת בהסכמי שלום שאינם מעוגנים בהסדרי ביטחון מוצקים.
פעילותו החוץ-עיתונאית התנהלה בעיקר בשלושה מסלולים:
* ספרים. יחד עם שלושה עמיתים (איתן הבר, אהוד יערי ורפי רוטשטיין) חיבר שיף שורה של ספרים העוסקים בביטחון ישראל וביחסיה עם העולם הערבי. החשוב שבהם הוא "מלחמת שולל", שכתב יחד עם יערי ובו הציגו השניים לראשונה ובצורה מלאה את סיפורה של מלחמת לבנון הראשונה.
לפני פרסום הספר סיפקו שיף ויערי מעל דפי הרבעון האמריקאי החשוב "פוריין פוליסי", מאמר שהתבסס על פרוטוקול השיחה בין אריאל שרון לאלכסנדר הייג - הישג עיתונאי נדיר ששפך אלומת אור על האופן שבו מנסה שר ביטחון של מדינה קטנה לחלץ משר החוץ האמריקאי "אור ירוק" לתוכנית הגרנדיוזית שאתה יצא למלחמה בלבנון.
* מכוני מחקר וחשיבה. מכונים אלה בארץ ובעולם היו זירה טבעית למי שהתהלך לצדם של מעצבי המדיניות, אך מעולם לא מילא בה תפקיד רשמי. זאב סייע ותרם מחוכמתו ומניסיונו להקמתם של ארבעה מכונים כאלה - "המכון הוואשינגטוני" ו"מרכז סבן", שאותם הקים ידידו הקרוב מרטין אינדיק, ו"מרכז יפה" וגלגולו החדש והמורחב באוניברסיטת תל אביב כ"המכון ללימודי ביטחון לאומי", שבו כיהן ב"ועד המנהל" המצומצם.
מעמדו של שיף בקהילת לימודי הביטחון הבינלאומית השתקף בכך שהוזמן להצטרף לחבר הנאמנים של "המכון הבינלאומי ללימודים אסטרטגיים" בלונדון, ה"מכה" של התחום.
* דיפלומטיה של "הערוץ המקביל". סגולותיו של שיף - הידע, התבונה, הדיסקרטיות והיכולת לתקשר עם מגוון של אנשים - הפכו אותו לדמות מפתח ברשת הדיאלוגים הבלתי רשמיים, שמלווה מאז שנות ה-70 את תהליך השלום הרשמי המקרטע.
בדיאלוגים אלה משוחחים ישראלים "בלתי רשמיים" אך יודעי דבר עם פלשתינאים, סורים, מצרים, אנשי מדינות המפרץ ןצפון אפריקה, ולאחרונה גם איראנים. קשה להפריז בחשיבותם של מפגשים כאלה המאפשרים לנציגי האליטות והחברה האזרחית של צדדים יריבים להכיר אלה את אלה, ללמוד וללמד ולבנות בסיס של תמיכה רחבה יותר בהסכמים הנחתמים בסופו של דבר בין מדינאים ודיפלומטים.
זאב אהב את המפגשים האלה מכמה וכמה סיבות - ולא האחרונה שבהן היתה העובדה שבסופו של יום, כמו בראשיתו, הוא היה עיתונאי ופרשן; ומה שלמד במפגשים אלה, בלא לצטט ובלא להפר אמון, הפרה גם את טוריו ב"הארץ".
הוא יחסר לי מאוד - ככותב, כעמית וכחבר.
פרופסור רבינוביץ כיהן כשגריר ישראל בוואשינגטון ונשיא אוניברסיטת תל אביב
אוטוריטה גם בוואשינגטון
מאת רוברט סטלוף
"זאב שיף, דקאן הסגל של העיתונות הביטחונית בישראל" - הביטוי מתגלגל על הלשון בקלות, במהירות, בטבעיות. חיפוש פשוט בגוגל מעלה אלפי הפניות לתיאור הזה, אולי עם שינויים קלים. דרך טורי פרשנותו וכתבותיו, ספריו, המונוגרפיות והראיונות שלו, כך התוודע העולם לזאב - כטוב והמכובד ביותר במקצועו, במקום שבו הנושאים הצבאיים נלקחים ברצינות.
בוואשינגטון הכירו את זאב בתור החכם שבחכמים. הוא הכיר את העובדות, מקורותיו היו ללא רבב, והוא בדק אותם, עוד פעם ועוד פעם, ואז פעם נוספת. במשך יותר מעשרים שנה, האנשים הנבונים ביותר בבית הלבן, בפנטגון, במשרד החוץ ובסוכנויות המודיעין - דמוקרטים ורפובליקאים כאחד - לא רק שענו לשיחות ממנו, אלא אף התקשרו בעצמם.
הם רצו לשמוע את השקפותיו, לבחון תיאוריות, להפריח בלוני ניסוי ולפעמים פשוט לוודא שזאב "בעניינים". כשהעברתי שלשום הודעה קצרה בדואר האלקטרוני על מותו לעמיתי בוואשינגטון, קיבלתי במהרה את התשובות הבאות: "זאב היה יותר מחבר - מורה רוחני ואדם חכם", כתב בתוך דקות בכיר מאוד במשרד החוץ. "זאב היה מגדולי הדור", כתב איש חיל האוויר לשעבר. "אני המום", כתב גורם בכיר שמעורה בתהליך השלום.
ב-14 השנים האחרונות, בתפקידי כמנכ"ל "מכון ואשינגטון למדיניות המזרח התיכון", זאב היה איש הסוד שאת עצתו ביקשתי פעמים כה רבות. כשרציתי להזמין ישראלי לתדרך עיתונאים או פוליטיקאים אמריקאים, התעניינתי: האם הקצין בדרכו למעלה או החוצה? האם השר מלא בידע או סתם נפוח?
השיפוט של זאב היה תמיד זהב טהור. ראיתי אותו מחולל נסים - דואג שצה"ל יפתח את מעבר הגבול בשבת בעבור קבוצה מהמכון בדרכה לירדן, לדוגמה. האסטרטגיה שלו היתה תמיד פשוטה: לשים לב לדברים הקטנים ביותר. תמיד מקסים ומעניק מזמנו ביד רחבה,
ידע זאב את שמו של כל מזכיר ומזכירה במשרדו של כל ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל בשני הדורות האחרונים. ואולי בשל ההגינות הנדירה שלו, או הניצוץ השובב בעיניו, הם מעולם לא היו מסוגלים לומר "לא".
לזאב לא היתה שאיפה אחרת מלבד האמת; לא היתה בו כל התיימרות מלבד הרצון לפרסם סקופ; לא היתה לו כל אידיאולוגיה מלבד השאיפה לשלום בטוח בעבור עמו. ההיה הוא נץ יוני או יונה נצית? קשה לומר.
זאב לא הסכים שיקטלגו אותו, או למלא תפקיד שאחרים ייעדו לו. אולם הוא מעולם לא סירב לאפשרות ללמד את רבי העוצמה שיעור בענווה, או לומר את האמת בפניהם. הוא תמיד התמקד בעובדות, ומעולם לא סחר בשמועות, ברמיזות או במציצנות, שפעמים רבות מדי נתפשות בתור עיתונות.
העיתונאים הביטחוניים בישראל איבדו את הדקאן שלהם. קוראי "הארץ" ברחבי העולם איבדו את המדריך שלהם לאסטרטגיית הביטחון הישראלית. קובעי המדיניות בוואשינגטון איבדו את הפרשן הטוב ביותר שלהם למשוואה הצבאית המזרח-תיכונית. ואני איבדתי את אחד מחברי הטובים ביותר.
הכותב הוא מנכ"ל "מכון ואשינגטון למדיניות המזרח התיכון"
הוא כבר ראה הכל
מאת אורי דרומי
"ראש הממשלה קבע את הטון - תגובה צבאית. לא, לא היתה זו הצעה לדיון, ואיש לא העלה הצעה אחרת. קביעתו (של ראש הממשלה) ש'יש להגיב' הפכה, למעשה, להחלטת ממשלה עוד בטרם נמוגו הדי המלים בחלל החדר. בנסיבות כאלה, לא היו בדרך כלל שרים שהתנגדו להצעותיו".
הדברים האלה לא נכתבו על מלחמת לבנון האחרונה, אלא דווקא על זו הראשונה, בספרם של זאב שיף ואהוד יערי "מלחמת שולל". אכן, אם מחפשים ביטוי אחד שיאפיין את זאב שיף, העיתונאי הוותיק והמנוסה הזה, הרי זה דז'ה-וו.
בהתבוננותו המעמיקה במנהיגינו, במצביאינו, במעשיהם ובמחדליהם, הוא כבר ראה הכל. הנה, בסיום אותו ספר, הזהיר יחד עם יערי כי "אל לנו להשלות את עצמנו שעלה בידי ישראל להרדים או לעקר את הבעיה הפלשתינית... הטרגדיה של מלחמת לבנון היא שבסיומה, עם הכאת אש"ף, לא השכילה ישראל לבחור בדרך המדינית של פשרה".
שנים ספורות אחר כך פרצה האינתיפאדה, והשניים כתבו גם עליה ספר ובו סיפור ההפתעה שלא היתה צריכה להיות, כמוה כמו זו של 6 באוקטובר, עת ישב שיף עם חבריו הכתבים הצבאיים במשרדו של ראש אמ"ן, אלי זעירא, וחזה בזמן אמיתי בקריסת "הקונצפציה".
"כתב צבאי זה מקצוע", לימד שיף את הירש גודמן הצעיר, כשזה החל את דרכו ככתב צבאי ב"ג'רוזלם פוסט". עד יומו האחרון לא הפסיק שיף להתעדכן, לשמוע את המומחים שעלו אליו לרגל, לנדב לכל דורש את זיכרונו הפנומנלי: "כשנזקקתי לעתים לפיסת מידע, לשם או לאירוע מהעבר", מספר ראש אמ"ן לשעבר, שלמה גזית, "במקום לנבור בארכיונים הייתי מטלפן ל'וולפי'".
והעיקר, הוא קרא - ולא רק חומר מקצועי: כשהתנגד לגל המתלהם שתבע עריפת ראשים אחרי המלחמה האחרונה, הוא גייס את מקיאוולי, שבתורו שיבח את הרומאים, שבתבונתם התייחסו בכבוד למפקדיהם שכשלו בקרב: "כי חשיבות גדולה נודעת ששרי הגייסות יוכלו להתמסר לתוכניותיהם ברוח חופשית ולא תוסח דעתם לגורמים חיצוניים. (הרומאים) לא רצו להוסיף קשיים וסכנות על עניין שהוא קשה ומסוכן. שום שר צבא לא היה מצליח מחמת הפחד להחליט החלטה תקיפה בעסקי המלחמה".
ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, סבור כי הכשרתו של שיף כקצין מודיעין בשטח בראשית שנות החמישים סייעה לו בתפקידו ככתב צבאי: "הוא הכיר היטב את האופי ההפכפך של הידיעה, ואת נפש מוסר הידיעה, ולכן ראה חשיבות רבה בהצלבת מידע ויתרה מזו - בשימוש במידע".
הוא היה עוף מוזר: עיתונאי שתפקידו לחשוף ולבקר, שבעת ובעונה אחת הוזמן להשתתף בפורומים החשאיים ביותר, בשל הדיסקרטיות וחוש האחריות שאיפיינו אותו.
המזרחן והשגריר הפרופ' שמעון שמיר, שהשתתף עמו במפגשי "מסלול שתיים" (Track II) שבהם נוהלו שיחות בין אקדמאים ואנשי ציבור ישראלים לערבים, מספר כי שיף הקדיש רק מחצית מתשומת לבו לדיונים מסביב לשולחן. את השאר השקיע בשיחות פרטיות עם המשתתפים הערבים. "הוא רצה ללמוד מהם", אומר שמיר, "ובשל יושרו ורצינותו הם נפתחו בפניו".
הפרופ' יורם פרי, ראש מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת תל אביב ועורך "דבר" לשעבר, אומר כי בניגוד לתנודות של העיתונות הישראלית - מעיתונות מגויסת עד מלחמת יום הכיפורים לעיתונות לעומתית ונשכנית היום - שיף שמר לאורך כחצי מאה של כתיבה על גישה מאוזנת, בין זכות הציבור לדעת לבין האינטרסים הביטחוניים האמיתיים של המדינה.
המוניטין שלו יצאו לרחבי תבל: פרנסואה הייסבורג, יו"ר המכון הבינלאומי ללימודים אסטרטגיים בלונדון, אחד המוסדות היוקרתיים שבהם היה שיף חבר, אומר כי "מותו הוא אבידה לא רק לארצו, אלא לכל אלה שזכו לשמוע את דברי החוכמה שלו, שתמיד נבחרו בקפידה".
שתי אמות המידה לפובליציסט מן המעלה הראשונה הן אם צפה את הנולד ואם הערכותיו מהעבר תקפות גם היום. שיף עמד בכבוד בשתיהן.
שלושה שבועות לפני מלחמת לבנון הראשונה, במאמר "זהירות, מלחמה בפתח!" הוא התריע כי "אין זה נכון שאיננו רוצים לפלוש ללבנון... יש גורמים רבי השפעה, ושר הביטחון בראשם, המושכים לכך ועושים בפיקחות ובעורמה מהלכים מחושבים לקראת מצב שבו, באין ברירה, תיאלץ ישראל לפלוש ללבנון... כל עוד לא פרצה המלחמה, אסור להתעייף מלומר זאת, ושתיקה בעניין זה היא בגדר מעשה לא-פטריוטי".
וכך כתב ב-1985 על הרעיון שיישוב יהודים באזורים ערביים צפופים יפתור את בעיותינו מול הפלשתינאים: "בעיני אחרים", כך הצניע את עצמו, "זו בדיוק הנוסחה שתאיץ את ההתנגשות הבאה. בהתנגשות זו אמנם ננצח... אך היא תעשה את החיים לבלתי נסבלים בארץ הזאת".
הוא מיעט להופיע בטלוויזיה, אותו מדיום הדורש אמירות קצרות ונחרצות, ומראית עין של ידענות אולטימטיווית, ביודעו היטב כי המציאות חמקמקה ורבת גוונים, רק מקצת מן הדברים נראים לעין וראוי ללמוד היטב את הסוגיה בטרם נוקטים עמדה.
בכל זאת, כשנערך ב-1981 העימות הטלוויזיוני הראשון, בין שמעון פרס למנחם בגין, נבחר דווקא הוא כמנחה, ומדוע? כי היה העיתונאי היחיד שאיש מהמתמודדים ועוזריהם לא מצא בו מתום. נחמן שי, עמית לתא הכתבים הצבאיים ודובר צה"ל לשעבר, מדבר על תכונה נוספת שאיפיינה אותו: ג'נטלמניות. "הוא ידע הכל, לפני כולם, ובכל זאת היה מתקשר לדובר, לשמור על כבודו".
בדל ניסיון אישי: כשהוחל בכתיבתה של האנציקלופדיה "צה"ל בחילו", התמניתי לקצין הקישור עם כותב הכרך על חיל האוויר: זאב שיף. במצוות מפקדי, נשאתי לביתו את כתבי ההיסטוריה הסודית ביותר של החיל. איש לא הרים גבה, נהפוך הוא: כולנו היינו גאים בכך שקורות החיל יירשמו על ידו, וגם ידענו שפיסת מידע לא תדלוף או תנוצל לשימוש עיתונאי.
הוא עיין בקפידה, הימהם בשביעות רצון, ואגב כך לא נראה כמי שנתקל בחומר בפעם הראשונה. הוא הוציא מתחת ידיו כרך למופת, מדויק וחסכן במלים, ועם זאת חם ביחסו לאנשים, ובהם הטייסים שנפלו בקרב, כמו שמואל חץ, אהוד חנקין ואחרים.
הנה דברים שכתב זאב שיף לזכרו של האלוף קלמן מגן, מפקד האוגדה המשוריינת בסיני, שלבו נדם ב-10 במארס 1974: "צה"ל כאילו נדם לרגע ועצר את נשימתו מהמהלומה הפתאומית... ככל שחלפו הימים מאז מותו, הורגשה יותר היעדרותה של דמות כשל קלמן מגן בצמרת הפיקוד של צה"ל". החליפו את צה"ל בעיתונות הישראלית ואת קלמן מגן בזאב שיף - והרי לכם גודל האבידה.
החוכמה של "וולפי"
מאת מרטין אינדיק
זאב שיף היה ראוי להלוויה ממלכתית. הוא היה מוסד ישראלי - מתעד מאבקה של המדינה היהודית להשגת שלום וביטחון, מופת לפרשנים הצבאיים בישראל.
כעיתונאי שילב זאב ידע אנציקלופדי עצום על ענייניה הביטחוניים של ישראל, יכולת אנליטית והקפדה על דיווח נטול משוא פנים. היכרותו העמוקה עם הממסד הביטחוני והעובדה שתיפקד כיועץ דיסקרטי למדינאים ולגנרלים ישראלים, הפכו אותו למקור ייחודי שאין לו תחליף.
אבל זאב נקבר שלשום בקרית שאול ולא בהר הרצל. וכך ראוי, משום שיחד עם תרומתו האדירה למדינת ישראל הוא ייזכר מעל לכל, על ידי אנשים רבים כל כך, כחבר אמת. כך אזכור אותו גם אני, ולכן הוא יחסר לי כל כך.
החברות בשביל זאב היתה מחויבות מוחלטת. הוא גילה דאגה עצומה לגבי כל היבט בחייך - עבודתך, נישואיך, ילדיך ואפילו הוריך. לאחר שסיים את חקירתו, היה מעניק לך עצת חכמים. זה יחסר לי יותר מכל, החוכמה של "וולפי", כפי שכונה. ואני משוכנע שלכך יתגעגעו מנהיגים ישראלים רבים.
כעת, משהלך, אני מבין שנהפכתי למעין מכור, מטלפן אליו כמעט מדי שבת כדי לשמוע את דעתו. רק זאב היה מסוגל לחרוץ משפט ישר, שלא היה מושפע משום שיקולים שאינם קשורים לטובתי שלי.
בכל פעם שנחתתי בישראל הייתי מתקשר אליו ברגע שנכנסתי למונית שהסיעה אותי משדה התעופה, רק כדי להודיע על בואי. הוא היה מודיע לי בגאווה על כל הפגישות שקבעתי. מעולם לא הצלחתי להבין כיצד ידע על תוכניותי, לפעמים אפילו בטרם ידעתי עליהן בעצמי.
אבל זה היה זאב, מאחסן את הכל בראשו, לעולם לא שוכח דבר. הוא אף פעם לא התקין משיבון בטלפון שלו, לכן אי אפשר היה להשאיר לו הודעות. הוא לא הסביר מדוע, אבל אני סבור שזאב פשוט חש שהתקשורת צריכה להיות ישירה ולא באמצעות איזו מכונה.
הוא מעולם לא חש בבית בעולם הווירטואלי. הוא היה יקה במובן החיובי של המלה: דייקן, מאורגן ואמין. הוא ציפה שחבריו יתנהגו לפי קני המידה האלה. אנחנו מעולם לא עמדנו בציפיות והוא סלח לנו.
זאב זכה להערכה גדולה גם בוואשינגטון, שבה נהג לבקר לעתים תכופות. בעיר הלכודה בכזביה וביוהרתה - היושרה שלו ושקיפותו עשו רושם עמוק. זאב אולי לא חש בנוח בעידן האינטרנט, אך כשטורו התפרסם באתר האינטרנט של "הארץ" הוא צוטט כסמכות על ידי כל אלה בוואשינגטון שרצו ליצור את הרושם שהם מבינים מה קורה בישראל.
ואשינגטון היתה המקום שבו נפגשנו, לפני 23 שנה. בדרכו הבלתי ניתנת לחיקוי, זאב שמע ממני על תוכניתי להקים צוות חשיבה חדש, "מכון ואשינגטון למדיניות המזרח התיכון". הוא תיחקר אותי על כך עמוקות בבית קפה, ואז התנדב לסייע לי להקים את הארגון. זאב כתב את נייר העמדה השני שלנו - טוען בדייקנות ובאומץ האופייניים לו שישראל צריכה להיכנס למו"מ עם אש"ף.
זאב האמין בלהט בשלום עם הפלשתינאים והיה מעורב ביוזמות חשאיות רבות שביקשו לסלול נתיבים לדו-שיח. הוא היה שותף לכתיבת ספר שעסק ביתרון שבשיחות בלתי רשמיות מסוג זה. ואולם, בשנים האחרונות נראה היה כי הוא נעשה פחות סבלני כלפי בני שיחו הפלשתינאים ונהג להזהירם מפני ההשלכות של תגובה פסיווית על תוקפנותו של חמאס.
הוא לא היה מופתע מהשתלטות חמאס על עזה. כמה עצוב שלא נוכל לצאת נשכרים מפרשנותו, מעל דפי עיתון זה, להתפתחויות האחרונות.
זאב נלקח מאתנו ומישראל מוקדם מדי. בזמן שמשפחתו וחבריו ליוו אותו למנוחות בקרית שאול שלשום - אמרתי אני קדיש לזכרו בבית הקברות בג'ורג'טאון. כשדיקלמתי את המלים האחרונות המפצירות באלוהים להביא שלום על ישראל, עברתי ליד מצבה של אדם שנפטר בצעירותו: "מאחר שנעשה מושלם כבר בגיל צעיר, הוא המשיך כך כל חייו: לכן, נשמתו שימחה את אלוהים", נכתב שם.
גם נשמתו של זאב שיף שימחה את אלוהים. יהי זכרו ברוך.
הכותב הוא ראש מרכז סבן למדיניות המזרח התיכון במכון ברוקינגס. כיהן פעמיים כשגריר ארה"ב בישראל
מלים אחרונות על זאב שיף 2007-1933
הארץ
22.6.2007 / 12:51